יומן, 26 ביוני 2026
מריאן, תתפקסי! על מה את מדברת כשאת מתכננת נישואין? קראה לי אמא, מתכוונת את הבלרינה על הכתף.
תספרי לי, למה מר יוסי לא מתאים לך? נפלתי לשאלותיה כשדמעותיה זרמו.
איך אפשר? אמא שלו עובדת בחנות תבלינים, מקפצנת על כולם. אביו נעלם מעולם, ובזמנה הצעירה הוא רק שתה והסתובב.
סבא שלי השתכר עם אשתו בכפר, זה המצב! הוספתי, זוכרת איך סבתי הייתה פוחדת ממנו.
סבך היה אדם מוערך בכפר, כולם מדברים עליו.
ולא הסבתך? היא הייתה קפדנית, אבל כל זה רק חיזק אותי. אני מאמינה שמי שיושב לצידי יוסי ייתן לנו חיים טובים. אל תדוני אנשים לפי ההורים שלהם.
תראי איך יתקיימו הילדינו, ואז תביני! אמרה אמא בקול מרוטש, ואני נשפתי.
חיי היום-יום לא היו קלים, עד שהצלחתי עם יוסי לערוך חתונה שמחה וכינינו את הבית שלנו למשפחה. למזלי היה בית בכפר קטן שבאזור הר של יהודה, ירושה של סבא וסבתא, של אביו שנעלם בתעלומה. יוסי התחיל לשפץ אותו, ובקרוב הפך לאחוזה מודרנית עם כל הפינוקים: מזגן, אינטרנט מהיר ושטיחים חדשים. חשבתי לעצמי: “כך הוא, בן זוג מושלם, בדיוק מה שאמא רצתה.”
שנה לאחר החתונה נולד לנו בננו, אלון, ולאחר ארבע שנים נולדה בתנו, ריבלה. ברגע שהילדים חלו או עשו שטויות, אמא תמיד הייתה שם, מתפרצת במילים: ילדים קטנים, צרות קטנות! יגדלו, ייקחו למעןכם עוד משקלים וירשתו את המשפחה!
הייתי מנסה להתעלם מהקולות שלה, אבל היא תמיד חזרה למקצב הרגיל שלה רכישות ותקשורת מתמדת. בתי, ריבלה, נישאה ללא ברכת ההורים, מה שעורר התנגדות מצד אמא. היא הייתה קשוחה, רוצה שהכול יהיה על פי רצונה, אך במעמק הלב קיבלה את הבחירה שלי. אף על פי שלא יכלה לומר זאת בקול רם, היא ידעה שמר יוסי הוא זהב מכל צדדים.
היום, אחרי ששנתיים של חיי נישואין, קיבלנו הודעה שהבן אלון נרשם ללימודים באוניברסיטת תל אביב, במרחק של כ-120 קילומטרים מביתנו בכפר. בשבילי זו מרחק של כוכב לכת תחושת חרדה עמוקה השתלטה עליי. ארבע הלילות הראשונות לא ישנתי, תוהה אם הוא יסתדר, אם ישתמודד עם הלימודים, אם יפגע במקומו החדש.
במקור אלון גר בחדר של מעונות הסטודנטים, תנאי שגרמו ללב האם לחרוץ. פניתי ליוסי וביקשתי לשכור לו דירה בעיר. אלון היצע לשלם חלק מהשכר, והחל לעבוד במקוון כדי לפרנס את עצמו. כל סוף שבוע הייתי מגיע לבקר אותו, לנקות, לבשל, לראות שהחדר נקי והאוכל מוכן.
אמא צעקה אלי:
מריאן, תחזיקי את אלון חזק! אל תאפשרו לו לנדוד בחופשיות, תן לו חצי שעה לנשום!
אמרתי לה בצחוק, אבל היא נראתה מתוחה. יוסי הצביע שמא הגיע הזמן לשחרר את הילד ולתת לו לעוף.
לאחר זמן מה קיבלתי שיחה מדקאן חניך אלון נעלם משיעורים, עלול להיות מושלף. הלכתי מיד לתל אביב, ויוסי לא הצליח לעכב אותי; הפכתי למטרייה של אהבה.
הוא לא היה מצופה, כאשר אלון חזר הביתה עם בחורה בשם חנה, בחורה יפהפייה, כנף של מלאך. יחד איתה היה ילד קטן של שנה, נוּר. תחילה נדהמתי. חנה נראתה בגיל 19-20, אך כבר מחזיקה בתינוק.
שאלתי אותה בחיוך:
האם אתה מתכוון לנישא?
כן, זה רציני, אמרה חנה, פקפוקה.
הסברתי ליום האחד: “בגיל שלנו, נישואים וילדים זה לא דבר נדיר.” אבל חנה לא הייתה מוכנה לא רק לנישואים, אלא גם לאמץ את נור.
במקום להתרסק, אספתי את עצמי, פגשתי עם אלון במטבח.
אלון, אתה מאוהב? שאלתי בקול שקט.
אה, מאוהב מאוד, אמא, חייך הוא.
מה קורה עם הלימודים? המשכתי בעדינות.
המצב לא מושלם, אבל אתקן.
אלון הסתיר לי פרטים, ואני חיפשתי תשובות, עד שהחליטתי לקחת הפסקה ולחזור הביתה.
ביתי יוסי, אחרי שדיברתי איתו, קיבל החלטה:
אם זה מה שאתה רוצה, נשתף בטיפול של נור.
באותו ערב, כשחנה והילד הושרו על המזרן והזדקפו, חזרתי למטבח והשתתפתי בתה עם יוסי. הוא, בחיוך, חיבק אותי, ואלון חזר עם קופסאות קניות מלאות מצרכים. חייכתי למצב שחשוב מה שמבושל ולא מה שלא.
ההתלבטות של המשפחה נמשכה כשאלון הודיע על שינוי בתכנית הלימודים הוא יעבור למסלול ערב, ובו זמנית מתכנן נישואין עם חנה. הפעם החלטנו לחשוב יחד, ולא למהר.
הגענו לחדר האורח, והזמנתי את כולם לשתות תה. חנה, בכתה בעיניים, סיפרה על אמא שהייתה בכלא, לבו חולה, ושהיא נאלצה לדאוג לילדיה ולשמור על המשפחה. יוסי הקשיב, ולא נשא עלינו אשמתה.
בדיון הרגוע, שאלתי:
חנה, האם נור הוא ילדך?
לא, הוא בן של אחי, בנם של ההורים שלנו שונים.
הקול של יוסי נחתך, ולפתע חלה שקט. אלון, על פניו מבולבל, נגע באחיו מצוות.
ההחלטה הסופית הייתה: נקבל את נור כאורח אהוב, נבצע אימוץ משותף, ונמשיך לחיות יחד. בתהליך זה, הוכחנו שהאהבה יכולה לגדול גם כשמתחילים עם קושי.
היום, כשאני יושב במקרר הקטן של הכפר, שותה קפה על המרפסת, מביט בילדים משחקים בחוץ, מבין שלפעמים צריך לשחרר את החוטים ולתת ללב לנהל.
**לקח אישי:** אל תדוני אנשים רק על רקע המשפחה שלהם; תן לכל אדם את הזכות לבנות את דרכו, כי בסוף, אהבה והבנה הם המפתח למפגש של נשמות.
