החוקים שלי
יומן אישי, 12 במרץ, תל אביב
טוב, נועם, איזה מזל שבאת! אמרה אמא, ירדנה, והתיישבה מולי כשכפות הידיים הקטנות שלה מחזיקות את הראש. חייכה אליי, כאילו אני עוד בן עשר ולא כמעט בן ארבעים. התגעגעתי אליך כל כך. תאכל, מתוק שלי. רוצה שאוסיף לך עוד קציצה?
נענעתי בראש בשלילה.
לא טעים? שאלה אמא בדאגה, הזדקפה. הפנים שלה, שהיו רגועות עד לפני רגע, נעשו מתוחות, הגבות הורמו. הכנתי הכל בדיוק כמו תמיד… אמרתי לאבא שלך שאתה לא אוכל חזיר… אמרתי לו! מה, יש לזה טעם מוזר?
ירדנה התרגשה. חיכתה לי כל כך ביום הזה, ובישלה כמו לחמישהעשר אנשים, כאילו היא עצמה ראש מטבח של בסיס צבאי ומוטל עליה להאכיל מדור שלם. ואז הבן שלה לא אוהב את הקציצות… זה, מבחינתה, אסון קטן.
אמא, די, מה את שוב מתחילה? טעים מאוד, באמת טעים! פשוט אני כבר מלא, אין מקום.
הנחתי בזהירות את המזלג בצלחת. הוא היה זעיר מדיי ליד הידיים שלי, לא ברור איך בכלל קיבלתי אותן מאמא כזו קטנה. אני הרי דומה לאבא שלי, עמוס תמיד ענק, בריון. ירדנה נראתה לידו ילדה קטנה.
הכל היה טעים, כמו תמיד! קמתי, ניגשתי לאמא וליטפתי אותה בכתפיים, כמו שמניחים עליה מעיל. מיד הרגשתי איך היא נרגעת, עטופה באהבה. יאללה, מה רצית לדבר איתי? תגידי כבר, כי עוד מעט אני קופץ עם אילת לחנות צריכים לקנות לרועי מכנסיים.
אילת, ככה אני קורא לה זה שם עברי עתיק בשבילה אישה מסודרת, חכמה ויפה מאוד.
פעם, כשהכרתי אותה בפעם הראשונה ברחוב, כמעט התנגשתי בפנס לדרך מרוב שהסתכלתי עליה. שאלתי בלחץ אם היא בסדר, בזמן שאני עם גבה שסדוק ודם על הפנים. אילת, מבוהלת, הסתכלה סביב וחייכה חיוך ענק. הלכנו יחד למרפאת קופת חולים, היא החזיקה לי את היד, שאלה כל הדרך אם לא סחרחר לי. איך אסביר לה שהראש מסוחרר, אבל לא מהפגיעה, אלא ממנה?…
נישאנו. עכשיו יש לנו בן, רועי אילת עובדת כקלינאית תקשורת, לפעמים התלמידים שלה באים אלינו הביתה, נוח לה ככה לא לרוץ בין דירות. אני כל בוקר יוצא לעבודה זורק את רועי לבית הספר. לא לבית ספר רגיל אילת הצליחה להשיג לו מקום בגימנסיה לאנשים צעירים שמתעניינים במדעים. חיים יפים, שקטים, מלאים דאגה טובה.
כשפיניתי את השולחן שאלה אמא, למה אילת לא באה איתך? למרות שיודעת שהיא לא יכולה, שיש לה שני תלמידים גם היום, ושעבודות לא מפסיקות אפילו בשבתות היא רק מחפשת איך למשוך אותי אליה, להתבייש ולבקש ממני טובה.
אמרתי לך, אמא, יש לה שתי תלמידות. רועי עושה שיעורים בבית מציין חגיגית את שמו המלא כאילו היה רב חשוב. מה רצית?
לקחתי ממנה את הכוסות בזהירות, כאילו היו מזכוכית דקה. גם הפכתי אותה אליי, ניסיתי להצחיק אותה.
אמא, אני מתחיל לדאוג. קרה משהו עם אבא? למה הוא מסתגר כל הזמן בחדר? לקחתם משכנתא חדשה? נפלתם על איזו תרמית בנקאית? מכרתם את הדירה? או שאולי מצאתם את אח התאום שלי ש”נעלם” בבית החולים?
חייכתי. אני אוהב להצחיק, לא לקחת את הכל ברצינות.
נשכבתי קצת, מתחה את הגב, התפשטתי על הספה, הכיתי בטעות ביד בארון במטבח באמת, הדירה פה די קטנה. לנו יש שלוש חדרים, מרפסת, מטבח; המקום תמיד מרווח, הגיע לאילת בירושה מהמשפחה. בני הדודים עברו לירושלים, “קרוב לאדמה”, העבירו לאילת את הדירה, כל שנה מביאים תפו”א מהדרום, סלק, ארטישוק ירושלמי וזרי פרחים מרהיבים הכל בא עם הטרנזיט של הדוד אורי. תמיד קינאתי למה הם כל כך אוהבים את אילת? אבל אורי (שבנה בית לבד אי שם במושב) תמיד שמח לעזור לנו; אני תמיד עוזר לו עם הרכב שלו, כלים ומנועים.
תשמע, נועם, האמת שרציתי לשאול אותך… אמא שאפה אוויר עמוק, התבלבלה, הביאה לי צלחת עם עוגיות דבש. אתה זוכר את מרים ענתבי?
הרגשתי קצת מתח, שיחקתי עם הגבות.
בטח, אמא! מה השאלה! עניתי. הריח של העוגיות דבש גרם לי לקום בעצמי, להביא לי עוד תה, לקחת את הכי גדולה, זו עם החותמת של מגדל דוד.
אז ככה… מריים צריכה לעבור ניתוח עיניים, קיבלה הפניה לבית החולים הגדול שלכם. ניתוח מורכב, אני לא יודעת את כל הפרטים…
עודני לועס, הראש שלי חזר לילדות מרים הייתה שכנה שלנו בילדות, אישה טובה, עזרה לאמא לשמור עליי כשהייתי קטן, עוד לפני שפיתחתי ידיים גדולות מדי. תמיד הלכה עם משקפיים עגולות, עיניים גדולות, ריסים מפרפרים מאחורי הזכוכית.
אז? שאלתי כי אמא השתתקה, התחילה לשפשף פירורים מהמפה סימן שהיא לחוצה.
בעצם… תוכל לארח אותה אצלכם עד שתסיים את התהליך? לשכור דירה עולה הרבה, וגם מלון. טראומה כל הנסיעות האלה, ואין לה יותר כוחות… אני יודעת שזה כבד, להכניס אדם זר הביתה, אבל זו רק תקופה קצרה… ובכלל, אני מרגישה חייבת לה היא בעצם גידלה אותך.
הפסקתי ללעוס, לגמתי מהתה, קינחתי, משכתי בכתפיים.
ב… בסדר, מלמלתי. לגדל איתה בבית היה שינוי לא צפוי בתכניות. צריך יהיה ללבוש בגדים ראויים, שלא להסתובב בשורטים המגוחכים שלי… ואילת? היא כבר לא תוכל לשתות באמצע הלילה תה במטבח עם הלילהון ההוא שלה, והיא הכי יפה בו… אבל כשצריך צריך. ברור שאפשר! פעם היא עזרה לי עכשיו תורי. חייכתי בסיפוק. הרגשתי אביר. אילת תתגאה בי, וגם אמא.
בשמש החורפית מחוץ לחלון השתקפה מין הילה קטנה, חיוך בעיניים של אמא. פעמוני בית הכנסת השכונתי צלצלו. יש שקט עמוק כזה.
כן? באמת? איזה בן אדם גדלת להיות, נועם! איזה לב יש לך! ליטפה אותי כמו כשעוד הייתי ילד קטן.
אילו אילת הייתה שם, בטח הייתה עושה פרצופים לעצמה, מחקה את הערצה של ירדנה לבנה.
אבל לא היה אף אחד, והרגשתי פתאום שוב ילד טוב שמקבל מחמאה מהאישה הכי חשובה בחיים שלו.
הרפיתי ידיים על השולחן.
אבל… פתאום אמא לחשה, נדמה לי שכדאי שתשאל גם את אילת…
מלמלתי שגם אילת לא תתנגד, הצמדתי יד לאמא, כמעט נרדמתי ככה, טוב לי, חם לי, שמח בלב על עצמי…
אז אני אקרא לה, נחליט שמעה אותי.
קול עתון נשמע מהחדר של אבא, ואני במילא כבר עם הנייד, התקשרתי לאילת.
היא האזינה בקשב, מאפרת עין אחת ותוך כדי מכוונת למראה.
וכמה זמן זה אמור לקחת? שאלה.
שבועיים ככה. אילוש, צריכים לעזור לה זה לא פשוט, אין לה איפה להיות אחרי הניתוח. הרגשתי שאני מתנצל.
נועם, בתי חולים נותנים חדרים…
כן, אבל אחר כך היא תצטרך ביקורות, להיטרטר זה קשה בשבילה. את הרי האישה הכי מסבירת פנים, ומרים מסודרת כל כך תבינו אחת את השנייה.
אני זוכרת אותה מהחתונה… הייתה בקושי מסתכלת עליי, ממש מעבירה בי מבט חותך. לא אהבה אותי.
אילת, היא כן אוהבת, וגם תעזור לרועי היא…
רועי בן שש עשרה, למה שצריכה לעזור לו…? חייכה במבוכה.
היא תורמת בנוכחות, בניסיון חייכתי.
האמת היא שאילת ממש לא רצתה, אבל לא אמרה בקול חששה להעליב אותי.
טוב, מתי היא תבוא?
ביום ראשון.
השבוע? כבר מחר? הסתכלה על הבלאגן הקטן בבית. משפחה רגילה, בלאגן רגיל, שאסור בשום פנים להראות לאורחים!
ואף אחד מחוץ לבית לא ראה זאת. תמיד כל הבית מתנקה לקראת אורחים, כל בגד ושטיח עובר שטיפה ויישור קו. אילת תמיד התביישה לא רצתה שמרים תחשוב שהיא אשה לא מסודרת…
רצפה נקייה, בית מסודר זה אומר שיש לך סדר בפנים, בראש! כך תמיד הייתה אומרת אמא שלי. הדבר הראשון שאנשים שמים לב אליו זה סדר. ואת, אילת, פרועה! אי אפשר ככה! כל כך קשה לתלות בגדים כמו שצריך? את הרי בחורה!
עצמתי עיניים, ניערתי את הראש כאילו אמא עדיין לידי, ואני סתם ילדה לא מוצלחת…
שבוע הבא ענה נועם.
טוב, ננצל את זמן. אמרה. אבשר לרועי…
היה לי שבוע להכין כל בית, לקרצף, לתלות, לכבס, לנקות עד ברק…
רועי שמע, לא התרגש. נו, תני, אמא, תחיי כמו שאת חיה, הכל סבבה, אמר הפילוסוף הצעיר. זו המערכת האקולוגית שלנו היא תצטרך להסתגל. אם תצליח טוב, אם לא גם טוב.
אנחנו מסתאבים! גערתי. רוץ להביא את שואב האבק השני! לא אעשה לי פאדיחות עם אמא שלך היא תגיד לאמא של נועם דברים מגעילים!
סבתא ירדנה יודעת עלייך הכל, לא אכפת לה, חייך רועי, הלך לדרכו.
החרדות שלי רק התעצמו, ובדיוק אז היה צלצול בדלת התלמיד הראשון הגיע ילד מתוק, עידו, נפוח וגמדי. ניסה בכל כוחו לעבד צלילים, הסמק כשהחמאתי לו, ואני עם העיניים על כל פינה מה עוד צריך להספיק?
החלונות! נאמר לי. עוד לא ניקיתי חלונות!
החלונות צריכים להיות צלולים, כך תמיד אמא שלי אחרת, מה יחשבו? טובה את לניקיונות את לא!
נועם הגיע, גרר אותי מהניקיונות, דיבר כל הדרך על כמה מרים עזרה לו בילדות, ואני רק הנהנתי, מעיפה מבטים מודאגים.
אבא, הבנו, תסגור רגע את הנושא. חתך רועי.
הייתי אסירת תודה.
השבוע טס. בשבת נועם נסע להביא את מרים, אני ביטלתי את כל השיעורים, הכנתי את הבית.
רועי הלך לספר, הכלב גידי נשטף עד הבסיס, החלונות הבריקו.
נהיה פה בשלוש, אמר נועם. אל תדאגי, מרים לא רוצה להפריע לשיגרה.
ברור. בשלוש לארוחת צהריים.
החלטתי להכין עוף, תפוחי אדמה, סלט… לאסוף הכל בכללים.
קמתי בשבע, שלחתי את רועי עם גידי, הלכתי למקלחת, שרתי לי משהו ישן, עמדתי בעיניים עצומות תחת זרם המים החם. כשיצאתי, בדיוק שמעתי את הדלת נפתחת, קולותיו של נועם, אישה נוספת מרים ענתבי בעצמה, גידי מקפץ בהתלהבות, רועי נאנח.
המראה הערפילי שידר לי שבחיים לא הייתי יותר לא מוכנה אני בחלוק וללא כל איפור, עוף לא מוכן, גידי מרטיב את הרצפה… הנה, מרים כבר מצמצמת שפתיים, מדלגת על שלוליות, בוחנת אותי במבט תקיף, ואני בורחת במהירות לסדר הופעה.
הנה החדר שלך, פתח נועם את הדלת. אני אכין משהו לאכול. רק אתחלף לבגדים נורמליים.
מרים הודתה, סגרה אחריה את הדלת.
למה הגעתם כל כך מוקדם? לחשתי לנועם. לא הספקתי! כל כך לא מנומס!
נועם הביט בבבואה שלי, מחייך, סתם, הייתה לה פגישה, שכחתי, קבענו לבוא לפני.
ומה עם כל כך הרבה תיקים? התלוננתי.
אתן, נשים, חייך, תמיד עם חבילות.
ישבנו לארוחת בוקר. עשיתי חביתה, רועי הכין כריכים. מרים נכנסה אחרונה, התיישבה ליד רועי.
בתיאבון לכולם. חמים פה מאוד. אילת, נדמה לי, הבאתי לכם לחתונה סט של צלחות פורצלן עם כלניות, לא? או שטעיתי?
הרמתי כתפיים. הסט נשבר יום אחרי החתונה נועם הפיל את הכל מתיבת הקרטון. הכל התפוצץ לרסיסים…
נועם לעס בשקט, על כלניות הוא לא זכר.
כנראה זה היה למישהו אחר, מזגתי קפה.
אילת, קצת קר לי כאן פתאום התפנקה מרים. אפשר לשבת במקומך?
רועי הרים גבה, הסתכל בי. הזזתי כתפיים, לא ידעתי מה לענות.
נועם הזדקף הוא תמיד המגשר, המתקן: אילת, תזוזי. לא יפה אם מרים תצטנן לפני ניתוח! ופינה אותי ממקום מושבי, את מרים הושיב שם.
נועם היה ילד שקט, הודיעה לפתע מרים. תמיד הייתי מחליפה לו חיתולים. לא אכל טוב, אבל השתפר. ילד קשה היה.
אילת כמעט נחנקה על קפה, רועי גיחך.
ומה איתך, רועי? פנתה אליו. כדאי לך לעשות שיעורים, כמו שנועם תמיד היה עושה בבוקר…
רועי צחק, לקח את כוס התה שלו, נכנס לחדרו.
אחרי הארוחה הודתה מרים והסתגרה בחדרה; קראה לנועם להזיז טלוויזיה.
יש פה מעט ספרים… חבל. רועי צריך לקרוא קלאסיקה, כמו עגנון. הבאתי איתי מבחר קטן, בערב נבצע איתו שיעור ספרות!
נכון, נועם קרץ לרועי, צריך קצת תרבות, לא רק כדורגל!
נועם ידע שמרים לוקחת איתה ספרי עגנון לכל מקום. מחזיקה אותם שתיראה מכובדת; אולי לא קראה אף לא פרק, אבל תמיד נראה שאיתה תרבות יוצאת מכל חור.
כשרועי יצא לכדורגל, גם נועם הלך. נשארנו לבד.
מתי את צריכה לצאת? שאלתי.
אחת, ענתה. אילת, לרועי כבר יש חברה? כשהנועם שלך היה בגילו רדפו אחריו בנות, הייתה פעם אחת, רונית, ילדה ממש גמישה לכל דבר שמבקשים… ילדים טובים. דרך אגב, כדאי שתתני לכלב להיות מחוץ לסלון, רק מפריע כאן… וגם את ארון הנעליים להזיז, לא נוח לי. רואה! העיפה בטעות את המדף, נעלים עפו. נעלים כאלה לא בריאות… טוב, ביי, תודה שהתארחתם!
ליטפה את כתפי ונעלמה במעלית.
נשארתי עוד רגע. טרקתי את הדלת.
אמא, למה היא מנהלת פה הכל? אפילו את גידי גרשה מהספה! התלונן רועי שחזר מהאימון, ליטף את גידי.
היא רגילה לחנך, עניתי, זה רק זמני, רועי. תספוג…
הרגשתי לא בנוח איך הפכתי לאורחת בביתי. אבל אין מה לעשות. איך אפשר להרגיז אישה שהחליפה חיתולים לבעלך?
בערב מרים גייסה אותנו למפעל כרוב ממולא. נועם התרוצץ סביבה מהתרגשות.
למחרת האירועים הסלימו; בבוקר מרים הכריחה את כולנו לעשות התעמלות, עם טיימר מיוחד, ארבעיםעשר ארבעים שניות עבודה, עשר מנוחה. כולם עבדו פרט לרועי שיצא לבית הספר. נועם עשה הכל בשמחה.
מתי הניתוח? נשמעה שוב השאלה.
מחר. אשפוז מחר. נועם, תבוא לבקר, נכון?
נו, בטח, זה יומיים קטנים, אמר בהפתעה, והנהן.
יום שני היה קשה. היו ביטולים של תלמידים, מחלות, המרפסת לא סודרה, טלפונים וצרחות של עורבים בחוץ. מרים שמעה מוסיקה ישראלית בחדרה, שרה בקול עם שלמה ארצי, מתופפת ברגל. צחקתי בתוכי היא נושאת חזק.
בערב, כשקרסה המערכת הסבלנית שלי, ניסתה מרים להשיג את ההורים של התלמידים. לקחה לי את הטלפון: אם את רוצה שרועי יהיה ילד נורמלי, תבואי עכשיו! אחרת, חבל. החזירה לי את הטלפון והתיישבה.
ואני התפוצצתי. אפילו רועי בא להקשיב.
די, מרים! אל תתערבי לנו בחיים ובבית, אני אחליט איפה גידי ישן ואיך אני עוזרת לילדים שלי. תודה רבה, מקווה שתבריאי ותחזרי לביתך בקרוב.
רועי מחא כפיים, גידי ילל, מרים חייכה.
כל הכבוד, אילת. אל תתני לאף אחד לכופף אותך. חשוב שתלמדי להגיד לא. את מצויינת, ואני סתם דאגתי שאת רכה. תסלחי לי, הייתי קשה. נועם יודע. התרגשתי מהניתוח… גידי, אתה כלב משובח! ליטפה אותו. רוצה מרמלדה? הבאתי מהגליל.
רועי גלגל עיניים. תמיד ידע שנשים הן חידה.
הצלצול בדלת עידו בא לשיעור. גם הוא קיבל מרמלדה בסוף.
בערב, כשנועם ורועי התמקמו על הפלייסטיישן, מרים ישבה איתי, מספרת על נועם כילד, איך הייתה משגיחה עליו, איך נפל במים ועזרה לחלצו…
ורונית? אמרה לא אהבתי אותה. כמה טוב ששברת את הסט של הכלניות. סימן למזל. נועם פשוט אוהב אותי מאוד…
המרמלדה נמסה, דמדומים בחוץ, בעקב האופק, פס כתום.
הגיע הזמן, לחשה מרים. עד שמונה צריכה להיות שם…
נועם הכניס אותה לאוטו, נסענו ברחובות תל אביב הריקות. אילת איתנו, תיקנה לה את המעיל.
אתקשר בערב, אמרה אילת, ותחזרי אלינו. אסור לסרב.
מרים הנהנה. טוב לגור עם צעירים, שמח וחם. ובמיוחד רועי הוא שונה. אבל ככה זה: כל אחד והמקום שלו. אני שמחה שהתבגרתי להבין את כל החוקים שלי.
