יומן, יום שני 3 ביוני 2026
היום, כשנכנסתי למבקרת של קו המענה בחברת הייטק בתל אביב, קיבלתי את הפנים המוקפדות של ילד צעיר שעומד מאחורי הדלפק, מבטו קבוע על המסך החכם.
למי אתה מדבר? הוא קרא אליי בלי להסיר את העיניים מהמכשיר.
הקפצתי את שערי השיער הקצרים והמסויימים, והסווטשירט עם הלוגו של מותג מקומי, שנקרא בולבול. הוא משדר חשיבות עצמית ואלימות של אדישות כלפי העשייה סביב.
תיק פשוט אך עמיד על הכתף שלי תוקן היטב בחרתי להתלבש בקפידה כדי לא למשוך תשומת לב: חולצה לבנה קלה, חצאית עד הברך, ונעליים נוחות ללא עקבים.
הדירקטור לשעבר, גרשון בן אלף, לבן שחר ועם עייפות מתמשכת מנקודות פנימיות, חייך כשסיפרתי לו את התוכנית שלי.
סוס טרויאני, שירז אליהו, אמר בקול מכובד. הם יבלעו את הפיתוי ולא יבחינו בפח. הם לא יפענחו אותך עד שהזמן יתפוס.
אני העובדת החדשה במחלקת תיעוד, ניבאתי בקול רגוע, ללא נימות של סמכות.
לבסוף, הוא הרים את ראשו אלי. מבטו עבר משן לכלה מהנעליים המוחלכות עד השיער האפור שמסודר בקפידה. בחזיתו ניצצה חייכת חכמה, חדה ולא מוסתרת.
אה, כן. אמרו שיהיה חיזוק. קיבלתם את ההיתר לשוער?
כן, הנה הוא.
הוא נגע באצבעו בפתיחת המפלט, כאילו מצביע לכיוון פנס רחוב אבוד.
המיקום שלכם יהיה שם, בקצה האולם. תתפלו.
הנהנתי מזעקת קפיצה של ראש, חשתי איך המפגש עם האולם הפתוח כמו כוורת מתפרצת.
היום חזרתי לעבודה אחרי ארבעים שנות קושי. נתקתי בעסק של בעל ביתי שמותו פתאומי, כמעט פשיטת רגל, והמרתי אותו לחברת רווחית. ניהלתי השקעות מורכבות שהפכו את ההון שלי למספרים גדולים. התמודדתי עם בדידות בבית גדול ושקוף בגיל שישים וחמש, כשלא היתה לי שום פינה חמה.
הקנייה של חברת IT מצליחה אם כי, לפי תחושתי, ריקבנית מבפנים הייתה ההזדמנות המרתקת ביותר לשנות עד כה.
שולחני מצאתי בקצה, ליד דלת הארכיון. הוא ישן, משוחק, עם משענת חורקת, נראה כמו אי קטן של עבר בים של טכנולוגיה נוצצת.
מתאימים? נשמע קול נעים מעל הלשון. לפניי עמדה אילה, מנהלת מחלקת השיווק, בחליפה אלפינית לבנה, ריח ניחוח יוקרתי והצלחה עטפה אותה.
מנסה, חייכתי בעדינות.
תצטרכו לעיין בחוזים של פרויקט ‘אלטייר’ מהשנה שעברה. הם בארכיון. אני לא חושבת שזה מסובך, אמרה בקול מרחיב, כאילו מציעה משימה למי שאינו יודע איך להוציא רגלי.
היא הביטה בי כמו באוצר עתיק שנחשף. כשצעדה החוצה על עקביה הגבוהים, שמעתי מאחורי גביה גיחוך קטן:
ה- HR שלנו נפרק כמו קרחון. בקרוב יגיעו אפילו דינוזאורים לעבודה.
התעלמתי, ניסיתי להיראות כאילו לא שמעתי. הייתי חייבת להסתכל סביב.
הלכתי אל מחלקת הפיתוח ועצמתי ליד חדר הישיבות הזכוכית, שם כמה צעירים דיברו בהתלהבות.
אישה, מחפשת משהו? שאל בחום בחור גבוה שמאחורי השולחן, קם מישיבה פתאומית.
זה היה איתן, מוביל הפיתוח, כוכב העתיד של החברה לפי תיאורו של עצמו.
כן, אהובתי, אני מחפשת ארכיון.
איתן חייך והסתכל על הקולגות שהצטרפו לשיחה, כצופה במופע חינמי.
סבתא, נדמה לי שאת שייכת למחלקה אחרת. הארכיון הוא שם, הוא נענע ידו לכיוון השולחן שלי. אנחנו כאן עושים עניינים אמיתיים כאלה שלא חלמת עליהם אפילו בקצב.
הקהל מאחוריו צחק בעדינות. הרגשתי איך קפיאה קרה של כעס שקט מתפשטת בחזהי.
הסתכלתי על הפנים המרוצים שלהם, על השעון היקר של איתן כל זה נרכש בכספי.
תודה, השבתי בקול מדויק. עכשיו אני יודעת בדיוק לאן ללכת.
הארכיון היה חדר קטן, אין בו חלונות, חם מאד. פתאום מצאתי תיקיית אלטייר במהירות.
התחלתי לסרוק את הניירות חוזים, נספחים, תעודות. במבט ראשון הכל נראה מושלם, אך העיניים המנוסות שלי נצמדו לפרטים הקטנים. הסכומים בתעודות לקבלן קיבר-סיסטמים עוגלו לאלפי ש”ח סימן של רשלנות או ניסיון להסתיר חישובים אמיתיים.
תאוריות העבודה היו עמומות: שירותי ייעוץ, תמיכה אנליטית, אופטימיזציה של תהליכים. אלה תבניות קלאסיות של ניתוב כספים, שהכירתי משנות ה90.
כמה שעות עברו, ואז נשמעה דפיקה בדלת. נכנסה בחורה בעיניים מבולבלות.
בוקר טוב, אני חנה מהמחקר החשבונאי. אילה אמרה לי שאת כאן אולי תצטרכי גישה למאגר האלקטרוני? אשמח לעזור.
קולה לא נושא שום נימה של עליונות.
תודה, חנה. זה יהיה מאוד חביב מצידך.
אין בעיה, רק שהם הם לא תמיד מבינים שלא נולדו עם טאבלט ביד, חייכה חנה, מבויישת.
בזמן שחנה הסבירה את הממשק של התוכנה, חשבתי שגם במבוי החשוך האחד נמצא מקור טהור.
לא הספיקה חנה לעזוב, כשאיתן חזר אל החדר.
אני צריך את החוזה עם קיבר-סיסטמים, מיד.
הוא דיבר כאילו מצווה על צוות שירות.
בוקר טוב, עניתי ברוגע. אני בדיוק עובדת על המסמכים. תתן לי רגע.
רגע? אין לי רגע. יש לי שיחה בעוד חמש דקות. למה זה עדיין לא דיגיטלי? מה אתם עושים כאן בכלל?
ההתנשאות שלו הייתה נקודת החולשה שלו. הוא חשב שאין מישהו, ובפרט לא אני, שיכול לבדוק את עבודתו.
זוהי היום הראשון שלי כאן, השבתי בקצרה. ומנסה לתקן מה שלא נעשה לפניי.
זה לא משנה לי! הוא נגע בתיקייה וקיבל אותה בחריפות. תמיד יש בעיה אחת עם הפקידים הוותיקים שלכם.
הוא יצא, דוחס את הדלת. לא עקבתי אחרי צעדיו ראיתי די מה שצריך.
חילצתי את הטלפון וביקשתי את עורך הדין של המשפחה, ארקדי.
ארקדי, בוקר טוב. תבדוק בבקשה חברה בשם קיבר-סיסטמים. יש לי תחושה שהבעלים הם בעלי עניין מרתקים.
בבוקר למחרת, הטלפון רִצֶה.
שירז אליהו, את צודקת. קיבר-סיסטמים היא ישות פיקטיבית, רשומה על שם אזרח בשם פטרוב, שהוא למעשה בן דוד רך של איתן. סקיצה קלאסית של תכנית הלבנת הון.
תודה, ארקדי. זה כל מה שרציתי לדעת.
הקול העיקרי של היום הגיע אחרי הצהריים, כשכל העובדים נקראו לישיבה שבועית. אילה זרחה וסיפרה על הישגים חדשים.
אה, שכחתי להדפיס את דוח ההמרות. שירז, קראה הקול שלה, עם מיקרופון, חודר קירור. הביאי את תיקיית Q4 מהארכיון, בבקשה. אל תתבלבלי שם.
החדר התפרק בצחוק מתון. קמתי בשקט, נושא את הרגע שאין חזרה. חזרתי לכמה דקות, איתן עמד ליד אילה והחליף מילים בתשוקה.
הנה הגיבורה שלנו! הכריז איתן בחום מתיימר. צריך לעבוד מהר. זמן זה כסף. במיוחד הכסף שלנו.
המילה שלנו הייתה הפטיש האחרון.
עמדתי זקופה, הרגליים נוקשות, מבט קפוא ובלתי מתפשר.
אתה צודק, איתן. זמן הוא באמת כסף, ובמיוחד הכסף שנשפך דרך קיבר-סיסטמים. האם לא נראה לך שהפרויקט הזה רווחי יותר עבורך אישית מאשר לחברה?
פניו של איתן נחרדו, החיוך נעלם.
לא מבין על מה אתה מדבר
באמת? אז תסביר לכל החדר, מי הוא אזרח פטרוב?
שתק נושא קודר. אילה נעמדה והשאירה שאלה:
סליחה, איזו משמעות יש לעובדת הזאת לסוגיות הפיננסיות של החברה?
לא הסתכלתי עליה. הלכתי סביב השולחן, עליתי על ראש הישיבה.
יש לי קשר ישיר, הכרזתי. שמי שירז אליהו וורונה. הבעלים החדש של החברה.
החדר היה כמפגע גרעיני אם פוצץ גרנה הפתעה מועטה.
איתן, אתה מוסר. המשכתי בקול קרח, העודים שלי ייצרו קשר איתך ועם משפחתך. ואני ממליצה לך לא לעזוב את העיר.
איתן נשכב על הכסא, כאילו נגרר אוויר מתוך גופו.
אתה, אילה, גם מפוטר. על חוסר מקצועיות ויצירת אווירה רעילה בצוות.
היא נבהלה.
איך תעזבו אותנו!
יש לי את הזכות המלאה לכך, ענתה בקצרה. יש לך שעה לאסוף את הדברים. האבטחה תוביל אותך.
זה חלה גם על כל מי שחושב שהגיל הוא תירוץ להפליה. קבלה, שני עובדים ממחלקת הפיתוח וצעיר מקזינה כולם נשלחו החוצה.
האווירה בחדר הפכה לשקט מבהיל.
בימים הקרובים תתחיל בדיקה מלאה של החברה.
מבטי נעצר על חנה, שהייתה בקצה החדר.
חנה, בבקשה, תבואי לכאן.
היא התקרבה ברעד.
במשך שני ימי עבודה היית היחידה שהפגינה מקצועיות וגם אנושיות.
אני עומדת להקים מחלקה לבקרת פנימית ואני רוצה שתצטרפי אליי. מחר נדון בתפקיד החדש ובהכשרה.
חנה נדהמה, לא יכלה לחשוב מילה.
את תצליחי, חיזקתי אותה בביטחון. ועכשיו, כולם, חוץ מהמפוטרים חזרו לעבוד. היום עומד להימשך.
פניתי והלכתי, משאירה מאחורי השפלה שהתפוררה. לא הרגשתי נצחון, רק סיפוק קר כמו אחרי משימה שבוצעה בדיוק. כדי לבנות בית איתן, צריך קודם לנקות את האדמה מהשחיטות. וכעת, רק התחילה הבדיקה הכללית שלי.
