שאגת המנועים הייתה חזקה יותר מדפיקות ליבו של הילד. השמש כבר נטתה לשקוע מאחורי קו הגבעות, משאירה אחריה פסי אור כתומים ארוכים על פני האספלט החם, כאשר ילד קטן קפץ אל אמצע הכביש הראשי של מושב בצפון. הוא נפל על ברכיו, פניו מבועתות עד כאב.
אופנוע כבד, שחור ומפויח, החליק בקול חריקה ועצר סנטימטרים ממנו. הרוכב, גבר גבוה במעיל עור מרופט ועיניים עייפות, אפילו לא חיכה לבעיטת המנוחה. הוא זינק בבת אחת כשזעקות הילד נבכות: “בבקשה! תעזור לאמא שלי!”
עיניו של הרוכב התגלגלו בין הילד לבין בית קטן בצד הדרך. שם, במפתן הדלת, עמד גבר מחוספס עם כוס עראק ביד וחיוך מריר על הפנים, נראה כמו אחד שיתחיל מריבה על שטות. הרוכב התקדם בעוז, מגפיו דופקות בבטון בקצב מאיים.
“תעמוד מאחורי,” אמר לילד.
הוא התקרב למרפסת, והגבר שניצב בדלת שאג: “מה אתה עושה פה, יא חוצפן?” הרוכב לא האט. בבעיטה עוצמתית פתח את הדלת, הזכוכית מתנפצת לכל עבר.
הוא חצה את המסדרון החשוך, מובל אחרי בכי חנוק של אישה אך מה שמצא שם שינה הכל.
הריח במסדרון היה של בירה, זיעה ופחד.
רסיסי זכוכית חרקו תחת סוליות מגפיו, והילד אחז בגב המעיל שלו בכל הכוח, נושם ברעד.
הגבר ההוא התעשת ראשון.
“תגיד לי, אתה מטורף?”
הרוכב הפנה את ראשו, חושף את פניו והשתיקה השתררה.
זאת לא הייתה נוכרי מסתורי.
זה היה גבריאל “הזאב” כהן.
גובהו כמעט שני מטר.
שיערו משולב באפור, צלקת עמוקה חוצה את צווארו.
אותו גבר שכולם לחשו עליו בפיצוציות של התחנה ובחצרות המעצר.
מישהו שלא יוצאים מולו בשלום.
ההבעה של הגבר שבדלת התפוררה.
הזאב התעלם ממנו, התקדם אל עבר הבכי, לדלת האחורית.
הילד מאחור משך במעיל בפאניקה: “היא שם בפנים.”
קול התנפצות וחריקה נשמע מעבר לדלת האחרונה ואז דממה.
פניו של הזאב נדרכו.
בשלוש פסיעות הוא הגיע לדלת, פתח אותה בגוף, והזמן עצר.
אישה ישבה על הרצפה ליד כיסא הפוך.
סגולים־כחולים סימנו את פניה.
יד אחת שלה קשורה בחוט מאריך מרופט.
אבל זה לא מה שעצר את הזאב,
אלא הילדה הקטנה שלצידה.
בת ארבע בערך, התכרבלה אל גופה, אוחזת בארנב פרווה דהוי.
ועל צווארה
מטבע כסף.
הזאב קפא לגמרי.
האם הביטה בו בעיניים אדומות ובבת אחת נרעדה.
“לא”
הלחישה התעופפה באוויר.
הגבר מהמסדרון נכנס מתנשף מאחוריהם.
“קדימה, עכשיו תעוף לי מהבית!”
הזאב עדיין לא זז.
עיניו ננעצות במטבע הכסף על צוואר הילדה.
עגול, כסף.
זאב שחור חרוט עליו.
הסמל של מועדון האופנועים “הזאבים מנורדיה”.
רק לחברי מועדון מלאים היו מטבעות כאלו.
ורק אדם אחד ייצר גרסה קטנה לילדים.
אחיו.
דניאל כהן.
מת לפני שמונה שנים.
הילדה הקטנה הביטה בזאב בעיניים גדולות, לחוצות.
ואז קרה הבלתי יתואר.
היא הרימה קלות את הארנב ולחשה:
“דוד גבריאל?”
הכול התהפך.
הגבר בגב המסדרון קפא.
האישה הרעידה בראשה נואשות, דמעות מזולגות.
“לא, לא, בבקשה…”
הזאב התקרב לאט, קולו נמוך וכבד, מלא כאב:
“איך קראת לי?”
אצבעותיה הקטנות של הילדה נצמדו לארנב.
“אמא אמרה ש… אם יקרה משהו רע…” השפתיים רעדו, “לחפש ‘את האיש עם הזאב’…”
הילד מאחורי הזאב הביט נדהם.
“אמא?”
האישה קרסה בבכי.
כי הילד שרץ לכביש
הוא בכלל לא בנה.
הוא היה החבר הכי טוב של הבת שלה מהבית ליד.
הוא הלך להזעיק עזרה, כשאף אחד אחר לא העז.
הזאב ירד לצידה של הילדה בעדינות שלא האמין שעדיין קיימת בו.
“שמך, מתוקה?”
“עמית.”
שמה הלם בו כמו אגרוף.
הבת של דניאל הייתה אמורה להישרף איתו באותו לילה.
ככה כולם אמרו.
האם מבלי להרים עיניים לחשה: “הוא שיקר…”
לא עוד אבא אמיתי.
האיש ההוא רק המפלצות מנצלות בדידות של נשים.
הגבר הנבוך ניסה להחזיק בעצמו.
“היא קצת מבולבלת, הילדה…”
הזאב התרומם.
המסדרון נראה צר מדיי לגופו.
הגבר נסוג לאחור.
“תשמע, אחי”
“אתה הרמת עליה יד?”
השאלה הייתה קרה, מסוכנת בזעמה השקט.
הגבר בלע רוק.
“זו אשתי.”
תשובה לא נכונה.
הזאב זינק, הילד צרח.
רגע אחד האיש עמד. בשנייה הבאה התנפץ על השידה בקול קריעה.
הבית רעד כולו.
הזאב הרים אותו בחולצה, עיניו רושפות.
“דניאל היה אחי.”
פניו של האיש הלבינו לחלוטין.
כי הוא הבין בדיוק כמה טעה בנוגע לערב הזה.
מאחור, הילדה פרצה בבכי הפעם לא מפחד.
מהקלה.
כי בפעם הראשונה מאז השריפה,
סוף סוף בא מישהו מהמשפחה שלה.
