היי, חמודה, יש לי סיפור שלם בשבילך, אז תתפסי למיקרופון ותקשיבי.
כשאורית עברתי לבית החדש, חברים מרשתו לי חתול בריטי שחור לגמרי. בטח נדהמתי, כי הדירה הקטנה שלי, חדר אחד בלבד, עדיין לא הייתה מרוהטת והייתי עומדת עם מלא דברים לתקן.
החתול, אחרי שנרגעתי מההלם, חייך אליי בעיניים צהובותדבש, נשפה והשאירה קול של מיאו קטן. שאלתי את המגיש:
זה זכר או נקבה?
זכר!
טוב, קראתי לו ברק.
והוא פשוט משך את פיו הקטן וקרא ברק.
כך עבר שלושה שנים של ידידות משגעת. ברק היה החבר הכי נוח: הוא קיבל אותי מהעבודה, חימם אותי בחלומות, צפה איתי בסרטים כששכבתי לידו והזיז בזנבו בזמן שניקיתי.
החיים עם חתול מצבעים את היום בצבעים בהירים. זה נעים כשמישהו מחכה לך בבית, אתה יכול לשמוע ולצחוק ואף להרגיש שמישהו מבין אותך במילה אחת.
אבל בזמן האחרון התחילה כאב בצד ימין שלי. חשבתי שהייתה לי שרירה, או שמא האוכל השמן. כשהכאב הלך ותפח, הלכתי לבדיקת רופא.
הדוקטור קרא לי את האבחנה גידול במערכת העיכול. קרה לי רעש בברט, והייתי בוכה כל ערב, מחבקת את הכרית. ברק, מרגיש את המצב, התקרב אליי והתחיל מגרגר ברכות מרגיעות. בתוך המגרגורים שלו נרדמתי.
בבוקר, אחרי שהשלמתי עם המצב, החלטתי לא לספר למשפחה, כדי שלא יראו אותי בעיניים מצערות או ינסו לעזור במקומות שלא רציתי. נשארה לי תקווה שהרופאים יצליחו לרפא. הצעו לי קורס טיפולים שיכול לשפר את המצב.
הסתכלתי על מה לעשות עם ברק. בתודעה העמוקה, למרות שהעתיד היה לא בטוח, החלטתי לחפש לו בית טוב יותר. פרסמתי מודעה באינטרנט, כתבת שאני מעבירה חתול מגזע בריטי ידידותי לידיים טובות.
כאשר הראשון שחייג אלי שאל למה אני רוצה להיפרד, אמרתי בלי להבין אפילו למה אלרגיה לשיער החתול כשאדחה תינוק.
שלושה ימים אחרי זה, ברק נסע בתיק שלו אל הבעלים החדשים, ואני נכנסתי לבית חולים.
יומיים אחרי זה טלפתי לבעלים החדשים לשאול על ברק. הם התנצלו המון ואמרו שהחתול נעלם באותו ערב ולא יכולים למצוא אותו.
הראשון שהיה לי הוא לנסות לברוח מהמחלקה ולחפש אותו. פניתי לאחות הרוטינה, בקשתי לצאת, אבל היא העבירה לי קריאה חדה לחזור לחדר. שותפתי לחדר אשתו של רופא שאלה מה קרה. בכי פרצתי וסיפרתי לה הכל.
חכי, ילדה, אמרה היא, אישה קשישה ברמת 70, מחר מגיע רופא מיודעי מחיפה. גם לי יש אבחנה גרועה, והבן שלי, שהוא businessman, רוצה להעביר אותי למרפאה אחרת, אבל אני סירבתי. הוא השיג זאת. אני מבקשת שהרופא שיבוא ויתבונן בך, אולי זה יתן לך קצת תקווה. היא חיבקה אותי בחום.
***
ברק, אחרי שהוציאו אותו מהתיק, מצא את עצמו בבית זר. מישהו לא מוכר שלח את ידו למלט אותו
החתול נבהל, טיפה נחתך ושיבץ רגלו אל הפינה החשוכה.
פֶּלֶא, אל תיגעו בו עדיין, תנו לו להתרגל, שמע ברק קול נשי עדין, אבל זה לא היה הקול של בעלתו.
הלב של ברק פעם בחוזקה, מחשבותיו נבדרו והנשמה שלו כאב. למה בעלתו נתנה אותו לזרים? למה היא עזבה אותו?
העיניים הצהבותדבש חיפשו את החדר בפחד. הם ראו חלון פתוח. ברק קפץ בבהיל ובטוח והחטיף את עצמו החוצה!
במזל, היה זה רק קומה שנייה, והחצר מתחת הייתה מטופחת. משם החל המהלך חזרה הביתה
***
מריה פבלובה, רופאה חביבה בגיל ארבעים, נראתה לי כאור של תקווה. היא בדקה את מפת הטיפול, הציעה לי לשכב על משענת, להסתובב על הצד השמאלי.
היא לחשה, לחשה, שאלה איפה הכאב, מה סוגו, קראה שוב את המפה. חזרה על טיפולים במכשור רפואי.
לא ציפיתי למשהו טוב. חזרתי לחדר של השותפה שלי.
אז, מה אמרו לך? שאלה היא.
עדיין לא אמרו, רק אמרו שיבואו עוד פנימייה.
ברור, וחשבתי שהאבחנה שלי לא קלה, היא הוסיפה בעצב.
אני מצטערת מאוד, ותודה על כל מה שעשית, אמרתי לה, בלי לדעת איך להרגיע מישהי שיודעת שהיא לא תישאר הרבה זמן.
חצי שעה אחרי, מריה פבלובה נכנסה עם צוות רופאים אחרים.
יש לי חדשות טובות, אורית. המחלה ניתנת לטיפול, קבעתי קורס של שבועיים, את תסיימי ותהיי בריאה, היא חייכה.
כאשר הרופאים הלכו, השותפה אמרה:
טוב, זה מצוין. שמחה שהצלחתי לעשות מעשה טוב לפני שאני הולכת. תהיי מאושרת, ילדה.
***
לברק לא היה כוכב מנחה, הוא פשוט הלך בעקבות תחושת החתול הפנימית שלו. הדרך דרך השיחים אל הכוכבים הייתה מלאה בהרפתקאות מצחיקות וקשות.
הוא, חתול בריטי, הפך ביום אחד לטורף חזק עם אינסטינקטים חדים. ממנע רחובות רועשים, קפץ, נחת על עצים, טס (כמו שהוא חשב) משאלת כלבים, והמשיך אל היעד.
באחד החצרות השקטות, שהרעש של כביש סמוך ריעש, הוא פגש חתול רחוב קשוח.
החתול לא חיכה, זיהה מיד את ברק. הוא ניבח בחזקת מיאו ויצא לתקוף, וברק, שהפך מרוזן אלגנטי לבנדיט זועם, לא התרחק.
הקרב לא נמשך זמן רב. הבוס המקומי של החתולים הסתתר בשיחים, משאיר רק אוזן קלה קרועה.
הכל היה ברור החתול רצה רק לשפר את ההרגשה שלו, להראות מי הבוס. ברק חזר לביתו, שום דבר לא יפסיק אותו.
הוא נזכר בצאצאיו הרחוקים, למד לישון על עצים, בחר את הצומת המתאימה לשנת לילה.
והוא, באסה, למד לאכול מאשפה ולגנוב מזון מחתולים שכנים שהשכנים האדיבים מזינים.
יום אחד הוא נפל אל קבוצה של כלבים חצורים. הם הרסיקו אותו על עץ קטן, נבכו וסיקרו.
אנשים שהיו שם הרגישו ברעש, ברחו אותם. אחת האישה קראה לו, הציעה חתיכת נקניק. ברק, רעב ומבוהל, ירד אליה, קיבל חיבוק וקיבל חיבוק.
אבל
בזמן שהוא ישב בחום ובשקט, נזכר לדרך הביתה, קפץ על האישה, ניסה לחזור למעלה, ונפל בפתח המעלית שפתח במקביל המשיך בדרך הביתה.
***
לאחר שהשתחררתי מהבית חולים, חזרתי הביתה. במוחי נשארו מילות האישה שהייתה חביבה תהיי שמחה. כמובן, שמחתי שכל האבחנה לא התגשמה והייתי בריאה.
אבל הלב שלי כאב עבור ברק. לא ידעתי איך לבוא לחדר הריק מבלי שמישהו יקבל אותי.
כנתי את הפתח של דלתי, והתקשרתי למי שלקח את ברק, ביקשתי את הכתובת המדויקת. כשהגעתי, גיליתי איך ברק נברח והחלטתי לעקוב אחרי עקבותיו.
אמרו לי שזה בלתי אפשרי, עברו כבר שבועיים, ושמעו שחתול ביתי לא יוכל לשרוד ברחובות, אבל לא רציתי להאמין.
הלכתי ברגל, הסתכלתי בכל חצר, בחצרות סמוכות, במגרשי חניה. חיפשתי כמו חתול שלא היה ברחוב לפני. קראתי ברק, מבטא את החשכה של חלונות המרתף.
הגעתי לביתי, וכשקלטתי שהחתול נעלם, חיכיתי בחוסר תקווה. פתאום, מהצד השני של המדרכה, ראיתי חתול שחור רץ לכיוון שלי.
חתול שחור קפצתי במוחי. עצרתי, הסתכלתי בעיניים, והבנתי. קפצתי ממקום וקולתי חזק: ברק!.
והחתול לא רץ אלי, הוא היה עייף, התיישב, פקפק במבט שמח וקרא: הגעתי!.
אם את רוצה לשמוע עוד סיפורים, תכתבי לי תגובה ותתני לייק זה נותן לי כוח להמשיך לכתוב!
