יש פתגם די מוכר: “פשטות גרועה מגניבה”. פעם חשבתי שזו הגזמה, היום החיים הראו לי בדיוק מה מסתתר מאחורי המילים האלו.
לפני כחצי שנה עברה לגור מולי דיירת חדשה. אישה בסביבות גיל הארבעים, נראית טוב, תמיד עם חיוך, מחליפים שלום ליד המעלית כמו שכל שכנים עושים מנומס ושגרתי.
הפעם הראשונה שנקשה אצלי בדלת הייתה כשבועיים אחרי שעברה. קרוב לתשע בערב, אני פותחת ורואה מולי את עדי, עומדת עם הבעת התנצלות וקערה ריקה ביד.
“סליחה שאני מטרידה” אומרת במבוכה, “רציתי לאפות עוגיות, ופתאום גיליתי שנגמר לי המלח. אפשר לקבל קצת? מחר אני מחזירה!”
נו טוב, איך אפשר לסרב לדבר כזה קטן. מזגתי לה רבע מלחיה, היא הודתה ונעלמה בחיוך.
לא עברו הרבה ימים והנה שוב דפיקה הפעם עדי צריכה סוכר. היא מספרת לי שהיא מתה על תה ושכחה לקנות, קר בחוץ, כבר מאוחר… “אפשר כוס קטנה? אקנה חבילה ענקית ואחזיר!”
לא היה לי אכפת, אבל משהו התחיל לדגדג לי במחשבות גרה כבר כמעט חודש, איך ייתכן שלא קנתה מוצרים בסיסיים? מלח, סוכר, שמן, גפרורים? דברים שכל ישראלי קונה מיד. אבל זרמתי, לא רציתי להיות קטנונית.
בכל שבוע ביקשה משהו אחר: פעם ביצים, אחר כך קצת שמן קנולה, בצל, חצי לימון, שקיק תה, כדור אקמול, אפילו גליל נייר טואלט.
כל פעם אותו תסריט: ערב, מבט מתנצל, סיפור על משהו ששכחה לקנות, והבטחה ש”מחר תחזיר”. שום דבר לא חזר. עדי תמיד זוכרת שאני בבית, שוכחת את כל החובות שלה מיד כשהדלת נסגרת.
באחת הפעמים גם אני נזקקתי רציתי גזר למרק. ידעתי שעדי בבית, דפקתי אצלה.
“יש לי, אבל אני בעצמי מבשלת, ואין לי מספיק,” אמרה וחייכה בעגמת נפש.
נעלבה? בוודאי. אז כל מה ששלי שייך לכולם, והגזר שלה שמור כמטמון שמור? החלטתי זה נגמר. מפסיקה להלוות.
פניתי למחברת, והתחלתי לרשום מזיכרון את כל מה שעדי לקחה: סוכר, ביצים, קפה, שמן, בצל, כדור, לימון, אבקה. חישבתי בערך יצא סכום של 100 ש”ח.
הנחתי את הפתק במסדרון, הרגשתי שבקרוב אצטרך אותו. וצדקתי.
בשבת, באמצע הכנה לעוגה, שוב דפיקה בדלת. דרך העינית אני רואה עדי עם קערה.
נשמתי עמוק, שמרתי על אדיבות ופתחתי.
היא קופצת: “שומעת? באמצע להכין לביבות נגמר לי הקמח! יש לך 300 גרם? ברור שאני מחזירה!”
“ברור שיש,” עניתי.
“אחלה! את יודעת שאני תמיד מחזירה!”
“עדי, בהחלט. אבל קודם, בואי נבדוק את רשימת השכנות הקולינרית הקטנה שלנו.”
הגשתי לה את הפתק, היא מצמצה בהפתעה. הרי עד עכשיו אף פעם לא עשיתי חשבונות.
“תראי,” אמרתי, מראה לה שורה-שורה, “רשמתי כל מה שלקחת בחודשיים האלו. ביצים חמש עשרה. סוכר ארבע פעמים. שמן, קפה, אבקה, לימון, בצל. נכון?”
היא גמגמה, החיוך נעלם.
“אני חישבתי לפי מחירים ממוצעים, אפילו הורדתי. הסכום 95 ש”ח. ברגע שאת משלמת, מיד אתן לך קמח. אפשר אפילו מנופה.”
“רצינית?” נדהמה. “את גובה ממני כסף? על מלח וגפרורים?! זה אמיתי?!”
“ברור,” הרמתי גבה. “אם לקחת תחזירי. ואם לא זו קנייה. רק מבקשת לשלם על מה שקיבלת.”
“קטנונית אחת!” נאנחה והנידה בכתפיה. “חשבתי שנהיה בני אדם, ואת קמצנית!”
“להיות קטנוני זה שיש לך כסף לסושי, אבל את מבקשת מהשכנה גליל טואלט,” עניתי בשקט.
היא האדימה.
“שתחנקי מהקמח שלך!” צעקה, טרקה את הדלת בחוזקה.
נשארתי עם הפתק, בלי כעס, רק תחושת הקלה.
מאז עברו שבועיים. עדי לא אומרת שלום, במעלית פונה לטלפון שלה. שמעתי אותה מתלוננת לשומר שממש יש שכנים “קמצנים ומשונים” בבניין.
ואתם מה הייתם עושים? הייתם ממשיכים לסבול?
