בעלי אף פעם לא אהב שיתפסו אותו במצבים מגוחכים, בכל זאת, הוא הרי גבר-גבר אמיתי. לכן זחלתי בשקט, כמעט נמסה עצמתי, והצצתי בחשאי אל חדר האמבטיה. מה שראיתי היה כמו מתוך חלום מוזר וסוריאליסטי: קווי אדים שטו באוויר, וריח סבון מעורבב עם צחוק ריחף סביב.
מאחורי דלת זכוכית חלבית, עומר עמד על רגליים יחפות, התכופף על אמיר, החתול הגינגי שלנו, שנראה בסרט הנפשה שחוזר על עצמו שוב ושוב. בדרך כלל כשהגיע זמן המקלחת, אמיר היה כולו דרמה שורט, נושך, ומיילל כאילו סוף העולם הגיע. אבל עכשיו משהו היה אחר. אולי בגלל שעומר שר לו שיר חדש, מילים שנולדו מעצמן:
אם אתה חתול טוב תגיד מיאו!
אם אתה חתול מובחר תגיד מיאו
אם אתה חתול אהוב תגיד מיאו!
עומר המהם בשקט, בקצב מגוחך, תוך כדי שפשוף הסבון על הפרווה. אמיר ישב כמעט קפוא, מנענע זנב, כאילו נשאב למחוזות שאין בהם מקלחות, רק מנגינות על משי-עננים.
נשטוף לך את הגב תגיד מיאו
נשטוף לך את הכפות תגיד מיאו
נשטוף את הזנב תגיד מיאו…
קול קטן, כמעט קיומי, חלוש מיאו נפלט מעמיר.
מאחורי הקיר חנקתי את הצחוק, כמעט התעלפתי, חיוך מתפשט כמו שוקולד מותך. עלה בי החשק לצלם את הרגע, אבל ידעתי: כזה סחורה סודית לא שורדים בבית שלנו.
מה, לא מתאים לך? רוצה שאשיר לך משהו אחר? שאל עומר תוך כדי קימור של הצוואר.
מיאו, הגיב המופלא הקטן.
עומר השתתק לרגע. ואז שוב התפתל, הפעם בקולות נמוכים:
שוב הגשם מצייר לי על החלון שעדיין בוכה,
את הדמות העצב של אמא שלי מדונה
דמעות מהצחוק זלגו על לחיי, כמו גלים בטיול של שבת בירקון.
ופתאום הבנתי בעלי, כל השנים, מעולם לא שר לי. אולי הוא לא אחד ששר שירי אהבה, אבל יש לו הרבה מעלות אחרות. לחתול דווקא הגיעו הסרנדות. והאמת? לו לא היה כל כך מצחיק, אולי אפילו הייתי נעלבת.
בינתיים, המדונה הקטנה פלטה מיאו נוסף, מתלונן וכמעט שותק, ועומר עבר לשיר נדנדת כנפיים בקול רך.
ידעתי עוד דקה אאבד שליטה והם יתפסו אותי. נסוגתי על ארבע, גולשת לסלון, דווקא כשהטקס הסתיים ועומר כבר התכונן לייבש את אמיר.
ועוד לא הספקתי להתעשת, והוא התחיל פתאום בהברקה מהדהדת:
דרייצ-טייצ טלוויזיה,
דרייצ-טייצ טלוויזיה,
דרייצ-טייצ טלוויזיה
פה נשברתי, הצטרפתי בהשלמה של פזמון:
ושני פיקסלים בפנים! חייכתי, מתמוטטת על הספה, והתגלגלתי מצחוק שאין לו סוף.
לא יודעת אם המשיכו לשיר שם, פשוט לא היו לי כוחות לעוד.
כעבור רגעים ספורים, שני הברוטאלים שלי עומר ואמיר הגיעו, עיניים חמורות ומופתעות, מסתכלים בי כמו פקחים בירושלים שמצאו רכב חונה על אדום לבן.
תחבתי את הראש בכרית, נושמת בקושי, ונתתי לרעד לצאת בשקט.
עומר ואמיר הביטו אחד בשני במבט מתנשא, אבל המשיכו בקור רוח לעבר המטבח. הגשפתי אחריהם, עדיין בחיוך, כמו חשישית, יודעת שבבית כזה רק החלומות הם סוריאליסטיים יותר מהמציאות.
