כאשר דניאל נתן לי אורית את המפתחות לדירתו החדשה, הרגשתי שהקפיצה הגדולה שלי בחיי סוף סוף הגיעה. אף שחקן הוליוודי לא חיכה לפרס האוסקר כמו שאני חיכיתי לדניאל, ובמיוחד לחיות יחד בבית קטן משלי.
בגיל שלושים וחמש, עם תחושת אובדן קלה, מצאתי את עצמי ממיטה לחזית חנויות של כלי עבודת יד ומשקפת את מבטיי המסקרנים אל רחוב החתולים שהסתובב סביב.
ואז הוא האיש הבודד שהקדיש את נעוריו לקריירה, לתזונה נכונה, למכון כושר ולחיפוש עצמי נצחי, ועדיין ללא ילדים הגיע עם מפתחו ביד. מאז ומתמיד חיפשתי את המתנה הזאת מאז שהייתי בת עשרים, ובסופו של דבר נראה שהשמיים שמעו אותי.
זאת הפעם האחרונה שאני יוצא לשגרה השנה, והיום כל היום שלי הוא בשבילך אמר דניאל, כשהוא מבעיר את המפתחות על השולחן. אל תדאגי לגבי החדר הקטן, בדרך כלל אני חוזר הביתה רק למנוחה. ואז הוא טס לאזור אחר של ישראל לכמה סופי שבוע.
לקחתי מברשת שיניים, קרם ומיד רכבתי לבדוק מה עומד לפני החדר הקטן. הבעיה נראתה כבר בכניסה. דניאל הזהיר אותי שהמנעול לפעמים נתקע, אבל לא חשבתי שזה יהיה כך קיצוני.
הייתי חורמת את הדלת כארבעים דקות: משכה, דחפה, הכניסה את המפתח עד הסוף, ניסתה להכניס אותו ברצועה של חצי שן, אך הדלת לא הלכה להיפתח בפני הדיירת החדשה.
התחלתי להרים קולות כמו שלמדתי בבית הספר עם חברי על חצרות. רעש פתאום גרר את דלתו של השכן.
למה אתה מנסה לפרוץ לחדר של מישהו? שאל קול נשי מודאג.
אני לא פורץ, יש לי מפתחות השבתי, מנגביי את הזיעה שמזדקרת מצידי.
ומי את? לא ראיתי אותך לפני המשיכה השכנה, נכנעת למצב שאין לה עניין.
אני החברה שלו! קראתי בקול, מחזיקה את ידיי על המותניים, רק כדי לראות פתיחה צרה שדרכה נשמעו קולות.
את? הקליטה האישה בבהלה.
כן, זאת אני. יש בעיה?
לא, שום דבר. הוא אף פעם לא הביא מישהו לביתו, וזה פתאום…
מה פתאום? תהיתי.
זה לא ענייני, סליחה היא סגרה את הדלת.
בכל זאת, נכנתי את המפתח בלחץ מלא של רצון, והדלת נפתחה ברגע שהמנעול נחלץ.
העולם הפנימי של דניאל נגלה לפני לפניי, ולב שלי נמס באורח מתוק. אולי יש אצל אדם בודד נטייה לאסקלפטיות, אך זה היה שלב של חום אמיתי.
חביבתי, הלב שלך שכח לשהות במקום חמים, אולי אף לא ידע מהי נוחות, אמרתי לעצמי כשסקרתי את הדירה הצנועה שבה עתיד להיות לי דיור קבוע.
בצד השני, שמחה הלבנה. השכנה לא הכירה אותי: יד נשית מעולם לא נגעה בקירות האלה, ברצפה, במטבח, בחלונות האפורים. אני הראשונה כאן.
לא יכלה לחכות; רצה בחנות הקרובה לקנות וילון יפה, שטיח למקלחת, קופסאות למוצרי קוסמטיקה ומגבות למטבח. בחנות נפל עליי מבחר של ריחות, סבוני ידיים בעבודת יד, קופסאות נוחות לאחסון.
להכניס כאלה פרטים קטנים לדירה של מישהו זה לא חצוף, הרגעתי את עצמי כשסחטתי עגלה ראשונה בתכולה.
המנעול לא התנגד יותר בפועל נקטע והפך למישהו שמגן על שער מגרש כדור שלא שם קסדה לפני המשחק.
הבנתי שהזדקפתי: עם סכיני המטבח, פירקתי את המנעול עד צהריים, ובבוקר רץ לחנות לקנות מנעול חדש. גם סכינים, מזלגות, כפות, מפות מפות, קרשי חיתוך, וכיורים כל זה החליף. אפילו וילונות לא נשכחו.
יום ראשון בצהריים, דניאל התקשר ואמר שהשגרה תארך עוד יומיים.
אשמח אם תביאי קצת חום ונעימות לדירה הוא חייך אליי בטלפון, אחרי שהודעתי שהוספת כמה נגיעות לשיפוץ.
במקביל, חם הבית הגיע על משאיות והתפרס לפי תכנון מדויק וחתימות נדרשות. שנים של חוסר פעילות מצטברות בתוכי, וכשפתחתי את הדלת, לא רציתי לעצור.
הדבר היחיד שנותר במזגן היה עכביש ליד הפתח. רציתי לגרש אותו, אבל כשראיתי שמונה עיניים בוהקות תוצאה של שינוי פתאומי החלטתי שלא להפריע לייצור המיוחד הזה ולשמר אותו כסמל של שלמות.
הדירה נראתה כאילו דניאל היה שמונה שנים נשוי מאושר, אחרי שהתגבר על משבר, והיום הוא שמח בלי שום תלות.
לא רק שטפתי את הדירה, אלא גם הקמתי שלט במעלית שמציין שאני הבעלים החדשה, ושאלות כלשהן יפנו אליי. אין לי עדיין טבעת, אבל זה רק עניין טכני.
השכנים הסתכלו בחשד במבט ראשון, ובסופו של דבר השיבו: תראה, איך תגיד, זה עניינך, לנו זה לא משנה.
***
בבוקר שהגיע דניאל, הכנתי ארוחת ערב ביתית, ארזתי סידורים קטנים באיזור, הצבה ריחות מסביב, וכיביתי את האור החדש, ממתינה בסבלנות.
דניאל נמשך קצת. כשחשתי שהמארז נלחץ על פינה שנשארה לי אחרי חצי שנה של כושר במכון, המנעול נפתח.
המנעול חדש, רק תדחפי, לא ננעל! קראתי במעט מבוכה, אך בקול נלהב. לא פחיתי ביקורת. עשיתי עבודה מצוינת עם הדירה. כולם יסלחו לי.
באותו רגע הדלת נפתחה, וקיבלתי הודעת SMS מדניאל: את לא? אני בבית, רואה שהדירה לא השתנתה. החברים רצו להזהיר שתגמישי אותה יותר מדי במוצרים.
ההודעה קיבלה רק אחרי זמן מה. בזמן זה נכנסו לחדר חמש אנשים זרים: שני צעירים, שני תלמידי בית ספר קטנים, וסב זקן, ששפך את שערו הלבן על ראשו כשראה אותי.
מה קורה, סבא? מי כאן? למה תרצה חופשה אם יש לך ‘אול אינקלוסיב’ בבית? שאל הצעיר, וקיבל תיקון ראשי מבתו.
עמדתי על המדרכה עם שני כוסות מלאות, לא יכלתי לזוז. רציתי לצעוק, אך חוסר המילים גרם לי להקפיא.
פינה אחת צחצחה עכביש שמח.
סליחה, מי אתם? צעקתי.
בעלים של הבית הקטן הזה. אתה מהקלאינה? באת לתפור את החול? השיב הסב, מביט במדי האחות שבו לבשתי.
אדמת, אדמת, שמך? השאילה האישה של הצעיר.
אדם מתיאס, יש כאן שלווה וברכה, היא הוסיפה, שׁכנה אחרת, כמו במקלט. איך קוראים לך, בת? האם אתה עדיין מתאימה לאדם שלנו, אדמת?
אורית, עניתי ברעד.
זה מה! אדם מתיאס, אתה יודע לבחור אנשים, אין עליך! חייך הסב, ברק בעיניים.
הוא שאל: איפה דניאל?
הילד בן שמונה הרים יד והנהט: אני דניאל!
אמא שלו דחפה אותו פנימה, שלחה את הילדים והבעלה עם רכב.
סליחה, כנראה טעיתי דירה, נרגעתי, נזכרת במנעול. זה בוזקובה, קומה שמונה עשרה, דירה עשרים ושש?
לא, זאת בוקובינסקה, קומה שמונה עשרה, אמר הסב ותפס את ידיו להוציא את המהלך.
אוי, טעיתי, נשפתי באכזבה. היכנסו, תתמקמו, אני אחזור, צריך להתקשר.
רצתי למקלחת, נעלתי את הדלת, עטפתי את עצמי במגבת וקראתי לדניאל SMS: היום אראה, רק איחרתי בחנות.
טוב, אחכה. אם אפשר, תביאי בקבוק יין אדום, השמע קולם של דניאל במתז למסר קולי.
היין נלקח, אבל לא היה צורך. לקחתי את השטיח למקומו, קפצתי על וילון, חיכיתי שהזרים יעברו למטבח, ואז ברחף הוצאתי את עצמי מהחדר.
איספתי חפצים לתיק, ברחף קפצתי החוצה.
ספרי לי אחר כך, הסברתי למראה כשפתחנו לי דלת עם צעיר אחר.
הלכתי בתהום, עברתי למקלחת, חילפתי וילון, פרסתי שטיח, ונפגשתי על הספה, נרדם עד הבוקר, עד שכל הלחץ והיין נגמרו.
קמתי לראות צעיר זר שעמד לפניי ושאל: איזה כתובת זו?
הדירה, קומה שמונה עשרה.
בקריאה של חברים שרוצים עוד סיפורים, תכתבו תגובות והזיזו לייקים זה נותן לנו דחף לכתוב עוד!
