הדלתות הכפולות נפתחות בבת אחת, וכל הפאב של רוכבי האופנוע מקפיא תנועה ומביט לאור שתפרץ פנימה.
ילד קטן, מוזנח וחסר בית, עומד שם ורועד כולו, האור שוטף אותו לחלוטין, בגדיו המלוכלכים והגדולים מדי תלויים עליו ודמעות מפלסות דרך על לחייו המלוכלכות. עיניו החרדות מחפשות הצלה, כאילו יודעים שלפניו רק שניות לשרוד. הוא מזנק בין שולחנות עץ כבדים, עובר בין גברים כפולים ממנו בממדיהם, בין אפודות עור וידיים מצולקות ופנים שמבעד להבעה נוקשה נראים מסוכנים.
הילד נעצר ליד השולחן של ראש הרוכבים, תופס את ברכו בשתי ידיו הקטנות והרוטטות.
“בבקשה, אדוני… תעזור לי. הם רודפים אחרי. אבא שלי אמר לבוא לכאן.”
ראש הרוכבים מתכופף לפנים, כיסאו הכבד חורק תחתיו. פניו המשורטטים מתקרבים אל הילד, לא מחייכות, לא רכות רק ריכוז פתאומי ומפחיד.
“מי אבא שלך, ילד?”
הילד בולע רוק. קווי דמעות חותכים את הלכלוך על פניו. בפאב נעשה שקט-שקט, שומעים רק את נשימתו.
אז הוא לוחש:
“יותם ויק.”
כוס נופלת מיד של מישהו ומתנפצת על הרצפה.
כל הרוכבים קופאים.
פניו של המנהיג מתנבנות באחת.
“זה בלתי אפשרי.”
הילד שולף מכיסו מטבע עתיק מוכתם בדם.
ראש הרוכבים מזהה מיד את הסמל שעליו.
היד שלו מתחילה לרעוד.
מעבר לדלתות, דמויות כהות מופיעות בפתח.
המנהיג ממלמל:
“תנעלו את הדלתות.”
איש אינו זז שבריר שניה.
כי הפחד נכנס לחדר עוד לפני שהאנשים שבחוץ עשו זאת.
ואז כיסאות מחליקים בבהלה על הרצפה.
בריחים נטרקים.
מנעולים כבדים נסגרים בקול רעם.
הפאב הישן הופך ברגע ממקום של עשן וערק למבצר.
ועדיין, הילד ממשיך לאחוז בברכו של ראש הרוכבים.
רועד.
נושם מהר מדי.
ראש הרוכבים בוהה במטבע הדמים באימה.
הוא מזהה אותו מיידית.
זהו מטבע השוק השחור.
הקצה שרוף.
הסמל מכסף.
הסמל הישן של “השולחן הגבוה”.
אך לא סתם מטבע.
על המטבע הזה חרוטה גם כתובת חקוקה ביד מתחת לסמל.
שם אחד בלבד.
יותם ויק.
ראש הרוכבים, צלקתו בולטת מתחת לעין, לוחש:
“אלוהים אדירים…”
סביב החדר, גברים קשוחים שכמעט אינם חוששים מכלום נראים לפתע לא נינוחים.
רוכב אחד ליד שולחן הסנוקר ממלמל:
“ויק מת.”
הילד מריץ מבט למעלה מיד.
“לא.”
קולו נשבר.
“הוא פצוע.”
דממה.
עכשיו ראש הרוכבים כורע לפניו.
ידיו כבדות, זהירות וקפדניות. כאילו הילד עלול להתפרק בכל רגע.
“איך קוראים לך, ילד?”
“אלי.”
“איפה אבא שלך?”
שפתיו של אלי רועדות בטירוף.
“אמר לי שאם הגברים בחליפות ימצאו אותנו”
עיניו רצות מלאות פחד אל הדלתות.
“…אני חייב להביא את המטבע אל דוד רמי.”
ראש הרוכבים קופא במקום.
איש לא קרא לו בשם הזה כבר עשרים שנה.
מאז שברח מתל אביב וקבר לנצח כל קשר ליותם ויק.
כמה רוכבים חולקים בו מבט נוקב.
“רמי?”
הוא מתעלם מהם.
המבט נעוץ כולו בילד.
“מה קרה, אלי?”
אלי בולע רוק.
לוחש:
“ירו על הבית שלנו.”
שקט מוחלט.
הילד שולף משהו מכיס המעיל הגדול.
תמונה ישנה, חרוכה מעשן, מקופלת.
רמי לוקח אותה ביד רועדת.
כל הדם נעלם מפניו.
כי התמונה היא של יותם ויק
מבוגר.
מותש.
חי.
ועומד לצד הילד הקטן.
יד אחת מגוננת על כתפו של אלי.
בגב התמונה כתב יד גס:
**אם הוא יגיע אליך סימן שנכשלתי.**
רמי עוצם עיניים.
רוכב בפאב לוחש חרש:
“אוי אלוקים…”
הרף עין
בום.
משהו חובט בדלת הקדמית כך שהקירות רועדים.
אלי מתכווץ מטלטלה.
רמי שולף אותו מאחוריו מיד.
מכה נוספת.
בום.
ואז קול רגוע בוקע מבחוץ.
“תחזירו את הילד.”
כל רוכבי האופנוע שולפים בבת אחת סכינים, מקלות, נשק.
רמי מזדקף לאט.
בסכנה מוחלטת ובאיטיות של מי שמבין מי עומד מנגד.
כי גם את הקול הזה הוא מכיר.
השליח.
בחדר משהו משתנה.
גם בקרב רוצחים, יש שמות שמשנים את האוויר.
רמי מביט מטה באלי.
“אבא שלך אמר למה הם רוצים אותך?”
הילד מנענע ראשו.
הדמעות שוב זולגות.
“רק אמר שאני חייב להישאר בחיים.”
לסתו של רמי ננעלת.
יותם ויק אף פעם לא ברח.
אף פעם לא הסתתר.
אלא אם משהו קיים גרוע מהמוות עצמו.
עוד קול קריר וקרוב לדלת:
“הילד שייך לשולחן.”
כמה רוכבים מקללים בשקט.
עיניו של רמי מצטמצמות.
הוא מסתכל שוב על אלי.
ואז, לראשונה, הוא מבחין בכך.
העיניים של הילד.
לא עיניו של יותם.
של מישהי אחרת.
של אישה שרמי זוכר מפעם, לפני שכל האלימות והדם הכריעו הכל.
פניו של רמי מתחלפות באימה.
הוא מתכופף שוב.
“איך קראו לאמא שלך?”
אלי מנגב דמעה.
ולוחש בשקט:
“הילה.”
הפאב שותק.
כי לפי הסיפורים, להילה ויק מעולם לא היו ילדים.
רמי מביט בילד כאילו העולם הסתובב לכיוון הפוך.
ואז אלי מוסיף את המשפט שגורם לכל להבין מדוע שולחן הגבוה רודף אחר ילד חסר בית:
“אבא אמר שאם הם ימצאו אותי…”
אצבעותיו הקטנות סוגרות חזק על המטבע.
“…הם ידעו שהוא הפר את הכלל האחד שאיש עוד לא שרד את הפרתו.”
