במושב שלנו, ליד נחל לכיש, גרה לה בחורה אחת בשם עינת שטרן. צנועה, שקטה, כאלה שכמעט לא שמים לב שהן שם כאילו נעלמת בתוך הרקע. עיניים תמיד מושפלות למטה, שער קלוע בצמה דקיקה, גוון דבש-אפרפר, מטפחת ישנה על הראש. עבדה בסניף הדואר המקומי, ממיינת מכתבים ומביאה גמלאות לזקנים.
אף אחד בעצם לא שם לב לעינת. הבנים במושב אתם יודעים איך הם צריכים שמישהי תבריק, שתצחק בקול, שתהיה לה נוכחות. ואת עינת… אה, היא עבדה בשקט, הלכה הביתה, אף אחד לא התעניין.
ואז, באביב, נשלח אלינו למושב בחור חדש – אלון לוי, מכונאי חדש לטרקטורים של המשק. גבוה, כתפיים רחבות, שיער שחור כחולעורב, עיניים עם ניצוץ של שובבות. וגם נגן אקורדיון מחונן. כשיצא בערב למרכז הקהילתי עם האקורדיון, פרש את הצלילים – כל הבנות היו מתמוססות. וגם ליבה של עינת נמס. כל כך נמס, עד שנראה שהראש כבר לא מרוכז.
אבל היא מי היא ליד כזה עוף גבוה? סביבו תמיד הסתובבו הבנות הכי נחשבות, והיא רק השקיפה מרחוק, נאנחת עד הלב.
ואז, פתאום, משהו מוזר קורה אצלנו במושב.
התחילו להגיע עינת מכתבים מהעיר. מעטפות יפות, נייר עבה, כתב גברי, רחב ושולט. וכיוון שעינת עצמה עבדה בדואר, תמיד הייתה הראשונה לראות אותם, אבל הסוד לא נשאר הרבה זמן. מנהלת הדואר, חוה הוותיקה, האישה עם הלשון הכי חדה ביישוב, מיד הכריזה בקול:
לעינת השקטה שלנו מסתבר יש רומן! מישהו מהעיר כותב לה, ותכף בטח יציע נישואין!
עינת פתאום נהייתה מסתורית, לחיים סמוקות, עיניה מנצנצות משמחה. אפילו התייפתה. הגב התיישר, הצמה קושטה בסרט סאטן. כשהייתה הולכת ברחוב עם המעטפה, ממש כאילו מחזיקה מדליה.
ואז גם אלון שם לב. מדי פעם הביט לעברה. אתם יודעים איך זה ברגע שגבר רואה שמישהי חשובה למישהו, הוא עצמו סקרן.
אבל עינת, נשמה טובה, שקעה עמוק יותר בחלום הזה. יושבת לפעמים על מדרגות הדואר, קוראת מכתב ומחייכת. והשכנות לוחשות: “תראי איך שפר על המזל שלה.”
והנה, הסיפור מגיע לסיום פתאומי ומהדהד.
הייתה חגיגה במושב ליד המתנ”ס כולם רוקדים, האקורדיון נשמע. עינת הגיעה גם, לבושה בשמלה פרחונית וחדשה, תיק תלוי לה על הכתף.
ופתאום, הגיעו אליה השובבים של המקום, האחים כהן קצת שיכורים והחליטו להשתעשע. תפסו לה בתיק, הרצועה הישנה נקרעה, והכל התפזר לרצפה; גם חבילת המכתבים שנקשרה בסרט.
אחד האחים, רן, חטף את הערימה ופרץ בצחוק:
בואו נראה מה החבר מהעיר כותב לשקטה שלנו!
עינת קפצה לעברו, חיוורת כסיד:
אל תעיז! תחזיר!
רן היה מהיר והגיב בזריזות, שלף מכתב מתוך אחת המעטפות והתחיל להקריא בקול רם לכל הרחבה.
“עינת היקרה שלי! עינייך כאגמים כחולים…”
כולם שותקים, מקשיבים. כתוב באמת יפה. ואז רן נעצר, הפך דף אחר, מקומט, מלא מחיקות. הרים אותו לאור והבחין:
היי כולם! זה כדאי לשמוע! הכל פה מחוק! למעלה כתוב: “שלום עינת היקרה”, מחוק. למטה: “אהובתי עינתי”, מחוק שוב! זה טיוטה, חבר’ה! היא כתבה לעצמה, תיקנה, ניסתה ליפות את המילים!
הצחוק שהתפרץ הרעיד את כל הרחבה.
היא בעצמה כתבה לעצמה!
איזה קטע, המציאה לעצמה חתן!
ועינת עומדת במרכז, מכסה את פניה בידיה. רועדת כולה. מבוכה נוראית, שאפילו לברוח לא עוזר. אני, שהייתי צעירה אז, עמדתי נבוכה ולא מצאתי מה לעשות.
פתאום נגמרה המוזיקה.
אלון, שישב על המדרגות עם האקורדיון, נעמד באיטיות. ירד, וההמון פינה לו דרך היה בעיניו משהו תקיף.
ניגש ישר אל רן, שתק, לקח את ערמת המכתבים מבלי שמץ התנגדות, איסף אותם מהרצפה, ניער את האבק, ניגש לעינת שעדיין הסתירה פניה ולא יכלה לדבר.
הוא אחז במרפקה, עדין אך נחוש, ואמר בקול רם:
נו, מה צוחקים? לא ראיתם אדם לפני כן?
ואז, בשקט, רק אליה:
בואי, עינת. אני אלווה אותך. כבר חושך.
והם צעדו דרך ההמון, בשקט הפתאומי והמביך. אלון בראש זקוף, ביד אחת התיק עם המכתבים, בשנייה תומך בה.
מאותו ערב התחיל ביניהם משהו. לא מיד. עינת עוד זמן רב התביישה להסתכל לאנשים בעיניים, אבל אלון לא ויתר. היה פוגש אותה, מלווה אותה. כעבור חצי שנה התחתנו.
חיו באהבה רבה. אלון אהב אותה באמת, פינק, תמך. עינת פרחה, הפכה עקרת בית נהדרת, ילדה לו שלושה בנים. ואף פעם, אף פעם, לא הזכירו את הסיפור ההוא. אלון ידע להבהיר במבט שמפסיקים לדבר.
עברו שנים רבות. שלוש שנים מאז שאלון נפטר התקף לב. עינת פסקה לפרוח. אני מבקרת אצלה, בודקת לה לחץ דם, שותה תה בחברתה.
ופעם אנחנו יושבות בסלון, סתיו בחוץ, גשם מכה על הגג, עצים בוערים בתנור. עינת ממיינת דברים במגירת העץ הישנה אלון הכין אותה פעם.
פותחת אותה… ושם, המכתבים ההם. ישנים, במעטפות מצהיבות.
את יודעת, שירה, אומרת לי בקול רוטט חשבתי שזרק אותם, או שרף. התביישתי כל השנים לשאול. כל החיים התביישתי בשקר הזה.
היא לוקחת את המעטפה העליונה, ומתחתיה דף משובץ טרי, לבן, לא מצהיב. כנראה כתב סמוך לפני מותו.
עינת שמה משקפיים, דמעות על לחייה, וקוראת בלחש. נותנת לי: “תקראי, שירה. אני כבר לא רואה טוב”.
אני קוראת בכתב היד העקום:
“עינת שלי. מצאתי שוב את הקופסה כשהעברתי סדר. תסלחי לי, טיפש זקן, ששמרתי הכול בשקט כל השנים. ראיתי כמה התביישת במה שקרה אז ולא רציתי להכאיב יותר. עכשיו אני חושב אולי טעיתי. הייתי צריך אז לומר שאין לך סיבה לבושה, להוריד לך את האבן מהלב. ידעתי עוד באותו ערב שאלה מכתבים שלך. הכרתי את הכתב מהקבלות בדואר. יודעת למה לא צחקתי? כי נקרע לי הלב. חשבתי כמה בודד בן אדם, כדי להמציא לעצמו מילים טובות? וכמה היינו עיוורים שלא ראינו את הנשמה שלך. תודה לאותם מכתבים, עינת. בלעדיהם אולי בכלל לא הייתי מגלה את האוצר שהיה לי מול העיניים. תמיד היית בשבילי הכי יפה. שלך, אלון”.
ישבנו שם, דומעות, ריח קורלון ותפוחי עץ יבשים וחיבה מתוקה-מרירה שרק לעיתים נדירות פוגשים היום.
ככה זה לפעמים. היא שקרה מתוך בדידות, כדי שיבחינו בה. והוא ראה לא את השקר, אלא את הכאב, וליטף אותו כל חייו.
אני מסתכלת על הקופסה הזאת, וחושבת: אל תשפטו מי שעושה שטויות. מי יודע איזו צימאון לאהבה מניע אותו…
