כששכני דפק על דלת הדירה שלי בעשר בלילה, בידו החזיק מפתח שאינו שייך לו.
ישבתי לבד במטבח ושטפתי כלים אחרי יום ארוך, כל מה שהתאוותי אליו היה מעט שקט.
כשפתחתי את הדלת, עמד בכניסה והביט בי במבט מוזר.
“זה לא המפתח שלך?” שאל.
הסתכלתי על המפתח הכסוף שבידו. הוא היה כמעט זהה לשלי.
“לא,” עניתי לו, “שלי כאן אצלי.”
הראיתי לו את המפתח שלי.
הוא קימט את מצחו.
“אז איך הוא פותח את הדלת שלך?”
לרגע חשבתי שהוא מתלוצץ. אבל פניו היו רציניות לגמרי.
“איך אפשר?” שאלתי.
“לפני חצי שעה,” אמר, “ראיתי אישה נכנסת. חשבתי שזו את, אבל אחר כך ראיתי אותך במרפסת.”
הלב שלי פתאום התחיל להלום בכוח.
אני גרה לבד כבר שנתיים. אחרי הגירושים החלטתי שלא אסבול עוד הרגלים זרים, רעשים זרים ומפתחות זרים.
“איך נראתה?” שאלתי.
“שיער כהה בסביבות ארבעים… הייתה לה תיק.”
באותו רגע עבר בי רעד קר.
אף אחד חוץ ממני לא מחזיק מפתח לדירה הזאת.
חוץ מאדם אחד
הגרוש שלי.
אבל הוא עזב כבר לפני שנתיים, ולפני לכתו החזיר לי את המפתח. לפחות ככה טען.
“אתה בטוח שהיא נכנסה לכאן?” הקשיתי.
“ראיתי אותה בבירור. סובבה את הידית ונכנסה פנימה,” ענה.
פניתי לדלת מאחורי. בפנים היה שקט מוחלט. שקט מדי.
“חכה רגע כאן,” ביקשתי.
אבל הוא נענע בראש.
“אין מצב שאשאיר אותך לבד.”
נכנסו לאט לדירה. הסלון היה כפי שהשארתי אותו. האור דלק.
אבל על השולחן הייתה כוס שלא עמדה שם קודם.
הכוס שלי.
מלאה במים.
נעצרתי.
“אני לא שתיתי מים,” לחשתי.
השכן ניגש ונגע בכוס.
“חמימה.”
בדיוק אז נשמע רעש קל מהמסדרון. כאילו מישהו מזיז משהו.
קפאנו במקום.
“יש פה מישהו?” קרא השכן.
לא הייתה תשובה.
הוא הלך קדימה, ואני אחריו. דלת החדר שלי הייתה חצי פתוחה.
הרגשתי את הלב שלי דופק באוזניים.
הוא פתח את הדלת בבת אחת.
החדר היה ריק.
אבל הארון היה פתוח.
הבגדים שלי מבולגנים.
ועל המיטה שכב מעטפה קטנה.
התקרבתי ולקחתי אותה. היה כתוב עליה רק שם אחד שלי.
פתחתי אותה בידיים רועדות.
בפנים הייתה פתקית.
משפט אחד בלבד:
“כשתהיי מוכנה לדבר, את יודעת איפה למצוא אותי.”
הכתב היה מוכר.
של הגרוש שלי.
השכן הביט בי.
“יש לו מפתח?”
נענעתי בראש.
“לא אמור היה להיות לו.”
התיישבתי על המיטה, מנסה לסדר את המחשבות. בפעם האחרונה שראיתי אותו, זה היה בבית המשפט. הוא היה רגוע, רגוע מדי.
אז הוא אפילו אמר לי:
“יום אחד עוד נדבר שוב.”
חשבתי שזה סתם דיבור.
אבל עכשיו… מישהו נכנס לבית שלי, ישב ליד השולחן שלי, שתה מהכוס שלי, חיטט לי בארון.
השכן עמד ליד הדלת, בחן את הפתק.
“זה לא רגיל.”
“אני יודעת.”
פתאום נזכרתי במשהו. הלכתי לארון שליד דלת הכניסה ופתחתי אותו.
שם תמיד שמרתי את המפתח הרזרבי.
והוא… נעלם.
פתאום הבנתי משהו שממש צימרר אותי.
הוא לא עשה העתק למפתח.
הוא פשוט מעולם לא החזיר לי אותו.
ואני האמנתי לו.
השכן לחש:
“כנראה הגיע הזמן להחליף צילינדר.”
הבטתי שוב על הפתק. ואז קרעתי אותו לשניים.
“לא,” אמרתי. “הגיע הזמן להחליף משהו אחר.”
הבנתי שלפעמים, לאחר שנפגענו, אנחנו מחפשים להגן על הדלת אבל אולי הגיע הזמן להגן סוף סוף על הלב.
