במקום עצמי
אמא החורגת ידעה היטב שנעמה אינה רוצה להינשא לאלמן יוסי, ולא מכיוון שיש לו ילדה קטנה, ולא מפני שהוא מבוגר ממנה, אלא משום שפשוט פחדה ממנו מאוד.
המבט הדוקר שלו חדר עד הלב, ומפחד הרגישה כיצד ליבה דופק בחוזקה, כאילו מנסה להגן על עצמו מחץ המבט הזה. נעמה ניסתה להסתיר את עיניה ברצפה, ולא רצתה להרים מבט, וכשהרימה מיד ראינו את הדמעות שממלאות אותן.
והדמעות זלגו כמו מפל על לחייה הסמוקות מבושה. ידיה רעדו, והאגרופים הקטנים שלה כמעט קמו להדוף גם את אמא החורגת וגם את החתן שהוצג לה בכוח.
הלשון שלה, בוגדת שכמותה, לחשה: “אלך”.
נו, אז נקבע. לבית כזה, לבעל כזה, איזה חטא יכול להיות פה? הרי יוסי הזה הוריד אבק מהאישה הראשונה שלו, היא הייתה חלשה מאוד, כל הזמן חולה, תמיד הלכה משתעלת. לפעמים הלכו הוא היה עושה שלושה צעדים, היא אחד. עוצרת, נושמת בכבדות כמו רכבת, והוא מחבק ומרגיע, אף פעם לא הרים עליה קול כמו אביך ז”ל.
כשהייתה בהריון, כמעט אף אחד לא ראה אותה עומדת תמיד שכבה, ולאחר הלידה כל הלילות יוסי טיפל בילדה לבדו, והיא הלכה ונמסה לנגד עינינו.
כך אמא של יוסי סיפרה.
ואת כמו שמנת ודם, הוא יושיב אותך ב”כורסה האדומה”. את זריזה, חרוצה, יודעת לנהל בית, לטוות, אורגת, מכירה את כל העבודות, אין לך בעיות. איזו ברכה שזכינו! הצעירים אופי שלהם עדיין נזיל, משוגע. הוא הכל גלוי, מכובד, בטוח. ממש מזל.
תעודת הזהות שלך בידיי, נעשה חפלה קטנה, לא צריכים חתונה רועשת הרי אין הוא צריך לעורר רגשות במנוחה. גם נדוניה לא מבקש, ביתו מלא כל טוב.
יוסי נשא את עדי, אשתו הראשונה, מאהבה, אף שידע שהיא חולה, חלשה; אפילו אמו אמרה לו שמגיע לו אשה בריאה, והוא ענה: עדי ולא אחרת.
במושב ריננו קישפו אותו, כי רק מי שהוכשף יהפוך את ביתו לבית חולים מרצון.
הרופאים אמרו: לעדי ריאות רופפות, כל הצטננות חולי, דלקות, חשש לאסטמה ואולי גרוע מזה.
יוסי קיווה שאהבתו תבריח את המוות. בתחילה, אחרי החתונה הכל אכן היה טוב. שמח, התרגשות, אהבה אבל ההריון הפך את הכל: עדי נחלשה כל כך, שאפילו לטפח את שערה הארוך לא יכלה.
הרופאים הרגיעו זה יעבור אחרי הלידה. יוסי טיפל בה באהבה, בלי תלונה. אמא שלו רטנה “הכנסת בעיה לבית, לא בת זוג”. הוא הגן, וביקש ממנה שלא תבוא עוד.
עדי ילדה בת, יוסי האמין ששוב השמחה תחזור. חזרה, אך לזמן קצר עדי התקררה, ולא התאוששה.
לקחו אותה לבית החולים; הרופא לא הסתיר:
הריאות שלה כבר לא עומדות בזה.
כך בפשטות.
עדי ידעה שנותרו לה ימים ספורים. ניסתה לחייך, אבל העיניים גילו פחד. מבטה נפרד וביקש: תזכור אותי שמחה. גופה הצנום, עצמות השכמה בולטות, חזה שוקע, ידיים דקיקות הכל צעק שהסוף מתקרב.
ברגעי פרידה ביקשה מעוזרה:
אף אחד לא ישנה את מחשבות ה’. נגמר לי הכח להלחם בכאב והייאוש. תסלח לי, ותסלח לילדה. נולדתי בצער, הסבל שלי הגיע אליכם.
יוסי אחז בידיה השרופות מחום והחל לנשק. בקושי הספיקה לומר: “תינשא לנעמה תהיה אם טובה לבתך. אתה היית בעל נפלא, והיא תאהב אתכם. תנהג בה כפי שנהגת בי, כאילו דרכי היא לידך. סלח לי על הבקשה, הלב דואב לבתי. אם תעשה כך, תבוא לך ברכה. בתך אל תפגע בה לעולם, אחרת אשאיר בך קללה לעד”.
זו הייתה צוואתה האחרונה, תוך שהיא לוחצת את יד יוסי בכל כוחה. הוא בכה, וליטף את פניה כשנפרדה מהעולם, פניה החיוורות חייכו אליו ברכות.
ובכך, שנה לאחר מותה, פנה יוסי באופן רשמי לבית אמא החורגת של נעמה לבקש את ידה.
גם חמותו שלחה אל נעמה. בעצמה חלתה ונבהלה שלא תחזיק מעמד, רצתה לראות את נכדתה ואת חתנה מסודרים. ידעה היטב דרך מה עבר חתנה האהוב והכירה לנו טובה עצומה.
הכול קרה כמו בערפל. יוסי החליט לקיים בקשת אשתו. מראש התבונן על נעמה יפה, מאופקת, מזכירה משהו מעדי: אותן צמות, אותה הליכה.
רצה לאחוז בה חזק ולשתוק לרגע, להרגיש את דמות אשתו בתוכה.
עצמה של נעמה לא ידעה ממש למה הסכימה. אולי נמאס לה להיות משרתת אצל אמה, נמאס לה להחזיר אבא שיכור ולהגן עליו מבעיטות, לשאת את הבוז של האחיות ולרחם על בתו של יוסי.
אבל כשסכימה, הבינה זה מבחן נוסף: לאהוב את יוסי, ולגרום לו לאהוב אותה.
לאחר האירוסין, יוסי הביא את נעמה להכיר את ביתו, הילדה נקראה צוריה.
עדי הייתה דבוקה לביתה, כל רגע, כל לילה, יוסי ראה את אשתו מנשקת את בתה, לוחשת עצות, מדריכה אותה לעולם בו איננה.
צוריה הייתה ילדה ביתית, לא התקרבה לזרים, לה היו אב, אם, סבתא ועוד סבתא כועסת אחת.
כשהביא יוסי את נעמה לביתו, לא רצה שאמא החורגת תשמח מדי כאילו סוף סוף מעיפים מהבית “פרה יבשה”.
נעמה הייתה שקטה ליד יוסי, התפלאה לראות שהוא כלל לא קשה, אלא עדין ואדיב. שאל אותה אם יש לה מישהו בלב, הוא ייסוג. לא הזכיר את בקשת אשתו.
הבית הפתיע את נעמה ריהוט יפה, עבודת יד, שטיחים, המון תמונות רקומות במסגרת עץ, חדרים מוארים ומרווחים. צוריה כשפגשה את נעמה, לא נרתעה אלא החלה מיד להתחנחן, הציגה משחקים, ביקשה מנעמה לשחק עמה, לגעת בה, לבחון אותה בעיני שקד סקרניות.
נעמה חיבקה אותה בעדינות, סידרה לה את שערה היפה.
רוצה שאסרק אותך, ותהיי אצלי נסיכה?
יוסי התבונן, הלב שלו צהל.
פחד להביא את נעמה כי צוריה עוד קראה לאמא, חיפשה אותה בחלון, וכל צעד בבית מיד רצה, מייחלת שהיא שם. יוסי ניסה להסביר, אך צוריה הייתה בת שלוש היא רצתה רק חיבוק מאמא טובה.
יוסי ידע שאהבתו, חיבוקו, לעולם לא יהיו לאם.
יחד עם זאת, צפה והבין: נעמה מבינה לליבה של בתו; כשצוריה כמעט בכתה כשנעמה עזבה, ידע בלב שנעמה תחמם לה את הלב.
צוריה אחזה בנעמה ביד, לקחה אותה לחדר, סידרה המיטה בעצמה, התחילה לקפוץ עליה משמחה.
אז נעמה נזכרה בעצמה, איך אמא חורגת באה, כיצד זכתה רק לפירורים, סוכריות נתנה בסתר רק לבנותיה, איך היכתה על עבודה קשה, תמיד לבשה שמלות מתוקנות, איך כיסתה את אביה השיכור שמסכן ומרוח ברחוב.
נזכרה, איך אימה אמרה, שעל הבוקר תעיף אותה כמו בהמה מיותרת, וקיללה, וכאב לה בגרון.
ניגשה לצוריה, חיבקה אותה חזק, נשכבה לצידה. צוריה נרדמה בביטחון.
יוסי היה כולו אושר, שתו תה וישבו יחד, חייכו בשקט. נעמה לא חזרה הביתה. לא אפשרתי לה.
אשה עם בעלה צריכה להיות לא במקום בו לא מצפים לה.
ואני, ברשימה הזאת, לומד: בכאב, באבדן ובצללים כל אחד מאיתנו יכול להעניק אהבה חדשה ולקבל ממנה חיים מחודשים. לעיתים שברם של אחרים פועל כנגד שברך, וביחד לומדים לרפא.
