“אמא, מצאתי לנו סבתא! היא בכתה ברחוב!” אמר בני. אז עוד לא ידעתי איך האשה הזאת תשנה את החיים שלנו…
הבן שלי, אורי בן השש, חזר מבית הספר וגרר את הרגל, כי הסוליה נפרדה מהנעל היחידה שלו לסתיו. קניתי לו את הנעליים האלו רק חודש קודם, ואורי היה מתוסכל. הוא ידע שאני עובדת בשתי עבודות, עד שאני נרדמת בלילה עם הבגדים על הספה. ידע שהוא לא יקבל ממני צעקות, אני הרי רחמנית, אבל הוא האשים את עצמו איך לא שמר על הנעל?
אורי התיישב על הספסל בתחנת האוטובוס, כדי להדביק את הנעל לגמרי, ופתאום שמע יבבה שקטה. בקצה הספסל ישבה אשה מבוגרת במעיל מסודר. לידה הייתה שקית שוק צבעונית גדולה. פניה היו אדומים מדמעות וידיה רעדו קלות, אפילו שלא היה כל כך קר מבחוץ.
אורי שכח מהנעל שלו. הוא התקרב בשקט ומשך בעדינות בשרוולה:
“גם לך נקרעה הנעל?” שאל בדאגה אמיתית.
האשה נרתעה, הביטה בילד הפרוע וחייכה במרירות:
“לא, מתוק. אצלי החיים נקרעו… פשוט התפרקו…”
שמה היה תמרה שטרן, בת שישים ושמונה. כל חייה עבדה כאחות, גידלה בן יחיד, רועי. כשנשא רועי אישה, ניסתה תמרה לקבל את כלתה כאילו הייתה בת. חודש קודם בא אליה רועי ואמר: “אמא, בואי נמכור את הדירה שלך, נוסיף קצת חסכונות שלנו, ונקנה בית גדול במושב! נחיה כולנו יחד, יהיה לך גינה…”. תמרה שמחה, היא תמיד חלמה על משפחה מגובשת.
תוך זמן קצר נמכרה הדירה, הכסף הועבר לבן ולכלתו. הבוקר, העמיסו אותה עם החפצים והורידו אותה בתחנה בשולי העיר. הכלה אמרה בקור: “חכי כאן, נלך לסדר מסמכים, ונחזור לקחת אותך”. ועזבו. שש שעות ישבה תמרה בתחנה. רועי לא ענה לטלפון. היא הבינה: הם לא חוזרים. הבן שלה זרק אותה לרחוב, ולקח הכל.
“מה זאת אומרת לא חוזרים?” שאל אורי בעיניים עגולות. “אי אפשר לזרוק אמא כאילו היא רהיט! תבואי אלינו! קטן אצלנו, אבל אני ואמא נסתדר. אמא שלי טובה, בטח רק הרבה עצובה. לפעמים אבא בא… הוא לא גר איתנו, ובדרך כלל מגיע שיכור, צורח ולוקח מהאמא את כל הכסף. ואז אמא בוכה. בואי, אני אדבר עם אמא!”
תמרה רצתה להגיד לא, אך באמת לא היה לה לאן ללכת. לישון ברחוב בגילה פירושו מוות בטוח. לקחה את השקית והלכה אחרי הילד המקרטע.
אמא שלי, רוני, רזה, עייפה, שקיות כהות מתחת לעיניים, רק נאנחה כשתמרה סיפרה לה הכל.
“איזה מין אנשים עושים דבר כזה לאמא שלהם?” נדהמה רוני ומיד שמה קומקום לתה. “תשארי אצלנו, תמרה.”
ותמרה נשארה. מאז השתנה הבית שלנו. ממגורים דחוסים נהיינו משפחה חמה. רוני חזרה מהעבודה והבית הריח עוגיות טריות, מרק חם על הכיריים, הרצפה נקייה, ואורי עושה שיעורים. את הנעליים של אורי לקחה תמרה לסנדלר ושילמה מהפנסיה שבמזלה הספיקה להעביר לכרטיס לפני הבגידה.
רוני, אחרי שנים, התחילה סוף סוף לחייך, אכלה טוב יותר, כבר לא חרדה מכל רעש וקנתה לעצמה שמלה חדשה. נהיינו משפחה אמיתית.
אבל ערב אחד נשמעה דפיקה חזקה בדלת. זה היה דני, הגרוש של רוני. רוני החווירה, הצמידה אליה את אורי. דני פתח את הדלת ברגל, נכנס בזעם וצרח שיכור: “תני לי כסף! קיבלתי מקדמה, אני יודע!”
רוני לא הספיקה להגיב, ותמרה יצאה מהמטבח, בידה מחבת ברזל כבדה.
“תעוף מכאן, טפיל אחד!” פסקה בקור שלא דרש הסבר. “תתקרב שוב ואני שוברת עליך את המחבת ואז קוראת למשטרה. אני זקנה, מה יש לי להפסיד? השוטר גר בבניין מכירה אותו!”
דני נבהל. התרגל לאמא של אורי הכנוע, ופתאום עמדה מולו אישה שמוכנה להכות בו ברצינות. הסתובב, מעד והתרסק מחוץ לדלת.
תמרה סגרה בשקט, נעלה, חייכה אל רוני הנבוכה ואמרה: “עכשיו אפשר תה עם עוגת תפוחים!”
אורי הביט בסבתא החדשה שלו בעיניים מעריצות.
“אמא,” לחש אל רוני, מושך בשרוולה, “עשיתי טוב שמצאתי אותה, נכון? עכשיו אף אחד לא יפגע בנו!”
רוני חיבקה אותו ופרצה בבכי, אבל הפעם מאושר אמיתי.
