בבוקר אשתי בישרה לי שבדרך ילד רביעי למשפחה. והוסיפה:
אין לנו מספיק כסף לקנות דירה, אז נצטרך לבקש דירה מהמדינה. אתה הרי לא טוב בלדפוק על דלתות, לכן כל שנה אני אוליד עוד ילד אם לא נקבל דירה בזכותך, אז נקבל בזכות הילדים!
הגעתי לאוניברסיטה שלי והססתי לפתוח את הדלת לשכת ההנהלה. החדר היה מלא באנשים. המנהל, פרופ’ בלום, וסגנו, ד”ר קרני, ניהלו ישיבה.
זה עניין של יוקרה, אמר פרופ’ בלום. אנחנו צריכים לעקוף את שאר המוסדות בכל המדדים הספורטיביים הו! הנה התקווה שלנו! והביט בי.
הסמקתי.
אני בכלל לא תקווה… באתי לשאול על דירה…
הבניין יהיה מוכן שבוע הבא, הודיע ד”ר קרני בחגיגיות. אתה ראשון בתור. נקפוץ וישר לטקס חנוכת הבית!
נקפוץ לאן? שאלתי בחיוך מתוח.
מצנח. מחר יש אליפות.
החיוך נעלם.
להיכן קופצים?
לקרקע, כמובן.
ולמה?
לא ראית חדשות? התפלא בלום. היום כל מפורסם קופץ ראש: שחקנים מחליקים, זמרות שורת בגובה, ועכשיו הגיע תור המדענים לשבור שיאים רק אתמול פרופ’ דן השתתף בקרב אגרוף, ועוד הצביע על דן שישב בפינה, אפו נפוח ופלסטרים לפניו. ד”ר כרמי נאבק בהיאבקות בשבת עכשיו הוא בטיפול נמרץ בתור יש הפעם מצנח, ותורך הגיע.
המילה “הגיע” גרמה לי לרעוד.
מתי?
מחר, בחג הציפורים, בישר סגן המנהל.
בחיפוש אחר רחמים פניתי לבלום.
למה דווקא אני? מה אכפת לציפורים ממני?
בלום ניגש אליי, הניח יד על כתפי, ואמר בנועם:
בתור אבא למשפחה מרובת ילדים, תקבל דירה בכל מקרה, אבל יש דירות עם מרפסת ויש בלי, עם נוף לגינה או למפעלי המלט בהקצאה נתחשב גם במעורבות החברתית שלך כאן
שתקתי, לעסתי לכסניות ולדורל, ושאלתי:
ואם לא אנחת כמו שצריך או אפספס?.. המשפחה שלי עדיין תקבל נוף לפארק?
קרני חייך בנעימות:
מכיר את הכלל אלמנות ויתומים מקבלים קדימות! אל תדאג! טפח לי על הגב. אתה לא לבד, יש לך שותף ותיק! והצביע על סטודנט צעיר במבט חלול.
זה דוקטורנט, הסביר קרני. ממילא מפטרים אותו בקרוב.
מילדות פחדתי נורא מגובה. סחרחורת תפסה אותי גם כשעמדתי על כיסא להכניס בורג. מילה “מטוס” מיד גרמה לי לבחילה. לכן בערב בבית ניסיתי להתאמן: קפצתי שוב ושוב מהספה לרצפה.
למחרת לקחו אותי ואת הדוקטורנט ברכב מסחרי שחור וארוך, כמו של חברת קדישא. אחרינו הגיע בלום במכונית, ובעקבותיו בטיילת שלמה של מרצים, דוקטורים ופרופסורים.
בהגיענו לקח אותנו קרני, עם תזמורת שהזמין שניגנה מארש אבל מוזר, כי זה היה הרכב קבורה, והמנגינה הייתה עצובה במיוחד, אפילו הטייס דמע. שלושה מנגנים עלו איתנו למטוס, כדי לנגן לנו קצב כשניפול.
המדריך, איש עדין ועדין נפש, הביט בנו בעיניים מלאות רחמים. הוא ראה את הבטן שלי וציווה לתת לי מצנח נוסף. נהייתי כל כך מגושם, שהרגשתי גמל גדול, בעוד הדוקטורנט גמל עם דבשת אחת.
באוויר חזר המדריך והסביר בכל האפשרויות שלפיהן המצנח עשוי לא להיפתח, ונישק אותנו שלוש פעמים כל אחד. ואז הרים את המכסה ובלעדיות אמר לי: “הגיע הזמן”.
הושטתי לו מעטפה.
תעביר לאשתי. אם יוולד בן, שתקרא לו על שמי.
המדריך ניסה להרגיע אותי:
הפחד קיים רק בהתחלה, אחר כך לא מרגישים כלום יותר.
קדימה, גיבור! עודד הטייס.
המוזיקאים ניגנו “לא ניכנע לאויב!”. עצמתי עיניים וקפצתי. כשהן נפתחו, גיליתי שחלק עליון שלי עוד במטוס, הנמוך כבר תלוי באוויר נתקעתי במעבר. המדריך והדוקטורנט דחפו אותי בכל הכוח, אבל לא הצלחתי לעבור.
צריך לשמן אותו, העיר הדוקטורנט.
המדריך התחיל להילחץ:
תפנו מעבר, אתם מעכבים את התחרות!
איך לפנות? שאלתי.
תוציא אוויר!
נשמתי “וווו” ארוך, התרוקנתי ונפלתי החוצה. משכתי בטבעת כבר שם, ולכן המצנח נתקע בגלגלי המטוס ונשארתי תלוי תחתיו.
הטייס התחיל לתמרן כדי להפיל אותי, אבל החזקתי חזק.
תעזוב מיד! צרח המדריך. עזוב כבר את המטוס!
אבל לא עזבתי.
המדריך יצא חצי מגופו מהחלון לנסות לנתק אותי, הסטודנט החזיק אותו ברגליים. ברגע לא צפוי, המטוס התנדנד, המדריך נפל, וגם הדוקטורנט אחריו, כשהוא אוחז ברגליו. איכשהו, המדריך עוד הספיק להיאחז בז’קט שלי, והדוקטורנט נאחז במדריך. עכשיו היינו שלושה על חבל אחד, כמו להקת אקרובטים בקרקס.
המוזיקה עברה לשיר “עופו, יונים, עופו”.
המדריך צעק שהדוקטורנט עוצר לו את הדם ברגליים והוא יחטוף נמק!
רציתי להקל עליו, והצעתי לדוקטורנט שיחליף לאחוז ברגליים שלי, שגם ככה היו חופשיות. אבל הוא העדיף את אלו של המדריך, שהיו דקות ונוחות.
אי אפשר להנחית מטוס עם שלישיית תלוים מתחת. המטוס נמוך מעל דשא, אבל היינו צריכים להשתחרר בסדר: קודם הדוקטורנט. המטוס טס כל כך נמוך שכבר רגליו של הדוקטורנט גררו על הקרקע, אך הוא עדיין לא עזב את המדריך, ושוב התרוממנו איתו אל על.
המדריך קילל ורצה שרגליו יצמחו מחדש עם הדוקטורנט.
המוזיקה התרוממה בזה “השמיים שלנו, שמיים אהובים”.
הדלק כמעט נגמר. הוציאו מוט עם לולאה ותפסו את הדוקטורנט. החלו להכניס אותנו לפי הסדר קודם אותו, אח״כ את המדריך, ואז אותי. גם הפעם נתקעתי, ראשי בפנים, רגלי בחוץ, אבל לא פחדתי המטוס נחת. רצתי צמוד אליו כחצי קילומטר על המסלול.
איש לא נפגע, כולם שמחים. המארש הכי שמח של הלוויה נוגן.
רק המדריך לא יכול היה לזוז הדוקטורנט עוד מחזיק רגליו. נאלצו לשבור את אחיזתו במלקחיים.
כשהתרומם, ראו שברכיו התקצרו אך נראו כמו מכנסיים קצרים, אך הבינו שרגליו התארכו, והוא דמה ליען.
מחר תחרות חוזרת, בישר קרני.
המדריך הלבין כמו המצנח שלי וקפץ טלפון. לא ידוע למי התקשר ומה אמר. אך לי קיבלו ניצחון, גם הפעם, וגם באלו שבעשור הבא. אפילו קיצוץ בריצה קיבלתי רצתי במהירות מטוס. אמנם רצה רק חצי גופי, וחצי עף, לכן חילקו התוצאה לשניים.
אבל התוצאה נשארה שיאית.
מוסר השכל: בחיים לעיתים נדרשת קפיצה לא נוחה כדי להשיג עבור משפחתך את מה שמגיע לכם אבל הכי חשוב לא לטפס למעלה לבד, לדעת לבקש עזרה ולצחוק גם כשהמצב מביך. וכשאתה מתגבר על הפחדים, הדרך נפתחת לאו דווקא לדירה עם נוף, אלא לעולם מלא אפשרויות.
