– גברת, קחי את המגבת שלך מכיסא הים, אם את מתכוונת לעזוב, אצלנו אסור לתפוס מקומות מהבוקר, – אישה מלאה בפאראו פרחוני חסמה את דרכה של יעל אל היציאה מהחוף.
– אנשים באים, אין איפה לשכב, ואצלך שלוש שעות רק כפכפים שוכבים.
יעל שלמה בשקט את הבד הדהוי מתחת למזרן וקיפלה אותו לגליל הדוק. בין אצבעותיה נשפך חול דק, מותיר על עורה כתמים אפורים מאובקים. הטיילת של יישוב נופש קטן, הלכוד בין צוקים לים, רתחה בהמולת הצהריים.
רמקול על מגדל המציל צפצף, קורא להפלגת ערב, וליד מזרקת השתייה השתרכה תור של ילדים צורחים ואמהות עייפות.
יעל הלכה לבית ההארחה בשביל אספלט צר, על פני דוכנים אינסופיים של גלגלי ים וצדפים. בכיס המכנסיים הקצרים צלצל הטלפון – בעלת הבית, שרה, הזכירה לקחת מהכביסה מצעים נקיים.
החופשה הזאת, שנרכשה בכסף שחסכה שנה וחצי, הייתה אמורה להיות זמן של שקט, אבל עד כה הביאה רק טרדות ועייפות מאנשים זרים.
קנתה חבילה לים, ופגשה בושה ישנה.
בשער הפנסיון, מתחת לעץ שקמה עתיק וענף, עמד גבר במכנסי פשתן בהירים וחולצה רפויה. הוא עישן, ניער אפר לתוך שיחי הידראנגאה, ובחן את העוברים ושבים. שערותיו ברקות האפירו, על מצחו נחרצו קמטים עמוקים, אבל התוים הנכונים האלה, האופן שבו הרים את הסנטר וההרגל לסובב טבעת כסופה – יעל זיהתה מיד.
לפני שמונה עשרה שנה, האיש הזה השאיר על שולחן המטבח פתק על גב קבלה על חשמל, ונעלם מהעיר יומיים לפני חתונתם.
בחדר קטן בקומה השנייה, שיעל שכרה לשבועיים, הריח עשבים יבשים ורהיטי פלסטיק זולים. מאוורר ישן על שידה נמוך זמזם, מגלגל אוויר חם בחלל. החפצים היו במקומם: שמלה מקופלת על גב הכיסא, שורת קרמים על המראה, ספר מתח פתוח על המיטה. היציבות הזאת של השגרה תמיד נתנה לה תחושת שליטה על חיים שאותם נאלצה לאסוף מחדש, כמו קערת מרק שבורה.
בערב, כשהחום פינה מקום לבריזת ים קרירה, נשמעה דפיקה קלה בדלת העץ המשותפת של המרפסת. יעל, ששפכה מים לכוס, קפאה. הניחה את ידה על השולחן.
– יעל, זה אני, תפתחי, – נשמע מהדלת בריטון מוכר, שהתגבש לצרוד ונמוך יותר. – שאלתי את בעלת הבית באיזה חדר את גרה. נתתי לה מתנה קטנה, והיא גילתה לי.
היא ניגשה, הזיזה את הבריח הרעוע. דורון עמד בפתח, אוחז סל קלוע עם תותים בשלים ובקבוק יין. השכנה מהחדר הסמוך, בלונדינית צבעונית צעירה, יצאה לעשן במרפסת המשותפת והאטה את צעדה, בוחנת את האורח.
– נו, שלום, – דורון חצה את הסף, הניח את הסל על קצה השולחן והתיישב על כיסא פלסטיק. – כל כך הרבה שנים עברו. ואת כמעט לא השתנת, רק המבט נעשה חמור, אי אפשר להתקרב.
– למה באת? – היא נסוגה אל החלון, נצמדה בגבה לאדן. מבטה גלש על פניו, סמן סימני גיל קטנים: שמץ של שמנוניות בכתפיים, קרחת מתחילה בקודקוד, שקיות מתחת לעיניים.
– צריך לדבר, יעל. כל כך הרבה זמן עבר, היינו מטופשים, גאים, – הוא נשען קדימה, הניח כפות ידיו על ברכיו. – אני כל השנים האלה זכרתי. חיפשתי אותך, באמת. אבל מכרים משותפים אמרו שנסעת לדרום, ואת כאן, בצפון, בחופשה. אני בעצמי התארחתי בספא שלושה בתים מכאן, במקרה ראיתי אותך בחוף בהמון.
– חיפשת? – היא חייכה בבוז, פניה נותרו רגועים. – שמונה עשרה שנה חיפשת, דורון? באיזור הסמוך? או בנסיעה של שעה באוטובוס?
– היו אז בעיות, את מבינה? – הוא נאנח, פורש ידיים. – העסק רק התחיל, חובות, עניינים עם אנשים רציניים. לחצו עלי חזק, יעל. רצו לקחת את החברה, איימו. איפה יכולתי לגרור אותך איתי? הלכתי בשבילך, כדי לא לסכן אותך. הייתי צעיר, טיפש, חשבתי שכך יהיה טוב יותר. רציתי להציל אותך מהסיוט הזה.
מהחלון הפתוח נשמעה בכי ילד חזק – מישהו נפל מהקורקינט במגרש. במטבח בקומה הראשונה רעשו סירים, נשמע נקר סכין על קרש חיתוך – בעלת הבית הכינה ארוחת ערב. חיי היומיום הרגילים של בית נופש זרמו במסלולם, הופכים את דברי האיש לרעש ריק.
שמש הבוקר חדרה דרך הווילונות הדקים, ציירה על הלינוליאום פסים צהובים ארוכים. יעל ישבה במטבח המשותף, חיכתה עד שירתח הקומקום המצופה. השכנות מהקומה, שתי נשים מבוגרות מבאר שבע, לחשו ליד הכיור, מנקות קופסת פלסטיק.
– שמעי, יעל, המחזר שלך אתמול שאל את שרה לכמה זמן את פה, ואם לבד, – זו שהצעירה, עם פדיקור צבעוני, פנתה אליה. – גבר רציני, רואים מיד. מכונית שחורה ויקרה עומדת ליד השער. כולו אדיב, הביא לשרה קופסת שוקולד. תראי שלא תפספסי את ההזדמנות, בגילנו גברים כאלה לא נמצאים בכל פינה.
– לא נמצאים, – חזרה יעל בשקט, מביטה במים הרותחים.
דורון תפס אותה לקראת הצהריים ליד המזח, כשהחל גשם דק, מיד גירש אנשים מתחת לסככות ובבתי קפה. הוא הופיע לידה, מחזיק מעליה מטרייה שחורה גדולה, ותפס במרפקה. ריח טבק ובושם עלה ממנו.
– בואי נסע היום לארוחת ערב במקום נחמד, יעל? פה חמישה קילומטרים יש מסעדה מעולה, ממש על הצוק. נשב, נזכור בנעורים. אני עכשיו אדם חופשי, מאשתי נפרדתי לפני שלוש שנים, ילדים אין. יש הכל: חברה בתל אביב, בית כפרי, דירה גדולה. רק הנשמה חסרה בכל זה. את חסרה לי, הכנות ההיא שלנו.
יעל עצרה, שחררה את ידה. הסתובבה אליו. הביטה היטב בעיניו, ניסתה למצוא שם צל של הבחור בן התשע עשרה שאהבה פעם, שבשבילו הייתה מוכנה לעזוב לימודים ולנסוע. אבל לפני עמד זר, בטוח בעצמו יתר על המידה, גבר בן ארבעים, שניסה לקנות את קרבתה בארוחת ערב במסעדות.
– יש לי תוכניות אחרות לערב, דורון.
– נו, תפסיקי, איזה תוכניות יכולות להיות פה בשממה הזאת? – הוא קימט את מצחו, הניף יד לעבר בנייני הרכבת האפורים של היישוב. – כמה שילמת על החבילה הזאת? פרוטות. אני אתן לך ביום אחד יותר, רק תעברי אלי לספא, יש שם סוויטה פנויה. לא הרמה שלך – להצטופף בצימרים, לרעוש בסירים במטבח משותף. את אצלי תחיי כמו מלכה. נו, מה את שותקת? לא נשאר כלום ממה שהיה פעם?
לידם עברה מוכרת דגים מקומית, נושאת תיק קירור כבד. היא זרקה על יעל מבט מהיר, שבו נקראה סקרנות רגילה: נו, איזו מפונקת, מסרבת לגבר כזה.
מהכביש נשמעה חריקת בלמים חדה – נהג אוטובוס כמעט פגע בכלב. לרגע שרר שקט, שנשבר רק על ידי טיפות גשם שהכו בבד המטריה המתוח.
– יודע מה, דורון, – יעל עשתה צעד אחורה, יוצאת תחת הטיפות הדקות. – אמא שלי אחרי הבריחה שלך שכבה חודשיים בבית חולים. עם לחץ דם. ושמלת הכלה שלי תלתה בארון שלוש שנים, לא יכולתי אפילו לזרוק אותה, מבט בה היה מגעיל. חשבתי שקרה לך אסון, חיפשתי דרך מכרים. ואתה הצלת אותי. מחובות. בראש העין השקטה, שכל כלב מכיר אותך.
– נו, למה את מערבת ישנים? – דורון הסיט מבט, סובב את הטבעת על אצבעו. – מי מאיתנו לא עשה שטויות בגיל תשע עשרה? היו עניינים, הסתובבתי כמו שיכולתי, רציתי לשרוד. אבל עכשיו אני יכול לתקן הכל. כל משאלה שלך אמלא, מבינה? רוצה – מחר ניסע לעיר, ניכנס לחנות תכשיטים?
הגשם התחזק בערב, הפך למבול עם רעמים. מים היכו על חלונות בית ההארחה, הציפו את החצר הצרה והפכו את השבילים החרסיתיים לזרמי בוץ. הנופשים ישבו בחדרים, מחלונות נשמעו קולות טלוויזיות עובדות וקליק דומינו.
יעל ישבה על המיטה, כופפה רגליה. בפנים היה שקט, כאילו הפצע הישן סוף סוף הגליד. לא היה כעס, לא רצון להשמיע תלונות, לא כאב ישן שמנע ממנה להתחיל קשרים חדשים. נשארה רק תמיהה קלה על כמה האיש הזה איחר עם הבטחותיו לחיים יפים.
לקראת עשר בערב צלצל הטלפון שוב. על המסך הופיע מספר לא מוכר, אבל יעל ידעה מי זה.
– תחשבי טוב, יעל, – דורון דיבר בקול רם, צועק מעל רעש הגשם. – אני פה עד סוף השבוע. חדר שלוש מאות שתיים, בניין ראשי. בואי, נשב בלי כל הלכלוך הדרכים הזה. די להראות אופי, הרי אנחנו אנשים קרובים. כל כך הרבה שנים איבדנו בגלל שטויות, למה לבזבז עכשיו זמן על עלבונות?
– לילה טוב, דורון, – אמרה בקול אחיד ולחצה על כפתור הניתוק האדום.
היא קמה, ניגשה לחלון וסגרה היטב את הווילונות, מנתקת את החדר מהסערה המשתוללת בחוץ. החיים זרמו כבר במסלול אחר, ובמסלול החדש הזה לא היה מקום פנוי לדורון.
ביום שישי מזג האוויר שוב התהפך ליפה. השמיים התבהרו, הפכו לכחולים, השמש קלטה מהבוקר, גורמת לאספלט להפיץ ריח כבד. הטיילת שוב התמלאה באנשים במכנסיים קצרים צבעוניים ובמזרני ים מתנפחים.
דורון לא הופיע עוד בשער הפנסיון. שרה בבוקר בדרך אגב ציינה שראתה את המכונית השחורה נוסעת לכיוון הכביש הראשי – כנראה שהאורח שוחרר מוקדם מהצפוי.
– ככה נסע הסוחר שלך, יעל, – בעלת הבית ניערה שטיחון מהמסדרון על החבל. – ואת טיפשה, ילדה, סלחי לזקנה. גבר כזה מרשים, עם כסף. יכולת עכשיו לגור בתל אביב, לא לשבת במשרד שלך על פרוטות. ומה חסר לך? נו, ברח הבחור בצעירותו, פחד מאחריות. עכשיו הוא רצה לכפר.
יעל לא ענתה דבר, רק חייכה. לקחה מגבת, תיק עם ספר והלכה לכיוון הים, משתדלת ללכת בצד המוצל של הרחוב.
בערב, כשהשמש החלה לשקוע מעבר לאופק, צובעת את המים בוורוד, היא ישבה על קצה המזח, הרחק מבתי הקפה הרועשים ומגרשי המשחקים. ריח של מי מלח, יוד ואצות שהושלכו לחוף אחרי הסערה. יעל הוציאה מהשקית תאנים שקנתה בשוק, בקעה את הפרי בזהירות לשניים.
למטה, ממש ליד המים, גבר מבוגר בכובע פנמה דהוי חיבר בסבלנות תולעת על הקרס, ונכדו בן השבע עקב אחרי המצוף. חיים פשוטים ורגילים זרמו במסלולם.
יעל לגמה מים מינרליים פושרים והביטה בשקיעה הגוועת. לפניה נותר עוד שבוע שלם של חופשה.
