הרחוב בער תל אביב היה מואר מהיופי ההוא של ערב שמסתיר כאב בין הצללים. שרשראות אורות תלויות מעל, כמו כוכבים חמים. חלונות הראווה הפיצו זהב על המדרכה. אנשים חלפו סביבי בטשטוש רך, עסוקים בארוחות ערב, צחוק וחיים שנראו רחוקים מצרות. פתאום, יד קטנה תפסה את השרשרת הזהב של התיק של האישה שעמדה לידי. האישה האלגנטית, במעיל טרנצ בהיר, הסתובבה מיד. חד-פעמית. נעלבת. מגוננת. ידה משכה את התיק בחוזקה אליה.
אל תיגע בי.
מולה עמד ילד קטן, לבוש בגדים בלויים, פניו מוכתמות בעפר, עיניו מלאות פחד, אבל בתנוחתו היה משהו כבד יותר מפניקה. הוא קפא לשמע קולה אך לא רץ משם. זה היה מוזר. המוזרות השנייה הגיעה מיד.
אבל… יש לך את הסיכה הזו.
הכעס בפניה לא נעלם מיד. הוא עמד, עצר לשנייה. הילד פתח באיטיות את כף ידו הרועדת. שם נחה סיכת זהב עדינה בצורת עלה, שבמרכזה אבן טורקיז כחולה. האור החמים ניתז על האבן. בלי לחשוב, ידה של האישה עלתה אל הצווארון; אותה סיכה בדיוק הייתה מוכנסת שם. פניה השתנו. עדיין לא להכרה. אלא לחשש מן ההכרה.
על מה אתה מדבר?
הילד הביט בה בעיניים לחות, משתדל לא לבכות, לא לאבד את הרגע.
אמא שלי עם אותה סיכה.
זה היה אמור להיות בלתי אפשרי. שנים קודם לכן, הכינו לה ולאחותה הצעירה סיכה תואמת אחת לה, אחת לאחותה הקטנה, בליל קיץ שבו נשבעו שלא יתנו לאביהן להפריד ביניהן. שבוע לאחר מכן, האחות נעלמה. המשפחה אמרה שברחה. העיתונים כתבו שנהרגה במעבר גבול. אבא אמר לעולם לא להזכיר את שמה שוב. אבל את הסיכה השנייה לא מצאו.
האישה התקרבה צעד, קולה רך מהפחד:
זה לא ייתכן.
שפתיו של הילד רעדו.
הוא לחש:
היא אמרה, שזו עם הסיכה… היא אחות של אמא שלי.
היא קפאה במקום. לא מזעזוע בלבד. אלא כי הילד היו לו בדיוק את העיניים של אחותה.
רגע לפני שהספיקה להגיב, הוציא הילד מכיסו תמונה מקופלת.
הושיט אותה
ובצילום המטושטש הופיעה אחותה הקטנה, בוגרת, רזה, חיה ולצידה הילד.
ידיה של האישה רעדו לפני שנגעה בתמונה.
היא הביטה.
פעם.
פעמיים.
נשימתה התקצרה.
אין שום טעות.
אותו חיוך.
אותה סנטר עקשני.
אותה צלקת קטנה מעל הגבה מיום שנפלו יחד מעץ הסבא באבן יהודה.
מיטל…
שמה נפלט מבין שפתיה.
הילד הנהן, כמו חיכה כל חייו שמישהו יאמר זאת בקול.
היא מדברת עלייך כשחושבת שאני ישן.
עיניה של האישה התמלאו מיד.
איפה היא?
הילד הציץ מעבר לכתפו.
לא לרחוב.
לא לאנשים.
לאחור, אל הסמטה בין שני בניינים ישנים.
היא לא יכלה לבוא.
ליבה של האישה צנח.
למה?
הילד בלע רוק.
כי הוא מצא אותנו.
כל שריר בגופה התקרר. יש רק הוא אחד שמפחיד את אחותה כל כך, גם אחרי כל השנים.
אביהן.
האיש שמחזיק בכסף, מסמכים, שמות ומעלים אנשים כשהם מפסיקים להישמע לו.
האישה אחזה בכתפיו ברכות.
תגיד לי, אמא שלך פצועה?
הילד הנהן. רק פעם אחת.
ואז לחש:
היא אמרה שאם אמצא את הסיכה תדעי מה לעשות.
היא נדרכה. כי היה משהו שרק השתיים ידעו. מקום. לא כתוב בשום מקום. לא במפות. לא במסמכים. מקום שיצרו בילדותן בכל פעם שהבית הפך למסוכן.
היא הביטה באבן הכחולה שעל הסיכה.
ואז בילד.
ושאלה בשקט:
אמרה עוד משהו?
הילד שלף מכיסו מפתח.
ישן. פליז. שרוט.
על התגית, בכתב יד דהוי, הופיעו שתי מילים:
בית קיץ
האישה כיסתה את פיה, רגליה כמעט קרסו.
כי המפתח הזה נעלם יחד עם אחותה, לפני חמש עשרה שנה.
ואף אחד
אף אחד
לא יכול היה להעתיק אותו.
היא קמה מיד, בלי היסוס. לקחה את ידו ביד חמה.
לראשונה, הילד נראה פחות מפוחד.
הם צעדו במהירות ברחובות המוארים
ליד מסעדות, מוזיקה, צחוק
אל החלק הישן של העיר, איפה שעצי גפן מכסים קירות נשכחים והמנורות מרצדות.
אז הגיעו אליו.
בית אבן קטן, מוסתר מאחורי שער ברזל ועצים עבותים.
לא נגוע.
מחכה.
ידיה רעדו כשהכניסה את המפתח למנעול.
קליק.
הדלת נפתחה.
חושך.
אבק.
דממה.
ואז
מאיפשהו בקומה העליונה
קול.
חיוור.
זקן.
כמעט שברירי.
לינה?
היא הפסיקה לנשום.
דמעות זלגו לפני שזזה.
כי אף אחד לא קרא לה כך חמש עשרה שנה.
היא רצה במעלה המדרגות
ושם
יושבת ליד חלון, עם אור ירח על הפנים
מיטל.
רזה.
מצולקת.
עייפה.
אבל חיה.
הן הביטו זו בזו
שנים של שתיקה נשברות בשנייה.
ואז מיטל חייכה בדמעות
והרימה משהו מהרצפה.
תינוקת קטנה, ישנה.
נשימתה של לינה נעתקה.
מיטל הביטה בבנה
ואז חזרה אל אחותה.
ולחשה את המילים שפרקו את כל חמש עשרה השנים האחרונות:
קראתי לה על שמך כי תמיד האמנתי שתמצאי אותנו.לינה צחקה ובכתה יחד, נשענת אל מיטל כשהתינוקת בת השם שלה התעוררה, פיה נפער לבכי קטןושרשרת האורות התל אביבית נדמתה לפתע מתונה, כמעט רחומה, מחבקת את סודן מחדש.
בפנים, בין הקירות שזכרו רגליים יחפות של ילדות בורחות וצחוק מתגלגל, כל הכאב והשבר הפכו לחום פשוט: זרועות תאומות שאוחזות זו בזו, אנחות שנושפות את הפחד הישן, תקווה רכה שמתרקמת מתינוק ישן ומבט אחד שאומר לא משנה מה הוא עוד ינסה, לעולם לא יחזיר אותנו לאַף לילה בודד.
מעבר לחלון הדלוף, העיר המשיכה לנשום את האורות שלה, אך בליבה של לינה הבליח סוף סוף שחר.
