לפעמים, המחיר של ריפוי הוא הרבה יותר מרק כסף. זה סיפור שקרה בכפר קטן ומרוחק אי־שם בהרי הגליל העליון, כזה שאפילו אוטו לא מגיע אליו רק שביל עיזים תלול. שם גר הילד שמסביבו כבר סופרים סיפורים, אומרים שהוא מסוגל להעמיד על הרגליים כל אדם אבל המחיר שלו מרתיע אפילו את עשירי העולם.
קצת רקע: דמייני, בפתח בית אבן ישן עומדת כיסא גלגלים מצוחצח ומבריק. יושבת בו אישה מהודרת, החליפה שלה יקרה יותר מכל הבית הזה ביחד. ביד שלה מעטפה עבה מלאה בשטרות של 200 ש”ח, והיא מושיטה אותה לילד שיושב בנחת על המדרגה שליד הדלת.
“תקח, יש פה מאה אלף שקלים,” היא סיננה בעצבים, “רק תגרום לי ללכת שוב, בבקשה.”
הילד אפילו לא הרים את המבט אליה. הוא הסתכל דרך הגברת בדיוק אל תוך החצר, שם אימו הזקנה נאבקת לסחוב ערימת ענפי זית כבדים. בעדינות בשקט, הוא דחף קלות עם היד את המעטפה שלה בחזרה.
“המתנה שלי לא נקנית בכסף,” ענה לה בשקט, “אני לוקח תשלום רק בזיעה.”
האישה כמעט שאבדה את זה מרוב הלם. היא הביטה על הרגליים שלה, משותקות מכבר, ועל הכיסא שאין לה חיים בלעדיו.
“מה נסגר איתך ילד?! אני לא מסוגלת אפילו להזיז את עצמי! שלוש שנים לא הלכתי צעד!” היא התפרצה עליו.
הילד התקרב אליה קרוב, קרוב. בעיניים שלו היה משהו מפחיד ומנחם ביחד הוא ראה בה הכול: את הגאווה, הזלזול בבני אדם, כל השנים שניצלה אחרים.
“אז תתחילי בזחילה, עד שתזכרי איך הולכים,” לחש לה.
הוא פתאום מחא כפיים, ופתאום היא צעקה. הרגל הימנית שלה, שכבר שנים לא ידעה תזוזה, השפריצה פתאום מכה חזקה בדיוק לגלגל. הכיסא התהפך, והאישה נפלה עם הפנים לתוך העפר של הסמטה.
היא שכבה בבוץ, רועדת מעצבים והשפלה, ועדיין האמינה שהילד יעזור לה, אבל הוא רק הצביע ביד על בול עץ כבד שנשמט מאמא שלו.
“רוצה לעמוד? תעזרי לאמא שלי להביא את הקרשים, תכנסי הביתה עם כולם,” אמר בקור רוח.
“אני לא יכולה! זה בלתי אפשרי!” היא התייפחה.
אבל כל פעם שניסתה לפרוש, השרירים שברגליים החדשות-ישנות גרמו לה כאב נורא כאילו משהו שם הכריח אותה להמשיך. לא הייתה לה ברירה. היא נאחזה בבוץ, התחילה לזחול, לגרור ולדחוף. שעתיים, שלוש, היא סחבה את הקרש, בוכה, מזיעה, עד שהחליפה הנוצצת שלה הפכה לסמרטוטים והידיים שלה נחתכו מהאבנים.
כשהשמש כבר עמדה לשקוע, והקרש האחרון הוערם ליד התנור, הילד נכנס הביתה בשקט. היא נשמה בכבדות, שוכבת מותשת על ריצפת המטבח. כל ההתנשאות שלה נעלמה נשארה רק עייפות עמוקה והוקרת תודה מוזרה.
“תקומי,” לחש הילד בעדינות.
“אני לא מסוגלת” גמגמה.
“עשית כבר את הכי קשה. שכחת מי את, ועכשיו את זוכרת מה זה לעבוד.”
הוא הושיט לה יד. היא אחזה בו, ובפעם הראשונה אחרי שנים עמדה. בהתחלה רעדה, ואז התיישרה, והרגישה יש לה רגליים! הרימה מבט המעטפה עם כל הכסף שכבה באבק ונראתה פתאום סתם נייר.
“רגליים נשמעות רק למי שיודע מה משמעות האדמה,” אמר הילד, ופנה להיכנס חזרה פנימה. “לכי, וזכרי את החיים לא קונים.”
היא יצאה לשביל ההר, והפעם כל אבן הרגישה מתחת לכף הרגל, וכל שלב בדרך הרגיש לה כמו עושר אמיתי, בפעם הראשונה בחיים.
