VesperUm

Amor Una tarde, mientras limpiaba en la enfermería del pueblo, escuché la puerta chirriar, pesada, como si alguien se apoyara en ella con el hombro.

תשמע, אני חייב לספר לך משהו שקרה בערך לפני שנה. אני ודנה, אשתי, החלטנו לקחת צעד אחורה מהחיים הצמודים שלנו ולתת אחד לשנייה מרחב כאילו, פשוט שכל אחד יהיה

לפני בערך שנה, אני ואשתי קיבלנו החלטה להיפרד פיזית ולגור כל אחד בחדר נפרד, כדי שלא נכעיס או נטריד אחד את השנייה. הרי לכל אחד מאיתנו יש את העניינים שלו.

Tenía diecinueve años cuando dejé mi casa. No fue una despedida hermosa, fue una discusión amarga. Le grité a mi madre que quería estudiar Gestión porque

אבא שלי נעלם יום אחד כשעוד הייתי ילדה, עזב אותי ואת אמא בלי שום הסבר, כאילו נמס באוויר הלח של תל אביב. כשהייתי בת שתים עשרה נקרענו מהבית, הפכנו פתאום לחסרות

אבא שלי נטש אותי ואת אמא שלי כשהייתי בת 12 פשוט נעלם כאילו הוא הולך למכולת וחוזר עוד חמש דקות. הוא לא התקשר, לא סיפר למשטרה, כאילו שכח בכלל שקיים לנו קשר ביולוגי כלשהו.

אבא שלי השאיר אותי ואת אמא שלי כשעוד לא הייתי בת שתים-עשרה ויצא מהבית כאילו היה בפרסומת לחופשרק בלי לקחת אחריות או לפנות למשטרה. פשוט נעלם, ואף אחד לא הבין איפה הוא.

לפני כמה שנים, החבר שלי דוד התחתן. אני חייב להודות שהוא החזיק מעמד הרבה זמן דוד כבר היה בן שלושים ושלוש. תמיד שם את עצמו במרכז, ואף פעם לא התלהב מהרעיון של נישואים.