בן חמישים וחמש אני, ולפני חודשיים אשתי ביקשה להתגרש. הסבירה לי שזה בגלל שהיא “רוצה להרגיש שוב חיה.” את המשפט הזה אמרה לי ביום חול אחד, בשעת אחר צהריים שקטה, כשישבנו ליד שולחן המטבח והקפה התקרר בכוסות, בעוד התרנגול קרא בחצר, כמו בכל יום.
זאת אשתי השנייה. נשואים אנחנו חמש עשרה שנה. אין לי ילדים משלי מסיבות בריאותיות, והיא באה אליי עם הילדים שלה מהנישואים הראשונים. גידלתי אותם כאילו היו שלי. לא עשיתי הבדל ביניהם – נתתי השכלה, בית, אוכל, עצה. היום הם כבר גדולים וגרים בתל אביב. אני והיא נשארנו במושב בבית לא גדול אבל מטופח, עם גינה, תרנגולות, כלבים, והשגרה השקטה שלי. תמיד האמנתי שפשטות ושלווה מספיקים לאדם.
החיים שלנו היו רגילים. אוכלים יחד ארוחת בוקר, עובדים, בערב יושבים מול הטלוויזיה, הולכים לישון מוקדם. בסופי שבוע נוסעים לעיר לסידורים, או מבקרים חברים. אף פעם לא בגדתי בה, לא פגעתי בה. הייתי מהגברים של פעם מתעורר בעלות השחר, עובד, דואג שקן המשפחה יישאר מסודר. האמנתי שזו אהבה.
לפני כמה חודשים היא התחילה להשתנות. דיברה על תחושת תקיעות, שהמושב חונק אותה, שהיא רוצה לעבור לעיר להרגיש דינמיקה, אנשים, רעש, קצב אחר. תמיד עניתי לה שכאן יש לנו הכל בית משולם, אוויר נקי, חיים פשוטים. לא פעם התווכחנו. היא התעקשה ואני נסגרתי. רציתי להישאר, היא רצתה ללכת.
עד שיום אחד הפסיקה להתווכח. הביטה לי בעיניים ואמרה:
“לא רוצה לריב יותר. אני רוצה ללכת. אני חייבת להספיק להרגיש משהו אחר לפני שיגיע הזמן.”
שאלתי אם יש לה מישהו אחר. נשבעה שלא. אמרה שהיא לא הולכת אל מישהו אלא לעצמה, לרצון שלה להתחיל מחדש בעיר, להרגיש שוב חיה.
באותו לילה עדיין ישנו יחד, אבל כבר היינו שני זרים. למחרת ארזה בגדים, כמה זיכרונות, ונסעה. בלי צעקות, בלי דרמה. עמדתי בדרכה מביט באוטובוס שמתרחק, עם מחנק בגרון וידיים רועדות.
הבית נדמה לי היום עצום. אני עוד כאן במושב בדיוק כפי שרציתי, אבל בלעדיה. קם מוקדם, מכין קפה רק לעצמי, מדבר עם הכלבים. לפעמים אני שואל את עצמי אם טעיתי שלא שמעתי אותה מספיק, שלא ויתרתי, שחשבתי שאהבה זה פשוט להישאר ולעמוד בכל המטלות.
למה זה קרה לי? בגלל שניסיתי להיות איש טוב?
