יום שלישי, 14 במאי
עברו כמעט שנתיים מאז שהתחלתי לעבוד כאחראית תחזוקה בפנטהאוז של יואב לביא בתל אביב.
זו בהחלט הייתה תקופה מספיקה כדי ללמוד את השתיקות שלו. מספיק זמן להבחין במבטים המיוחדים שהוא שולח, כשהוא חושב שאף אחד לא שם לב אף פעם לא פולשני, פשוט שם, נוכח בשקט. יואב לביא מעולם לא היה האיש שיפגע במישהו סתם כך.
הריחוק היה השריון שלו.
לכן, כשיואב הופיע יום אחד במסדרון השירות מקום שתמיד נראה שהוא מעדיף להתרחק ממנו, כאילו מציאות מפריעה לו ובידו מעטפה שחורה, היה ברור שמשהו יוצא דופן קורה.
נועם, הוא אמר בקול נמוך, אני צריכה אותך.
לא היה שום רמז לפקודה בקולו.
החלטה כבר התקבלה.
הוא הגיש לי את המעטפה. בתוכה היה צק.
כשראיתי את הסכום עשרים אלף שקלים הרגשתי כאילו מישהו לוחץ לי על הגרון.
הייתי רוצה שתתלווי אלי הערב, המשיך. לאירוע הגאלה של קרן לביא.
הרמתי אליו עיניים, מחפשת בדל של בדיחה נסתרת.
לא היה.
אני מנקה לך את השירותים, אמרתי בשקט, כמו להזכיר לו. אני לא שייכת לעולם שלך.
המבט של יואב פגש את שלי. לרגע, כל הדמויות מהעיתונים והכתבות, כל הטייקונים והמסכות נעלמו.
נשאר רק בן אדם.
בגלל זה, ענה בלחש, את דווקא מתאימה.
הבנתי. לא את הכל.
אבל היה בזה משהו כבד של אמון, אולי גם סוג של הימור.
עשרים אלף שקל השאירו אותי בטוחה.
אבל זה… זה היה חשוף.
הנהנתי.
בשש בדיוק לבשתי שמלה כחולה כהה, בחירה של הסטייליסטית שלו. היא נראתה עלי כל כך טבעית אלגנטית אבל לא מתאמצת. כשיואב ראה אותי, הוא שתק רגע.
המבט שלו התרכך, רק טיפה.
את…, הוא נעצר רגע, כאילו מחפש מילה נכונה. ואז חייך קלות.
את פשוט את.
ומסיבה מסוימת, זה היה המחמאה הכי גדולה שקיבלתי.
ירדנו למטה בשתיקה. הרגשתי את ידו קרובה לשלי לא נגעה, מכבדת את המרחב שלי. מחכה, כאילו אפילו את האוויר היה צריך לאשר.
אולם האירועים זהר מתחת לתקרה השקופה, ותל אביב נשקפה מבחוץ כמו יצור חי: אורות, מוניות, רכבים, העיר שלעולם לא מתנצלת על עצמה.
כשהגענו, הרגשתי את זה.
השתנות.
מבטים.
לחישות.
שיפוטיות.
יואב התקרב, במרחק המדויק.
את בטוחה, לחש. כל עוד את לידי.
והאמנתי לו.
הוא הציג אותי באיפוק, בטבעיות שלא הכרתי. הגאווה הקטנה בקולו נתנה בי ביטחון. בכל פעם שמישהו בהה יותר מדי, הוא החליף בעדינות עמדה, מגונן בלי דרמטיות, פשוט היה שם.
ואז, האורות כבו.
יואב רכן אלי, קולו כמעט בלתי נשמע.
נועם… תסמכי עלי.
עוד לפני שיכולתי לענות, הוא כבר עמד על הבמה.
ברגע שתפס את המיקרופון השקט היה דרמטי, כזה שיכול להכתיב רק כסף, מבלי להרים את הקול.
הבחורה שבחרתי, הוא אמר.
זה היה אחרת.
נבחרה.
לא נשכרה.
לא מוצגת.
נבחרה.
הלב שלי פעם, לא מפחד, אלא ממשהו חמים. מסוכן יותר.
יואב דיבר על איך מרגיש להיראות באמת. לא בזכות עו”ש בבנק. לא בזכות דימוי. רק בזכות אמת.
והבנתי שהוא לא משחק.
לו זה היה חשוב.
כשהוא חזר אלי, לחשתי:
יכולת להגיד לי.
לא רציתי להכביד, הוא ענה. ולא ידעתי אם תישארי.
הבטתי לו בעיניים. אני עדיין פה, עניתי.
המבט שלו נשאר רגע ארוך מדי, כאילו הוא לומד לנשום מחדש.
ואז, אלינו התקרב רועי קהן.
זיהיתי אותו מיד: החיוך המלוטש, מסוג הגברים שמרעיפים מחמאות כמו להבים עטופים בקטיפה. יואב התכווץ מעט לא מכעס, אלא מהדאגה. אלי.
קהן לחש משהו, מבטו חודר דרכי בוחן, שואל את עצמו מי אני.
עניתי. לא נסוגתי.
ויואב לא עצר אותי.
הוא סמך עלי.
כשרועי עזב, יואב נשם עמוק, כאילו פלט אוויר שאצר במשך שנים.
לא היית צריכה להגן עלי, הוא אמר בשקט.
רציתי, עניתי.
המשפט הזה הפתיע את שנינו.
בהמשך, הרחק מהמבטים והמצלמות, הוא לקח לי את היד.
לא בשביל אסטרטגיה,
ולא כתצוגה.
פשוט באמת.
כל החיים שלי אנשים סביבי, לחש. אבל אף פעם לא הרגשתי… ביחד.
חזקתי את האצבעות שלו.
גם אני, עניתי.
התקשורת כבר חיכתה מחוץ לחניון, מריחה סיפור מתגלגל, הערב קיבל תפנית בלתי הפיכה.
יואב התכופף אלי שוב.
בואי איתי, השמיע בקול שקט. לא בשבילם. לא הלילה.
למה? שאלתי.
קולו רעד טיפה, אולי כי לא רגיל לשאול.
כי אני לא רוצה להעמיד פנים יותר.
ולראשונה, ליד מי שהעולם קורא לו בלתי מושג,
לא הרגשתי קטנה.
הרגשתי נבחרת לא כסמל,
כמו אישה.
