שני ירחים הובלתי אישה בת חמישים ושש למסעדות. אבל ברגע שהזמנתי אותה אליי, פתאום התנפצה המסכה שלה, והכול נעשה מוזר עד גיחוך.
לפני חמש שנים נפרדתי בשקט מהחיים הזוגיים והתרגלתי לשגרה של רווק מאושר. החדרים הריקים לא הפריעו לי, עד שמשהו בי התהפך בדידות הלילה פתאום כאבה בחלל הסלון כמו מנגינה של כינור רחוק.
אני בן חמישים ושש, ברוך ה’, הבריאות בינתיים בסדר, עוד יש בי כוח. ישבתי לילה אחד במטבח עם תה נענע וחיפשתי באתרי ההיכרויות אולי אמצא מישהי שתרצה לחלוק איתי את העולם. להפתעתי, אחרי ימים ספורים של הודעות מוזרות, הופיעה מישהי מעניינת.
הפרופיל שלה היה פשוט:
“רות, בת 56, אלמנה, מחפשת גבר ישר ואמיתי למערכת יחסים רצינית.”
התמונה שלה הראתה אישה נעימה, עיניים טובות, שום שמץ של הצגה. התחלנו לשוחח, מיד הצהרתי שבאתי לחפש אמת ולא התכתבות מתישה. בואי ניפגש, אמרתי לה, נראה אם יש אש אמיתית. היא הסכימה, וקבענו להיפגש בשישי בצהריים ברוטשילד תל אביב.
המפגש הראשון היה כמו חלום תל אביבי טיילנו בעיר, השמש ערפלית מעל הבתים, היא סיפרה על נכדים ועבודה, אני הקשבתי, מהנהן. נהניתי מהשלווה שבה, מהדיבור הענייני. אחר כך נכנסנו לבית קפה קטן עם עוגות גבינה וקפה הפוך אני, כבן דור ישן, שילמתי והרגשתי גבר קלאסי.
התחיל לו שלב ה”פרחי-שוקולד” אני קניתי את הפרחים והמתוקים, ואנחנו נהנינו מהערבים. כל שישי ושבת הפכו לערבים בתיאטרון, מסעדות, לפעמים שיטוטים בנמל ואז ארוחה בשרונה. לא ספרתי שקלים, אבל אם הייתי מחשב את החודשיים של ההתמסרות, הראש מסתחרר.
תיאטרון, הופעות, ירידי רוקחות, שיט ליפו, פיקניקים בפארק הירקון הרגשתי כמו ג’נטלמן מהסרטים, חשבתי שאנחנו מתקרבים. היא הייתה עדינה, לקחה אותי ביד ברחוב, לפעמים לחשה:
אלעד, איזה כיף איתך, אתה כל כך אדיב ונעים.
האגו שלי ליטף את עצמו בחיוך.
אבל אחר כך, בתחושות מעורפלות של חלום תל אביבי, התחלתי לשים לב. היא אף פעם לא הזמינה אותי הביתה. “בלגן, הנכדה פה, אין לי כוח אחרי יום עבודה, ניפגש בבית קפה”. דמיינתי בית אפור וקר, אולי היא ביישנית, הרי לא פשוט להביא גבר ישן או חדש לבית שלך.
וכל פעם שדיברנו על הגיל, זה נשמע כמו שתי דמויות בחלום בו הגיל משתנה בקצב השיחה: למסעדות? היא צעירה וקופצת. אינטימיות? הופכת לסבתא נרגנת.
פעם אחת בקולנוע, בשורה האחרונה, הנחתי לה יד רגועה על הברך היא הוזיזה אותה מיד:
אלעד, מה אתה עושה?! מסתכלים עלינו.
רותי, את לא רואה שמחשיך? לבד פה.
לא משנה, זה לא לעניין, אנחנו לא ילדים.
סליחה, אולי היא באמת שמרנית, לא נורא, אבל התחיל להתגנב לי משהו מבולבל לחלום: יש בינינו קירות שקופים של “מה יחשבו”.
חלק מהשיחות הפכו לקרקס של חולי: היא תיארה בפירוט כל כאב גב, כל מרשם חדש. אני ניסיתי להיות אכפתי, לפעמים הצעתי לה רופאה טובה, וכשגיליתי שאני שוחה פעמיים בשבוע בבריכת גורדון, גיחוך קל הופיע לה בפנים:
בשביל מה להתאמץ? בגילנו צריך ללמוד משהו מועיל, לקרוא ספרים ולנוח. בריכה זה לטירונים.
אני לא רוצה לחלום על כיסאות ומנוחה. רציתי להרגיש את הרחוב, את החיים.
אמש קרה הרגע שנכנסתי בעלילה ההזויה לסצנה חדשה נגמרו אצלי התחפושות.
בילינו במסעדת גרוזינית ביפו, אכלנו חצ’פורי, שתינו גוורץ טוב. היא סיפרה אנקדוטות מהעבודה, צחקנו חזק, היה נעים. כשנסענו לרכב שלי, עם הגשם שנטף כמו דמעות שקופות, רציתי לנער את המסך:
רותי, בואי אליי, נשב, נקשיב למוזיקה רגועה, אכין לך תה עם נענע אמיתית מהמרפסת.
בזמן שהחזקתי את ידה, פתאום הכל התהפך תווי-הפנים הקשיחו:
אלעד, לאן זה הולך? על מה אתה רומז?!
אני לא מרמז, אני אומר. אני רוצה אותך, אנחנו חודשיים כאן, חיפשנו קרבה, לא?
ואז התפוצצה מונולוג על גיל, בושה וחזון “רוחניות” שמילא את הדירה בקולות מוזרים:
לא מתאים בכלל! זה לדור אחר, ליצירת ילדים. לנו כבר לא, זה אפילו לא מכובד. מה, תאר לך את שנינו בלי בגדים, הכל עור וקמטים. בגילנו חשובה קרבה חברית, תמיכה יומיומית. מה אתה חושב זה עניין גופני בלבד?
היו בי רגעים של חוסר אמון. פתאום הייתי בעיניה איזה יצור תחתון, רק כי אחרי מסעדות וברכות וערבים ביקשתי מה שמובן מאליו.
רותי, אין לי כרס, אני משקיע בעצמי, גם את נראית מעולה! למה את קוברת בעצמך חיים? למי אכפת מה אנשים יגידו? מי אמר שחמישים ושש זה בית קברות ללב?
בישראל זה מקובל! אמרה חותכת. נשים בני חמישים ושש עוזרות לנכדים ושמות חמוצים, לא מזמינות גברים למגע.
פה כבר נמאס לי, והוצאתי הכל החוצה, אפילו עם סימנים וקצת דרמטיות:
חיפשת חבר, לא בן זוג. חודשיים אכלת במסעדות, נסענו יחד, קיבלת פרחים. ברגע האמת פתאום פוי וגועל… לא חבל?
היא נהייתה אדומה מכעס, לא בושה.
מה, לדעתך אני צריכה לזרוק את עצמי למיטה בגלל ארוחה?!
אל תעוותי, עניתי בעדינות למרות שהתבשלתי בתסכול. חיזור זה לא רק דיבור, זה גם חסד וקרבה. את חיפשת גבר שישקיע, לא באמת בן זוג.
היא טרקה את דלת הרכב ויצאה אל הגשם. נשארתי להביט בצל שלה מתערבל בלחות, ובעצמי רועד בפנים.
אני אוהב שיחות נפש, ספרי היסטוריה, לטייל עם כלבים ברחוב. אבל אני גם חי, רוצה אהבה ולא פוחדת מעור אנושי או מגיל. מחקתי את המספר שלה ואת הפרופיל שלי באתר. צריך זמן לשים טיח על הלב אחרי ההצגה הזו.
החלטתי: החל מהפגישה הראשונה אשאל ישירות את שאלת הקרבה. אם שוב תשמע הרצאה על גיל, נכדים וגבינה צהובה כבעלת ערך עליון נתחלק בחשבון, אגיד תודה ולהתראות.
ומה דעתכם בגיל חמישים ושש אסור לשאוף לקרבה עם אשה מכובדת? ואם כן, לשם מה הן פותחות כרטיסים בכלל, אם לדעתן הזמן נגמר?
