נקמתה של יערה
גשם דק של סתיו זלג באטיות על חלונו של המיניבוס, שנע לעבר תל אביב. יערה הביטה מבעד לזגוגית המטושטשת, מרגישה שהנוף הכפרי נותר לה רחוק וזר. העיר מזמן הפכה לה ביתה דירת סטודיו קטנה במגדל מודרני, קצב חיים אינטנסיבי בין עבודה ללימודים. קיבוץ ילדותה בדרום, על ההורים והנופים המעטים, נשאר זיכרון שהתעמעם.
יערה, בת עשרים ושבע, ידעה היטב שעלתה גבוה. אחרי לימודי רפואה בתל אביב הצליחה להתברג לצמרת קולגות בסלון הקוסמטיקה הידוע בדיזנגוף, ועבדה שעות מסביב לשעון, מלאה בסדנאות ופיתוח מקצועי, מתקדמת עוד ועוד.
לא הייתה חוזרת עכשיו אילולא אותה אי־נחת עמומה בשיחותיה עם אמא. כשטלפנה לדליה, אביה לא היה לידה, וכשחייגה לאביה, דליה נעדרה באורח מוזר.
“אמא, מה קורה אצלכם?” שאלה.
והתשובה תמיד חלקית, לא ברורה: “הכל בסדר, דבש, אל תדאגי.”
מהשדה בנתב”ג לקחה מיניבוס, ולמרות השעתיים עד לאשקלון, הן חלפו במהירות. בתחנת האוטובוס הנמוכה, הכל היה מוכר מכולת “אלונית” מול התחנה כבר לא שם, העצים שליד נראו גבוהים מתמיד. אין גשם פה, דווקא קרן שמש ביישנית בצבצה בין העננים. הודיעה שתגיע, אבל שעת הגעתה לא הייתה חד משמעית.
נהג מונית, משועמם, הביט בה. “לאן, גברת?”
“לרחוב התמרים, חמישים ושתיים.”
הבית המשפחתי עמד עם תריסים כחולים פתוחים לרווחה, פרחי שקד בגן הקטן, ושלוש הדסים ששתל אבא שלה ביום שסיימה י”ב.
“יערי!” דליה חיבקה אותה לפני שירדה אפילו מהמונית. “יערה, יקרה שלי, סוף סוף את פה,” אמרה ובכתה ובו בזמן חייכה.
“די, אמא, באמת… התגעגעתי גם, אבל אל תבכי.”
“זה רק דמעות של שמחה, סוף סוף לראות אותך. שלוש שנים!”
יערה נכנסת, משאירה את מזוודתה ליד הדלת, חולצת מגפיים ומעיל, מתמרחת על הספה, רגליים מתוחות מאושר. דליה מתיישבת לידה, עוטפת חיבוק.
שקט שתיים־שלוש דקות. ואז, השאלה הבלתי נמנעת:
“אמא… איפה אבא? הוא לא בבית?”
“בואי, קודם תאכלי משהו, אחר כך נדבר.”
יערה שמה לב למפה חדשה, לכוס תה מודפסת פרחים, לכלים אחרים ממה שזכרה. הכל מוכר, ובו בזמן זר, רחוק מהאסתטיקה הנקייה שיצרה לה בתל אביב.
קציצות שדליה הכינה, כמו שתמיד עבותות ועסיסיות, סלט ירקות מהגינה, גבינות, פשטידות, מגוון צלחות. טעם של בית, יתכן, אבל כבר שינה משמעות.
“אמא, תגידי הוא בשליחות עבודה? למה את מסתירה?”
דליה התיישבה מולה, רצינית: “הוא בשליחות כרגע, אבל רצינו לדבר איתך. לא רצינו להכביד עלייך, את תמיד רצה בין סדנאות ולעבודה… אבל האמת: אבא ואני נפרדנו. וזה לא היה קל, אבל לא היה מנוס.”
יערה קמה, מהדקת את הסוודר, פותחת את ארון ההורים בגדי אבא נעלמו.
“איפה הוא, אם כן?”
“תשבי בבקשה… עזבנו בדרכי נועם, אחרי שנים שלא היה בינינו כבר כלום. הוא גר בבית של ההורים שלו זה לא רחוק.”
“בסדר. אני אדבר איתו,” אמרה בקור, וחיפשה תירוץ “אני רוצה לנשום אוויר, לצאת לטייל עד הנחל.”
הגשם עוד לא התחיל. היא הלכה במהירות, חולמת על ילדותה, תוהה על חברות ישנות. בתוך הקיבוץ כל־כך השתנתה, קשה לה להתאים את החיים בעיר לדינמיקה הכפרית. היא לא יכלה לשאת את המחשבה על אבא שלה עם אישה אחרת, בבית סבה וסבתה.
באוזן הכפר מסתובבת שמועה, וכשיערה מגיעה לבית הישן, היא מוצאת במטבח אישה צעירה ממנה, עומדת ליד הכיריים.
“את האדונית החדשה של הבית של סבא שלי?” שואלת בציניות.
האישה נבוכה: “את יערה, נכון? יהודה סיפר לי עלייך. בואי תיכנסי…”
“מיותר, זה לא הבית שלך, את אורחת בלבד.”
האישה נועה לא מנסה להתגונן. “אני לא רציתי להרוס משפחה. באתי בגלל נסיבות קשות.”
הבן של נועה, בן 12, מתקרב, נוהג בנימוס שקט.
יערה לא עוצרת, היא רותחת מבפנים. היא עוזבת בפסיעה מהירה, מקללת בליבה, עולה לגבעה בדרך הביתה ואוספת את נשימותיה.
האור דולק בבית. אמא במטבח, שוטפת כוסות.
“פגשת אותה,” אמא מהרהרת.
“היא גרה שם עם הבן שלה. אז עכשיו לאבי יש אישה אחרת וילד,” אומרת יערה בקור.
דליה מניחה ידה על ליבה, מזהה את הכאב שבתה חשה.
“למה, אמא? למה? עשרים וחמש שנות נישואים נמחו כך?”
“דברים מתפרקים, יקרה. כל החיים דאגנו לך, כשאת התרחקת נשארנו חברים מתוך הרגל… לא אהבה אמיתית. ניסיתי להחזיק, אבל שנינו ידענו שזה לא זה. מגיעה לי אהבה, גם בגיל חמישים!”
יערה, בעיניים בורקות, מתקשה להכיל את כל קשת הרגשות: כעס, אכזבה, חמלה.
“אבל איך מניחים לזה לקרות? את תמיד אמא שנלחמת, למה הפעם זרמת?”
“די, יערה. צריך לדעת לשחרר. גם לך יהיה קשה כשתצטרכי לבחור בין להיאחז למה שכבר התרוקן, לבין לצמוח מחדש. לפעמים צדק זה לדעת לסלוח.”
אמא פורצת בבכי בכי של שנים ששתק, של אשה עייפה. יערה רצה לחבק, מנגבת לה דמעות, כמו ילדה.
“די, אמא. את יפה, את חזקה, לא תישארי לבד ואני לא אתן לך להזדקן מהר מדי!”
“שום דבר לא נשאר. נועה לא אשמה, היא נרדפה על ידי בעלה והגיעה הנה עם הילד.”
יערה ממעיטה ברחמים. “אותי מעניינים רק את ואבא.”
ימים עוברים, ויהודה לא מפסיק לנסות. אבל יערה מסרבת לדבר איתו. הגאווה שלה, עירונית וקשוחה, נצרבת בכעס.
עד שחוזר ומגיע לבית, ניכר שדאגה והלילה ללא שינה חרושים בפניו. הוא פונה אליה בעיניים שלה, העיניים שלו.
“לא תדברי איתי? לא תתני לי חיבוק, בת?”
“אין לי מה לומר. יש לך משפחה חדשה. הילד הזה לא שלי. אני שלך, היית צריך לחשוב לפני שהלכת.”
“אבל את הבת האחת והיחידה שלי.”
“שלום, אבא.” יערה מסתגרת בחדרה.
למחרת בצהריים, יערה מחליטה לצאת אל הנחל, לנשום אוויר. בדרך, היא שומעת צעקות של ילדים: אופניים מושלכים, ילד נופל, דם מכתים את המכנסיים, עץ מסמרים בן של נועה שוכב פצוע ונבהל.
היא זורקת את המעיל לרצפה, תומכת בראשו, בודקת פציעות, מתקשרת מיד לאביה:
“אבא, תגיע עכשיו, הילד של נועה פצוע קשה!”
יהודה מגיע בצ’יק תימני ישן, נועה יוצאת בריצה, פני ילדה.
“מה קרה?!”
“תכניסי אותו לאוטו. לבית חולים, מהר!” פוקדת יערה.
ברחבת חדר המיון באשקלון הכול דומם, חוץ מהקול של יערה המבקשת עזרה מהאחיות והדוקטור. כשהבן נכנס לטיפול, יערה נשארת עם דמעות בעיניה לא מבינה בעצמה למה עזרה.
למחרת, בתחנת האוטובוס, המזוודה כבר מחכה. השמיים אפורים, סביבן עומדים כל הקרובים. מתוך הלדה הכחולה יוצאת מיקה, החברה מהילדות, נשואה עם ילד קטן על הידיים.
“לא ציפיתי להספיק לראות אותך, יערה,” אומרת מיקה.
“מיקה! איזה כיף לראות אותך, חבל שקצר.”
“את מזהה אותי, יערה?” השואל הגבר שבחבורת, והילד בזרועותיו.
“דוד אורי?! בטח שאני זוכרת! היית לוקח אותנו בכל בוקר לבית הספר.”
שיחה מהוססת מתגלגלת, מחלקים מספרי טלפון, עוטפים במבטים חמים. יהודה, נועה ודניאל מתקרבים הילד עם תחבושת ברגל, עיניים תכולות מחייכות.
“סבתא יערה, תראי אני עומד לבד! לא כאב לי ממש, כמעט לא בכיתי!”
“ילד אמיץ,” מחייכת יערה. “מהיום אל תקרא לי סבתא, יערה זה מספיק.”
נועה פונה אליה: “סליחה על כל מה שהיה. אסף הוא כל עולמי, כמו שאת חשובה כל־כך ליהודה.”
משהו זז בפניה של יערה. אולי היא מבינה שלמרות הכל, כאן כולם בעצם משפחה.
הנהג מסמן. דליה בוכה בשקט. יהודה נעמד מולה, בולע את הרוק.
“תבואי שוב, יערי שלי?”
“בכיף, אבא. תבטיח להשתדל.”
הוא פורץ את המרחק, מחבק אותה חזק, כפי שעשה תמיד בילדותה. אמא, מיקה, כל הנוכחים מצטרפים לחיבוק עוטף, מעגל אהבה קטן.
כשחלון האוטובוס נסגר אחריה, היא מספיקה לשמוע שוב: “תחזרי, יערה!”
“חוזרת, בטח שאחזור,” היא לוחשת לעצמה ודמעות קטנות מתגנבות לעיניה. אי־צדק יהיה אם לא אשוב כאן הבית שלי, על אף הכל.
הגשם שוב מתחזק. השמש מתגנבת מבעד לעננים ברגע שעוזבת, כמו לחבק את הקרובים לה. יערה יודעת היא תגיע שוב, כי המשפחה פה, ולמרות הכל, הלב לה נשאר איתם.
