הלילה שבו נכנס אל תוך המסעדה שלנו ילד קטן ומבוהל, מתחנן שלא ניתן למכונית השחורה שמחכה בחוץ לקחת אותו, חשבתי שמדובר בפחד של ילד עד שהוא שלף מתוך הקפוצון הקרוע שלו תמונה, ודמי קפא בעורקיי.
הגשם הכה על החלונות בעוצמה כזו, כאילו חצץ נזרק עליהם. כל המסעדה נשתתקה ברגע שבו הילד פרץ פנימה. הוא לא היה יכול להיות בן יותר משבע. כולו רטוב עד לשד עצמותיו, ברכיים מדממות, ידיים קטנות רועדות כך שכמעט לא הצליח להיאחז בדלפק.
הוא הרים מבט לאנשים שעמדו שם שישה גברים גדולים, חבושי כיפות וזקנים עבים, לבושים במעילי עור שחורים, כאלה שרוב האנשים ביפו היו בוחרים לעבור למדרכה השנייה במפגש עימם ופרץ בבכי: בבקשה רק אל תתנו לו לקחת אותי.
איש לא חייך. איש לא נע.
שאול, החבר עם הקרחת והצלקת מעל לגבה הימנית, הניח לאט את ספל הקפה שלו ופנה אליו. שב, אמר בקול עמוק, ספר לי מה קרה.
הילד ניסה לדבר, אך יצא ממנו רק ייבבה חנוקה. אז הביט אל חלון המסעדה.
מכונית שחורה בדיוק נעצרה בחוץ. פנסיה המשיכו להאיר.
הילד השמיע קול שאני לעולם לא אשכח כל עוד אחיה. לא צעקה, אלא קולו של ילד שיודע שכבר קרא לעזרה ואף אחד לא הגיע לו קודם.
שאול התרומם באיטיות.
כל גבר ליד הדלפק הפנה מבטו לחלון.
דלת הנהג של המכונית השחורה נפתחה.
הילד אחז במעילו של שאול בכל כוחו ולחש: הוא אמר שאם אברח אף אחד לא יאמין לי.
פניו של שאול השתנו. לא רכות יותר מסוכנות יותר.
מי אמר? שאל.
הילד לא ענה. הוא הושיט יד אל תוך הביטנה הבלויה של הקפוצון הירוק שלו ושלף תמונה ישנה, מקופלת ורטובה מהגשם.
אמא אמרה שאם הוא אי פעם ימצא אותנו, לחש, אני חייב לחפש את האיש שבתמונה הזו.
הוא נתן את התמונה לשאול.
וברגע ששאול הביט בה כל צבע נעלם מפניו.
בתמונה היה שאול, צעיר בהרבה, מחייך, זרועו סביב אישה האוחזת תינוק. מאחור, בדיו דהוי, היו חמש מילים: אם יקרה משהו מצא אותו.
הוא הפך שוב את התמונה, התבונן בפני התינוק הבט אל הילד שעומד מולו.
בקול חרישי, כמעט בלחש, אמר: ילד מי אמר לך שאמך מתה?
הילד מצמץ. מים טפטפו מריסיו.
הוא הוריד עיניים אל הרצפה ולחש:
האיש במכונית.
דממה.
לא דממת מסעדה.
דממה שנופלת שנייה לפני שהתפוצצות מגיעה.
שאול לא נע. לא מצמץ. לא נשם.
אחד הגברים איתן, החסון מכולם התרומם באיטיות מהכיסא שלו.
אתה מכיר את הילד הזה? שאל בשקט.
שאול המשיך להביט בילד. הצלקת שלו הלבינה עוד יותר.
בקול חנוק אמר: עשרים ושמונה שנים אני במועדון הזה
הוא בלע רוק.
ולא הייתי בטוח כך מימַי.
הביט בילד.
מה השם של אמא שלך?
השפתיים של הילד רעדו. נעמה.
שאול עצם עיניים. לרגע אחד בלבד.
וכשפקח אותן כבר חזר עימו משהו מסוכן.
בינתיים, האיש מהמכונית השחורה הלך אל עבר דלת המסעדה.
מטריה בידו.
כפפות שחורות. נעליים יוקרתיות ומצוחצחות.
האיש שנראה נקי, אבל מספיק מנוסה להחביא דם תחת הציפורניים.
הילד ראה אותו מבעד לזכוכית, והחל לרעוד עד שנקישות שיניו נשמעו במסעדה.
זה הוא, לחש.
שאול הגיש את התמונה לאיתן.
איתן הסתכל עליה, אז על הילד, ושוב לשאול.
פניו השתנו גם הם.
שאול
שאול הנהן.
כן.
קולו של איתן התעמעם. הוא שלך.
כל המסעדה קפאה.
הילד הביט מופתע מעלה.
שלי? לחש.
שאול כרע עד שפניו הצלקים במקביל לילד.
עיניו כבר לא היו קשות הן היו שבורות.
כשהאמא שלך נעלמה, אמר שאול בקול שבור, חיפשתי אותה שישה חודשים. משטרה, בתי חולים, מקלטים, אכסניות. קברתי ארון ריק, כי כולם אמרו שהיא איננה.
עיני הילד התרחבו.
הלסת של שאול ננעלה.
אבל את בני לעולם לא קברתי.
הילד השמיע קול קטנטן ספק בכי, ספק תדהמה.
ואז דלת המסעדה נפתחה.
משב רוח סוער פרץ פנימה.
האיש מהמכונית השחורה נכנס כאילו היה בעל הבית.
שיער מסודר. חליפה מהודרת. חיוך קר.
עיניו פנו ישר לילד.
הנה אתה.
הילד מיד התחבא מאחורי האפוד של שאול.
הגבר חייך רחב יותר.
בוא, ילד. אמא שלך חתמה על הניירות לפני שנים.”
שאול התיישר.
ופתאום החיוך נעלם מהפנים של האיש.
כי עכשיו, סוף סוף, הוא מזהה אותו.
…בלתי אפשרי.
שאול התקדם שלב איטי.
יש דבר מיוחד ברוחות רפאים, אמר.
איתן נעל את דלת המסעדה.
נקישה.
כל הגברים בקעו זוגות רגליים מהכיסאות.
שישה חזקים.
לא מחייכים.
לא רחמנים.
האיש בחליפה הביט סביבו וראשונה נראו עיניו חוששות.
ניסה לצחוק.
חברים, יש פה אי הבנה.
קולו של שאול נהיה קר כקרח.
לא.
הוא קילף את מפרקי אצבעותיו.
זה איחור של שתים-עשרה שנה.
האיש פנה אל הדלת אבל איתן כבר עמד שם.
חוסם.
הילד הציץ מאחורי שאול.
עדיין רועד.
עדיין מפוחד.
ואז
לראשונה באותו לילה
הוא חייך.
כי לתחושת חיים ראשונה שלו
מישהו סוף סוף האמין לו.
