אני בן 55, ולפני חודשיים אשתי ביקשה ממני גט. היא אמרה ש”היא חייבת להרגיש חיה שוב”. זה היה יום רגיל לגמרי, ישבנו במטבח, שותים קפה שכבר התקרר, ובחוץ התרנגול שוב קרא כמו בכל בוקר.
היא אשתי השנייה. אנחנו יחד כבר חמש עשרה שנה. אין לי ילדים שלי, מסיבות רפואיות, והיא נכנסה לחיים שלי עם שני הילדים שלה מהנישואים הראשונים. גידלתי אותם כאילו היו שלי, בלי לעשות הבחנה. דאגתי שיקבלו חינוך טוב, בית חמים, אוכל, וגם עצה טובה כשצריך. היום הם כבר גדולים, גרים בתל אביב. אנחנו נשארנו בכפר בית פרטי, לא משהו מפואר, עם גינה, תרנגולות, כלבים ורוגע שפשוט אהבתי. תמיד האמנתי ששקט כזה מספיק.
החיים שלנו היו רגילים, נינוחים. מתעוררים, אוכלים ביחד, הולכים לעבודה, בערב רואים חדשות ואוכלים מול הטלוויזיה, ישנים מוקדם. בשבתות היינו קופצים לעיר לסידורים או מבקרים חברים קרובים. אף פעם לא בגדתי בה. אף פעם לא הרגשתי שהשפלתי אותה. הייתי מהגברים האלה של בית קם עם הזריחה, עובד קשה, דואג שיהיה טוב לכולם. חשבתי שזה בעצם אהבה.
לפני כמה חודשים שמתי לב שהיא משתנה. כל הזמן אמרה שמרגישה תקועה, שהכפר סוגר עליה, שהיא צריכה לעבור לעיר הגדולה להרגיש קצב, לראות אנשים, לשמוע רעש, להרגיש חיים. אני תמיד אמרתי לה שיש לנו הכל פה אין משכנתה, יש אוויר טוב, שקט אמיתי. היינו מתווכחים על זה לא פעם. היא התעקשה. אני נעלבתי והסתגרתי. לא הצלחתי להבין למה לא טוב לה, רציתי להישאר. היא רצתה ללכת.
ואז, יום אחד, היא פשוט הפסיקה להילחם. הסתכלה לי בעיניים ואמרה: “אני לא רוצה לריב יותר. אני עוזבת. אני חייבת לנסות משהו חדש לפני שאני באמת מתבגרת”.
שאלתי אם יש לה מישהו אחר. היא נשבעה שלא. אמרה שהיא לא בורחת אל מישהו אחר, היא הולכת לחפש את עצמה את החיים שרוצה להרגיש, את התחלה חדשה בעיר.
באותו לילה ישנו יחד, אבל כבר היינו זרים. בבוקר היא ארזה בגדים, כמה מזכרות, ועזבה. לא היו צעקות. לא היו דרמות. רק עמדתי בכניסה, רואה את האוטובוס דוהר ומנסה לא לבכות.
מאז הבית מרגיש לי ענק. עדיין נשאר בכפר, כמו שתמיד חלמתי רק שהיא לא כאן. קם מוקדם, מכין קפה רק לעצמי, מדבר עם הכלבים. לפעמים חושב אולי לא שמעתי אותה מספיק. אולי הייתי צריך לעשות מקום לרצון שלה. האמנתי שאהבה זה פשוט להישאר ולעשות את מה שצריך.
למה זה קרה דווקא לי? בגלל זה שהייתי גבר טוב, כזה שתמיד שם את הבית קודם?
