אם הילד יראה כמו קודמו אסור לי אתן לו חיים ואז ארצה לו! קראתי בקול חסר צבע.
זהו, חמודה, כבר מאחרת להסיק, נותר רק לחכות למועד הלידה סיכם הרופא. אחרת ייתכן שתישארי ללא ילדים.
יצאתי מחדר האבחנה, התיישבתי על הספה כדי להירגע. דמעות חפצו לצאת מנוכחותי מהפגיעה הרוממתי את ראשי וראיתי איך ברוח הסתיו בחוץ רודפת העצים עם העלים האחרונים.
הרגשתי עצמי כענף הזה בחוץ חסרת שליטה, והילד שהייתי מצפה לו הפך כעת למזדקק. לפני שלושה חודשים רציתי אותו בחום כמה מהר הכל השתנה.
יצאתי מהמרפאה לפני זוג מאוהב: הגבר חיבק את אשתו, שניהם חייכו. הצילום הזה הפך את הכאב לחריף יותר. הלכתי לתחנת האוטובוס.
הגענו לבית, נעלתי את דלת חדרי ולא יצאתי כמעט שעה. אם אמא ניסה להציע לי משהו לאכול, לא הוצאתי מילה. גילה פנינה, אם שלי, הלכה למטבח וישבה שם, חושבת. בחלל נשמע דממת כבד.
בסוף יצאתי, ישבתי מול אמא לארוחת ערב, ושבנו שקטים עוד זמן מה.
אם הוא יראה כמו קודמו אסור לי אתן לו חיים ואז ארצה לו! חזרתי בקול חסר צבע.
גילה פנינה קפצה מיד, מילותי גרמו לה להתעורר:
זה למה שלא היה מספיק! רונית, חשבי על מה שאת אומרת! קראה אלי במלוא שמה, כשניסתה לשוחח ברצינות.
איך אפשר להתנגד לילד? מה יאמרו המשפחה? החברים? איך תמשיכי לחיות? אנשים יגידו דבר… ואפילו אם האב הוא לא ראוי, הילד אינו אשמה.
מה עם האנשים שירחמו לי? צעקתי. ברגע ההוא הרגשתי כמו חיה שנקלעה לפינה. בעיני חומות גדולות נפל פחד, שפתיי רעדו, כתפי נפל.
ארחם אותך ואעזור, תשבה גילה פנינה. ולא אתן לך להשליך את נכדך או נכדתך
את גרה בתלאים, השכר קטן, איזו עזרה יש?
נצמח, לחצה במו מנחה. בזמנים קשים אנשים מצאו דרך, ועכשיו, בשנת שמונים ותשעה, אנחנו בחשיכה של שלום.
קולטתי נביחה עמוקה. כבר עכשיו האימה חנקה אותי, והעתיד היה בלתי נודע. לא ידענו שהשנים התשעה-עשר יחשוף את קפיצותיו האסורות. אבל באותו רגע ידעתי דבר אחד: תומר, בעלי, עזב אותי.
התחתנו לפני חצי שנה, ולפני שנה וחצי הכרנו. שום דבר לא רמז למזל רע לזוג צעיר ונאה.
בזיכרוני, היום שבו תומר חזר הביתה באישיות שונה, ניסה להיות כמו תמיד. אבל אפשר היה לראות את ריחוקו, מחשבותיו, מבטו של גבר שכבר האיבד את אהבתו אליי.
הוא כבר ידע שהתקווה שלי הייתה הכאב הגדול ביותר שלו, ואם לא היה משייך, היה עוזב מיד. במשך חודש חקרתי מה קרה, ורק כשפירק, גיליתי את הסיבה.
המתחתי בגזע כשאמא של תומר הגיעה, ובכי יחד איתו, לא מצפה למהלך כזה מבנו.
הסיפור מתחיל כבר בתיכון. כשתומר עבר לשנה האחרונה, נסע למחנה קיץ בחו”ל, שם נערים מכל הארץ הלכו לטיולי שטח, חיו באוהלים. שם פגש באוריית, נפל מיד אהבה.
שבועיים לא נפרד ממנה. כשהם פוצצו, חילקו כתובות. תומר, אחרי שהעביר דירה, איבד את כתובתה, וללא מכתבים ממנה.
בהמשך, ניסה לשכוח, אך התבונן בהבנה שזה היה האהבה האחת שלו. שלוש שנים מאוחר יותר פגש ברונית, חשב שהאוריית נעלמה, ובשנתיים הוא נישא והמתין לתינוק.
אוריית הופיעה פתאום. היא גם איבדה את הכתובת, אך ידעה באיזו עיר תומר גר, פרסמה מודעה בעיתון המקומי. תומר ראה אותה, הזמין אותה לעירו, הזמין חדר במלון.
רצון ראשוני היה להיפגש עם האישה שלא יכל לשכוח. המפגש חידד את הקשר מיד. הוא התלבט, אך החליט: לעזוב את רונית, שממתינה לתינוק, ולצאת עם אוריית.
במקום העבודה, כולם תמכו ברונית. עובדת חדשה, שהצטרפה זה עתה, הערה במרחק:
תינוק הוא שמחה, בעוד עם בעלי זה כבר חמש שנים שלא מצליחים.
בדיוק חייכה רונית בחוסר שביעות רצון. אין לי יותר שמחה מציפייה לילד הראשון, רק קנאה שעזבו אותי.
בבית, גילה פנינה ניסתה להרגיע את רונית, למתן את עצבותה. יום אחד, חמותה של תומר ביקרה, נכנסה ובכתה. היא רצתה בחום שהבני זוג יהיה יחד.
אורייתהאישה החדשה של הבןקיבלה את החסד, כי היא חייתה אלפי קילומטרים רחוק. כמובן, כך היא חשבה, אך במציאות תומר עצמו בחר ללכת, זאת הייתה רצונו.
מתוך שני הקשיים של סבתות עתידיות, רונית הרגישה קושי והקלה יחדיו, אך החשש הגדול היה כיצד תתמודד עם הילד.
האם יהיו לו עיניים, אף ופקד כמו לתומר ומה אז? לצפות בילד ולזכור את הבגידה של הבעל? זה היה הפחד העיקרי שלה.
כאשר יצאתי מבית החולים, לא ציפיתי שמספר רב של אנשים יחכו לי. הייתה אמי, גילה פנינה, והחמות לשעבר, וירה סרגייבנה, חבר קרוב עם בעלו, אחות גדולה עם אחיינית, וכל הצוות הקטן שלי.
כולם רצו להחזיק את הילד בידיהם, לאחל בריאות לאמא ולתינוק. כשפתחו את הילד בבית, החמות לשעבר לקחה אותו, חייכה ובכתה, ולחששה:
תומר תומר
חשבה שלא אשמע, אבל שמעתי. ניגשה, לקחה אותו בחיבוק ואמרה:
לא תומר, אלא יואב כך יקרא.
החמות והאם נשאו נשימה של הקלה: הכל טוב.
עשרים שנה עברו. בשנת 2010, יואב היה סטודנט שלוש לשנה באוניברסיטה. בביתו גדלו שתי אחיו הצעירות, שהוא אהב באהבה עמוקה. כשהיו תינוקות, עזר לאמא והיה מגדל קבוע.
ורציה נישאה לפני חמש שנים, אחרי הולדת יואב: בעלה הפך לחתן טוב לילד, כמעט כמו אב, והפך לאב לשתי בנות נוספות.
רונית אהבה את ילדיה, אך לבנה יואב לא היה חם בליבה. הרגע שבו הבטיחה לשים את התינוק במוסד אם הוא יראה כמו הקודם, עדיין מזעזע אותה עד היום.
תומר ואוריית, שהייתה אהבה משוגעת, התפרדו אחרי חמש שנים. היא עם בתה נסעה לחו”ל. תומר נישא שוב, נראה מצליח, לפעמים פוגש את יואב.
ורציה לא מתערבת, אך מתבוננת בבעל הקודם בחוסר עניין. רק האבא הביולוגי של יואב, יוסף, נותר במגע.
תודה לכם, קוראים יקרים, על הלייקים וההערות! קריאה נעימה.
