יום שני, 17 ביוני
היום ארשום כאן משהו שמכביד לי על הלב ולא נותן לי מנוח. אולי אם אכתוב, אצליח להבין מה עלי ללמוד מכל הסיפור הזה.
פעם הכלבי, שנקרא גפן, היה בשבילי יותר ממשפחה. כשהייתי בן עשרים ושש, בחרתי אותו בעצמי מתוך גור של חמשת כלבים במושב בעמק יזרעאל, לימדתי אותו לשבת, להשכיב, לרוץ אחרי כדור טניס בשדות, ולמשוך איתי בטיולים בגלבוע. בימים הראשונים הוא היה מתכרבל לי ליד הדלת בלילות, משגיח עלי ברוגע, ואני התגאיתי בו בפני כל חבריי.
השנים עברו, חשבתי שאוכל להרוויח קצת מההמלטות שלו. בהתחלה זה היה נראה תמיםרק פעם בשנה. לאט־לאט ראיתי שאפשר לעשות מזה יותר, ואז גפן המליטה שוב ושוב, עד שנחלשה והתעייפה. היא שכבה בפינת הסלון, נשימותיה הפכו כבדות. הווטרינר בעפולה אמר לי בפנים רציניות, “אם תמשיך ככה, היא לא תחזיק.”
הדברים האלו לא נעמו לי. הרגש שלי כלפי גפן התחלף בעצבנות. הבעיה שצריך לפתור. וככה, בוקר אחד, החלטתי לקחת אותה ליער מירון, כאילו לטיול, רק שלא חזרתי איתה. הלכתי בשקט, בקושי הסתכלתי עליה. גפן, תמיםה, קיפצה בשמחה, לא מבינה למה איני מדבר כמדי יום. כשהגענו לעומק העצים, קשרתי אותה לעץ אלון והשארתי אותה. היא חשבה שזו עוד אחת מהמשחקים שלנו, אבל אני התרחקתי.
היא המתינה, מתחילה למשוך ברצועה, עד שבכיותיה נשמעו עמוק ביער.
כשהשמש שקעה והמקום סביב נעשה קר, נשמע יללה שקטה מבעד לענפי האלונים. ופתאום, מתוך הצללים, הופיע תן כסוף, פסע לאט לכיוונה ועצר כמה מטרים ממנה. לא נבח ולא השמיע שינייםרק הביט בה בשקט מטלטל.
גפן קפאה. חיכתה להתקפה, אך לא נבהלה, כאילו כבר ידעה שהגרוע מכל עבר עליה.
וכאן קרה הלא־צפוי. התן סב סביבה, הריח את האוויר, התבונן בשלשלאות שעל צווארה, בדק את האדמה, ואז התכרבל מעט הצידה ונעץ מבט דומם בכלבה.
הלילה ירד במהרה. היער התרוקן ומלא ברעשים. מכרסמים וחיות קטנות קיוו למצוא לעצמם משהו קל, אבל כל פעם שמישהו ניסה להתקרב, הופיע התן, נעמד בינם לבין גפן, ושאג חרש. זה הספיק בשביל להרתיע את כל הפולשים.
גפן נחה על העלים, מדי פעם מרימה ראש לבדוק האם השומר שלה נעלם, אך התן נשאר שם כל הלילה.
עם אור ראשון נכנסו ליער כמה מטיילים מהמושב הסמוך. שמעו יבבה חלשה ומיהרו לכיוון הקול. כשהגיעו, נדהמו לראות את גפן קשורה לעץ ותן כסוף משמש שומר על גופה. המטיילים עמדו קפואים. התן הביט בהם במבט שלֵו, ואז נסוג בצעדים איטיים והלך אל עומק העצים.
הם שחררו את גפן. הם ידעו שרק בזכות אותו תן נותרה בחיים בליל המדבר הקר.
אני עצמי לא הפסקתי לחשוב על זה. יש ימים שהפראיים שבחיות מגלים לב רחב וגדול משל רוב בני האדם.
לקח אישי: מה שנראה לנו כרוע או כחסר רחמים, אינו בהכרח כך. לעיתים אלו שמכונים פראיים, מסוגלים ליותר חמלה מאיתנו. הראשון שצריך להשתנות פה הוא אני.
