אני נשואה כבר עשר שנים, וגרה יחד עם בעלי בדירה עם משכנתה שניה בתל אביב. אנחנו עדיין משלמים את ההלוואה, ולא מעזים להביא ילדים – קודם כל רוצים לעמוד על הרגליים. יש לי אח, שגם הוא נשוי. הם מתגוררים בדירת חדר שלהם בבת ים. אחי עובד בשתי עבודות, וגם יש לו חצי משרה נוספת. אשתו לא עובדת היא רק יולדת בקצב של ארנבת: כבר שלושה ילדים, עם רביעי בדרך, והיא מתכננת גם חמישי.
מעבר לילדים, הם צברו גם הלוואות בשביל מכשירי חשמל לבית. אני ובעלי עוזרים להם לעיתים לפעמים עם כסף, לפעמים עם אוכל. לפעמים אשת אחי גם מעזה לבקש דברים במקום לבקש בנימוס.
ואז אנחנו צריכים להחזיר אותה אל הקרקע ולסרב. היא ואחי נעלבים כמובן, אבל תוך כמה שבועות מציעים עוד בקשה. מאחר שאת ובעלך חסרי ילדים, ואנחנו כבר ארבעה ילדים, תנו לנו את הדירה שלכם, אומרת לי אשת אחי.
ואיפה נגור? בדירת החדר שלכם? אני שואלת, מופתעת מהשטות החלומית הזו. נשכיר דיירים. ואתם תזמינו לעצמכם דירה חדשה, היא אומרת בביטחון. את מתכוונת שנשלם גם את המשכנתה וגם שכירות בשבילכם? ברור שכן. מתי אתם מתפנים מהדירה? מתי תעזבו? המקום שלך הוא לא בבית עם נוף לים אלא בבית חולים פסיכיאטרי. תצאי מהדירה שלי. ואז אצא ואפטר מהילד.
ואת תהיי אשמה, היא אומרת, ועוזבת את ביתי. וכך עשתה באותו ערב, בשקט. בחודש השלישי להריון. הרופאים בקושי הצליחו להציל אותה. ובשתיים לפנות בוקר, אחי נחת בבית החולים עם התקפה של אשמות כלפיי. בעלי מיד תפס אותו, שאל מה קרה, ואני סיפרתי לו. בעלי טבל את ראשו של אחי כמה פעמים בכיור מים קרים כדי להרגיע אותו, והעיף אותו מהדירה.
מאז אין לי אח.
