הדלתות הכפולות נפתחו בבת אחת, וכל הפאב של הרוכבים הפנה מבטו אל האור.

הדלתות הכפולות נפתחו בבת אחת, וכל הפאב המלא אופנוענים הפנה מבטו אל האור החזק שזרם פנימה.
ילד קטן, שבר כלי ומוזנח, עמד שם רועד, מוצף באור המסנוור; בגדיו הרחבים והמלוכלכים נתלו מרזונו הדק, עיניו המבועתות משוטטות סביב כאילו נותרו לו שניות אחרונות לחיות.
הוא רץ במהירות בין השולחנות העשויים עץ, חולף על פני גברים כפולים בממדיהם ושחורי עיניים, על פני אפודים מעור וידיים ופנים מצולקות שנראו מסוכנות עוד לפני שננעצו בו מבטים.
הוא נעצר ליד השולחן של האופנוען הכי גדול ואחז בברכו בשתי ידיים רועדות.
“בבקשה, אדוני… תעזור לי. הם רודפים אחרי. אבא שלי אמר לי לבוא לכאן.”
המנהיג האופנוענים התכופף קדימה, הכיסא הכבד חורק תחת משקלו. פניו החרושות צלקות התקרבו אל הילד, בלי חיוך, בלי רוך ורק ריכוז פתאומי.
“מי זה אבא שלך, ילד?”
הילד בלע רוק בדמעות נוטפות, ששטפו פסי ניקיון בתוך הלכלוך שעל פניו. כל הפאב השתתק עד שבקושי נשמעה נשימתו.
אז לחש:
“יותם לוי.”
כוס החליקה מידו של מישהו ונשברה בקול רם על הרצפה.
כל אופנוען קפא במקומו.
פניו של המנהיג הלבינו לחלוטין.
“זה לא ייתכן.”
הילד שלף מכיסו מטבע עתיק מוכתם בדם.
המבוגר הבחין בסמל שעל המטבע.
ומייד ידו החלה לרעוד.
מבעד לדלת הפתוחה, דמויות חשוכות הופיעו מול האור.
המנהיג מלמל:
“לנעול את הדלתות.”
אף אחד לא זז לשבריר שנייה.
כי הפחד נכנס אל החדר עוד לפני שהגברים בחוץ עשו זאת.
ואז כסאות חרקו בקול עז.
בריחים נסגרו.
ברזלים כבדים הוטחו במקומם.
הפאב הישן השתנה ממקום של עשן וויסקי לסוג של מבצר.
הילד הקטן המשיך להחזיק בברכו של המנהיג בשתי ידיים.
רועד.
נושם במהירות.
המנהיג הביט במטבע המוכתמת בדם באימה.
הוא זיהה אותה מיד.
מטבע שוק שחור.
קצוות צרובים.
סמל כסף.
הסמל הישן של “המועצה העליונה”.
אבל זו לא הייתה עוד מטבע רגילה.
מתחת לסמל היה חרוט משהו נוסף.
שם אחד.
יותם לוי.
והאופנוען החרוש באימה לחש:
“…אלוהים שבשמיים.”
סביבו, גברים קשוחים שלא פחדו כמעט מכלום נראו לפתע חסרי מנוחה.
אחד מהאופנוענים ליד שולחן הביליארד רטן:
“יותם מת.”
הילד הרים אליו עיניים מייד.
“לא.”
קולו נשבר.
“הוא פצוע.”
שתיקה.
המנהיג ירד לגובה העיניים שלו.
ידיים עצומות.
תנועות זהירות, כאילו הילד יישבר אם יניח מבט כבד מדי.
“מה השם שלך?”
“אליה.”
“איפה האבא שלך?”
שפתי אליה רעדו בכוח.
“הוא אמר שאם אנשים בחליפות שחורות ימצאו אותנו…”
עיניו קפצו בבהלה לכיוון הדלתות.
“…אני חייב לתת את המטבע לדוד רומן.”
המנהיג קפא.
כי אף אחד לא קרא לו בשם הזה כבר עשרים שנה. לא מאז ששקע ונעלם מתל אביב וקבר את כל הקשר שלו ליותם לעד.
כמה אופנוענים נעצו בו עיניים חדות.
“רומן?”
הוא התעלם מהם.
כל תשומת לבו בילד בלבד.
“מה קרה?”
אליה בלע רוק ולחש:
“הם ירו על הבית שלנו.”
השתיקה נפלה כמו פטיש.
הילד שלף מתוך המעיל המרופט שלו תמונה מקופלת, שרופה בקצותיה.
רומן לקח אותה בעדינות, וכל הדם אזל בפניו.
זו הייתה תמונה של יותם
מבוגר, מותש, חי.
עומד לצד אליה, יד מגינה על כתפו הדקה.
ועל גב התמונה היה כתוב בכתב יד מרושל:
**אם הוא מגיע אליך, סימן שנכשלתי.**
רומן עצם עיניים.
מישהו מהבר לחש:
“אלוהים…”
ואז
בום.
משהו הוטח בדלת הראשית בעוצמה שהרעידה את הקירות.
אליה קפץ בבהלה.
רומן משך אותו מיד לאחור.
עוד מכה.
בום.
ואז קול רגוע נשמע מבחוץ:
“החזירו את הילד.”
כל אופנוען שלף נשק באינסטינקט.
רומן התרומם לאט.
בעדינות מסוכנת.
כי הוא גם זיהה את הקול הזה.
המבשר.
החלל השתנה.
אפילו בקרב רוצחים, יש שמות שמשנים את האוויר.
רומן הביט אל אליה.
“אבא שלך הסביר לך למה הם רוצים אותך?”
ראשו של אליה זז בשלילה מהירה, דמעות זולגות שוב.
“הוא רק אמר שאני חייב לשרוד.”
לסתו של רומן התקשתה.
כי יותם לוי מעולם לא ברח.
מעולם לא התחבא.
אלא אם היה משהו גרוע ממוות שמפחיד אותו.
קול נוסף נשמע מבחוץ עכשיו, קר יותר.
קרוב מאוד לדלת.
“הילד שייך למועצה.”
כמה קללות הופרחו באידיש מתחת לשפם.
עיניו של רומן הצטמצמו.
הוא הביט שוב בילד בעיון שקט
ופתאום ראה זאת.
העיניים של הילד
לא עיני יותם.
של מישהי אחרת.
מישהי שרומן זכר מפעם, עוד לפני שהדם והאלימות הכחידו כל שמץ של רוך מחייו של יותם.
פניו של רומן השתנו; מהלם לאימה.
הוא רכן שוב אל הילד.
“מה היה שמה של אימא שלך?”
אליה ניגב דמעות ולחש בשקט:
“יעל.”
האוויר בחדר נדם.
כי כולם ידעו שליעל לוי מעולם לא היו ילדים לכאורה.
רומן הביט בילד כאילו העולם פתאום נטה על צידו.
ואז אליה לחש את המשפט שהסביר למה אפילו ‘המועצה העליונה’ שולחת רוצחים אחרי ילד חסר בית:
“אבא אמר שאם יגלו אותי…”
אצבעותיו הקטנות התהדקו סביב המטבע.
“…כולם ידעו שהוא הפר את הכלל היחיד שאף אחד לא שרד מעולם.”