אז הוא אמר לי בשקט, כמעט דואג:
למה את עובדת, חביבה? אני מרוויח מספיק. את תדאגי לבית, לנו, לילדים כשיגיעו.
האמנתי בו, כי אהבתי אותו. כי חשבתי שזה כך צריך להיות.
אבל עם השנים הביטוי תדאגי לבית הפך ל-שתשקי ותשארי בצד.
התעוררתי עם הזריחה בבית הקפה של תחנת רכבת המרכז בתל אביב. העיניים נבצרו, אבל בחזה הרגשתי משהו מוזר קלילות.
לא ידעתי מה לעשות משם, אבל דבר אחד היה בטוח: לא אשוב.
הרכבת לים המלח יצאה בחמש בבוקר.
ישבתי ליד החלון וצפיתי כיצד המסילות נימוטות אל האופק, וקול גלגלי הרכבת שיטף את העבר שלי.
בכל דקה שעברה הייתי מתרחקת מהאישה שהייתי ומתקרבת לאישה שהייתי יכולה להיות.
כשהגעתי, לא היה לי תכנית. הלכתי ברחובות העיר עד שראיתי קפה קטן עם שלט: קפה & נשמה.
בחלון הוצג פתק:
מחפשים מעצב פנים.
עצרתי. זה היה סימן.
נכנסתי פנימה.
מאחורי הבר עמדה אישה בת ארבעים וחמש, שיער קצר וחיוך חמים.
אתם עדיין מחפשים למשרה? שאלתי.
כן. יש לך ניסיון?
יש לי תואר, אבל לא עובדתי שנים שנים.
היא חייכה.
זה לא נעלם. ציירי לי איך היית משנה את המקום אם היה שלך.
היא חיברה לי דף ועפרון.
ישבתי לשולחן. בתחילה ידיי רועדות, אך ברגע שהצבתי את הקו הראשון, הפחד נעלם.
חצי שעה אחרי, שלחתי לה את התוכנית.
היא הסתכלה עליה בקפידה, ואז בעיניים ישרות אמרה:
את מתחילה מחר.
יצאתי מהקפה ולא יכולתי להתאפק בכיתי.
אבל הפעם לא מצער. זה היה שחרור.
פעם ראשונה מזה שנים הרגשתי שיש לי חיים.
חלף שבוע.
הטלפון צלצל. על המסך דוד.
לא רציתי לענות, אבל האצבעות לחצו על הכפתור לבדן.
איפה את? שאל בקולו הקר. אמי שואלת מתי תבואי להתנצח.
אין צורך להתנצל, דוד.
אין?! העלית אותי לפני כולם! כולם אומרים שהייתי לבד כי אשתי היתה משוגעת!
הייתי שקטה.
תחזרי לפני שהיום ייגמר, אסלח לך.
נשמתי עמוק.
לא, דוד. הפעם את צריכה לבקש סליחה.
היתה הפסקה.
ואז קולו נחרץ כאבן:
טוב. אבל אל תגעי בכספים המשותפים. כבר חסמתי את הכרטיס.
חייכתי.
אל תדאג, אני מרוויחה משלי עכשיו.
הוא לא האמין, אבל כבר לא היה משנה.
חלפו שלושה חודשים.
השכרתי חדר קטן ברובע ישן ליד חוף הכינרת.
קניתי מחשב נייד ישן ועבדתי לילות שלמים.
קודם חימדתי בקפה, אחר כך קיבלתי הזמנות אנשים ביקשו שאתכנן להם דירות, משרדים וחנויות.
הלקוחות אהבו את העבודה שלי. אחד הפנה אותי לשני.
יום אחד צלצל טלפון ממספר לא מוכר.
גב’ לירון כהן? מדבר עורך הדין איתן ברק. מכיר את מר דוד כהן?
כן, הוא אשתי.
הוא הגיש בקשה לגירושין וטוען שהוצאת את כל החסכונות המשותפים ללא אישורו.
צחקתי.
הוצאתי רק כרטיס חופשה לחופש שלי.
הצד השני שתק, ואז עורך הדין אמר בחיוך:
אוהב את הדרך בה אתה חושב. אם תרצי, אוכל לעזור בלי שכר. פשוט כך.
כך פגשתי את איתן.
הוא עזר לי עם כל המסמכים, עם התביעה, עם חלוקת הרכוש.
אבל החשוב ביותר הוא חיזק לי את האמונה בעצמי.
איתן היה שונה. לא ציווה, לא רחמים, רק היה לצידי עם קפה, חיוך, כבוד.
ערב אחד, כשחזרתי מהעבודה, מצאתי אותו מחכה בפתח עם זר פרחים לבנים.
זוכרת איך הכל התחיל? שאל בקול רך. עם אותו זר שהשלכת. עכשיו אשמח אם תשמרי אותו.
עיניי מלאו דמעות לא מצער, אלא מהכרת תודה.
חצי שנה אחרי הקמתי סטודיו משלי.
על הלוח מעל הדלת היה כתוב:
לירון עיצוב.
לפעמים מתעוררת ולא מאמינה שזה אמיתי.
בבוקר שבת קיבלתי הודעה:
ראיתי אותך במגזין. לא הכרתי אותך, היית שונה. דוד
הסתכלתי על המסך ולבסוף כתבתי:
לא השתנתי, דוד. רק חזרתי לעצמי.
יצאתי למרפסת.
האוויר ריח קפה ופרחים.
השמש נגעה בפנים.
ואז הבנתי יותר לא אחכה שמישהו יעביר לי מקום על השולחן של מישהו אחר.
כי עכשיו יש לי שלישי משלי.
