היא כמעט לא עצרה.
עוד ילד.
עוד סיפור.
עוד רגע שאפשר לברוח ממנו.
אני רעב… תעזרי לי, בבקשה.
ובכל זאת, נתנה לו כסף.
אבל משהו השאיר אותה שם.
ואז היא ראתה את זה.
תליון.
ישן, מהוה… כאילו עבר עולם.
אפשר לראות את זה?
הילד הגיש לה אותו בלי להתלבט.
היא פתחה אותו לאט.
והעולם שלה התרסק.
בפנים הייתה תמונה.
היא.
מחזיקה תינוקת שלא שכחה אף פעם.
הקול שלה רעד.
מאיפה יש לך את זה?
הילד לא התבלבל.
ענה מיד.
ומה שהוא אמר
הקפיא לה את הדם.
ואז פתאום
מישהו מאחוריה קרא בשמו.
העיר המשיכה סביבם כאילו שום דבר לא קורה באמת.
מכוניות השפריצו מים ברחוב קינג ג’ורג’.
אנשים מיהרו, מתחת למטריות צבעוניות.
אורות מסכים הבהבו בידיים עייפות.
אף אחד לא הסתכל פעמיים על הילד שישב עם הברכיים צמודות לקיר בית המרקחת.
המעיל שהיה עבה מדי הדגיש כמה שהוא רזה.
העיניים שלו, עייפות מדי בשביל גיל כזה.
אני רעב… בבקשה, עזרי לי.
האישה האטה אוטומטית.
לא כי היה משהו חדש במילים.
אלא כי הקול שלו כבר לא היה מתחנן.
היה בו משהו של השלמה.
כאילו כבר ציפה שתמשיך ללכת.
ולרגע
היא כמעט המשיכה.
אלוהים יודע, היא שמעה כבר כל סיפור אפשרי.
כל סוג של יאוש.
כל אזהרה מחברים שלא לעצור לדבר עם זרים.
אבל משהו עצר אותה.
אולי זה היה הגשם שנזל מהשרוולים שלו.
או העובדה שהוא לא הצליח להביט לה בעיניים.
או אולי הכאב המוזר שחי לה בלב מאז אותו בית חולים בתל אביב, לפני שבע עשרה שנה.
היא שלפה שטרות מהארנק.
קח, אמרה בשקט.
הילד מצמץ בפליאה.
את לא חייבת
אני יודעת.
הוא לקח את השטרות בזהירות כאילו התבייש.
תודה.
היא הנהנה קצרות.
ואז שמה לב לשרשרת שעל צווארו.
כסף ישן.
כהה משנים.
תליון קטן.
משהו בזה הכה בה מיד.
לא זיכרון ממש.
הכרה עמוקה בלי מחשבה.
העיניים שלה התכווצו.
זה יפה, אמרה חרש. אפשר לראות?
הילד היסס רק רגע והסיר את השרשרת.
בטח.
הוא שם לה אותה ביד כאילו זה הכי טבעי בעולם.
המתכת הייתה קרה בין אצבעותיה.
קצותיה חלקים, אחרי שנים של פתיחות.
הנשימה שלה הואטה.
היא הכירה את התליון הזה.
בלתי אפשריועדיין מוכר.
האגודל שלה נגעה בשקע קטן ליד הציר.
בדיוק איפה שנפל לה פעם, על רצפת בית החולים איכילוב.
האצבעות שלה רעדו עוד לפני שפתחה אותו.
קליק.
התליון נפתח.
והעולם שלה פשוט התרסק בשקט.
בפנים הייתה תמונה דהויה.
היא. צעירה יותר.
מחזיקה תינוקת עטופה בשמיכה כחולה בהירה.
מחייכת בבכי עייף.
העולם סגר עליה.
לא.
הברכיים כמעט קרסו.
כי התמונה הזאת נעלמה לפני שבע עשרה שנה.
באותו לילה שבו הרופאים אמרו לה שהתינוקת שלה מתה בניתוח חירום.
בלילה שמעולם לא נתנו לה להחזיק אותה שוב.
הקול שלה נשבר.
מאיפה יש לך את זה?
הילד ענה מייד.
אמא שלי נתנה לי את זה לפני שמתה.
האישה השתתקה.
הגשם המשיך להחליק על קירות הרחוב.
אנשים חלפו בלי לשים לב לרעידת האדמה בין שני זרים באבן גבירול.
הילד המשיך חרש.
היא אמרה שאם אי פעם אלך לאיבוד בלע רוק. לחפש את האישה בתמונה.
העיניים של האישה התמלאו.
האצבעות שלה התכווצו על התליון.
בן כמה אתה? לחשה.
שבע עשרה.
הלב שלה הפסיק.
בדיוק שבע עשרה.
היא הביטה בו באמת.
העיניים.
החיוך.
הכתם הקטן מתחת ללסת
אלוהים.
הברכיים כמעט קרסו.
ואז
קול קרא מעבר לכתף שלה.
איתן!
הילד קפץ מיד.
מול הדוכן של פלאפל ג’ורג’ עמד גבר גבוה, שיער כסוף, מטריה שחורה.
מעיל יקר.
וברגע שהאישה ראתה את הפנים שלו
פחד מצמרר טיפס בה.
היא הכירה אותו.
דר ראובן הלוי.
הרופא שחתם על תעודת הפטירה של התינוקת שלה.
