הקול של מטוס בודק העלה, והאווירה במחלקת העסקה הייתה מתוחה. הנוסעים זרמו מבטים קרים אל האישה הקשישה שכשהיא נחתה במקומה נראתה כמעט כמו צל על הספסל. עם זאת, קפטן המטוס פנה אליה ברוך בסיום הטיסה. רינת, שעמדה בטחונה בכיסא, השתוללה, והוויכוח החל מיד.
אני לא מתכוונת לשבת לידו! קרא בקול רם גבר בן ארבעים, מזקק מבט חד על שמלתה הפשוטה, ואל הסטרוודיס הושיב.
הגבר קרא לעצמו יאיר בן-שחר, והיה ברור שהוא לא מוותר.
סליחה, אך למרצה הכרטיס למקום הזה, אין באפשרותנו להעביר אותו, ענתה הסטרוודיס בנחישות, למרות שיאיר המשיך לצפות ברינת בחשדנות.
המקומות האלה יקרים מדי לאנשים כמוני, נקט בטון חצוף, והסתכל סביב כאילו מחפש תומך.
רינת נשארה שקטה, למרות שכל מחשבותיה נצמו פנימה. היא לבשה את שמלתה הטובה ביותר פשוטה, אך מסודרת, והייתה הבחירה היחידה לאירוע כה חשוב.
כמה נוסעים החליפו מבטים, ואף אחד מהצדק לא נענע את יאיר. לבסוף, האישה הקשישה הרימה את ידה, ונשמה פנימה, ואז אמרה:
טוב, אם יש מקום בכלכלה, אעבור לשם. כל חיי חיכיתי לטיסה הזאת, ולא רוצה להפריע לאף אחד
רינת הייתה בת תשעים וחמש, וזאת הייתה הטיסה הראשונה שלה. המסע מבית חורשה באילת אל נמל התעופה בן גוריון היה מלא בקשיים: ממסילות ארוכות, דרך חדרי המתנה חוצים, והמתנות האינסופיות. אפילו עובד נמל הלוווה אותה כדי שלא תלך לאיבוד.
וכעת, כאשר השעות האחרונות לפני הגשמת החלום שצפה לה עברו, היא נאלצה להתמודד עם בושה.
סליחה, גברת, אך את שילמתם על הכרטיס הזה, ולכן יש לך את הזכות לשבת כאן, לחזה הסטרוודיס בחן, ושקלה על יאיר בקור.
אם לא תוותר, אני אזמין את צוות האבטחה, הוסיפה בקור רוח.
הוא נותר שותק, מתפזר באפלה.
המטוס התנשא לשמים, ורינת נאנחה בחיוך כאשר היא הפילה את התיק. פתאום יאיר, ללא מילה, הגיע לעזור לה לאסוף את הדברים. כאשר הוא החזיר לה את התיק, עיניו נעצרו על מדליה אדומה ומרהיבה.
מדליה יפה, אמר. אולי זו רובי? אני מתמצא במזכרות, והחפץ הזה בטח לא זול.
רינת חייכה בעדינות.
לא יודעת כמה היא שווה אבא שלי נתן אותה לאמא לפני שהלך למלחמה, והוא לא חזר. אמא העבירה לי אותה כשהייתי בת עשר.
היא פקחה את המדליה, ובתוכה מצאו שני תצלומים ישנים: זוג צעיר ותמונת ילד קטן מחייך.
הם ההורים שלי לחשה. והנה בני.
האם הוא טס אליך? שאל יאיר בזהירות.
לא, השיבה רינת, ראשו פנה מטה. אימצתי אותו לבית יתומים כשהיה תינוק. באותו זמן לא היה לי אף בעל, לא עבודה, ולא יכולתי להעניק לו חיים נורמליים. רק לאחרונה, בעזרת בדיקת DNA, מצאתי אותו. שלחתי לו מכתב והוא השיב שלא רוצה להכיר אותי. היום הוא חוגג יום הולדת, ורציתי רק להיות לצידו, אפילו לרגע אחד.
הוא נבהל.
אז למה הוא טס?
העירייה המיוחסת, שמן הקמתה, חייכה במרפסת הקטנה של המטוס:
הוא מפקד הטיסה, היא אמרה בקול רך, עיניים נוגעות במרקם של משקפיים נידחים. זו הדרך היחידה שאני יכולה להיות קרובה אליו, אפילו לרגע קצר.
יאיר שתק, מבוּש. הוא כיסה פיו, והסטרוודיס, אחרי שהשמיעה זאת, נסעה לשכרה של הקפטן.
לאחר כמה דקות קולם של המפקד הרעיד את החלל:
נוסעים יקרים, בקרוב נבצע נחיתה בנמל התעופה בן גוריון. לפני כן, ברצוני לפנות לאישה המיוחדת שבמטוס. אמא אנא הישארי אחרי הנחיתה, ברצוני לראותך.
רינת קפאה, הדמעות גלגלו על לחייה, והקול השתתק. פתאום כמה מבני הטיסה החלו למחוא כפיים, אחרים חייכו בין דמעות.
כאשר המטוס נחת, המפקד, שנקרא על שם האישה, חצה את גבולות הקבינה, ברץ לעברה, ללא טבילה של דמעות, ולחבק אותה חזק כאילו רוצה לחזור לאיבוד שנים רבות.
תודה, אימא, על כל מה שעשית בשבילי, לחש לידה, מושיט את זרועותיו.
היא לחשה בעצב:
אין צורך לבקש סליחה. אהבתי אותך תמיד
יאיר נעמד בצד, כורע את ראשו, והבין שהחולצה המיושנת והקימורים שמציינות את פני השנים מוסיפות סיפור של קרבה והקרבה.
זה לא הייתה רק טיסה, אלא מפגש של שני לבבות שנפרדו על ידי זמן, ובסופו של דבר מצאו זה אחר זה מחדש.
