Life Lessons
קריסטינה ישבה מול המראה, מורחת שפתון “ריבת דובדבנים” – זה שאולג החמיא לה עליו. בגילה כבר לא מצפים לנסים, אבל הנה – פגשה אותו. בתחנת אוטובוס, לא תאמינו! הוא פינה לה מקום, התגלגל שיחה. שלושה חודשים עברו, ונראה שכבר חיים שלמים. — ברסיק, מה דעתך? — פנתה אל החתול שלה, שישב על אדן החלון והתבונן בציפורים. — אני יפה? ברסיק איתה מאז שקברה את בעלה, כבר חמש שנים. ביום ההוא, הביאה אותו גור קטן ואמרה: “נצטער יחד.” יצא שחיים יחד. הידידות בניהם עמוקה, שתיקה שמבינה לב. יום אחד אולג התקשר: — קריסטינצ’קה, אני בדרך! היום מחליטים סופית. הוא אמור להביא מפתחות לדירה שלו, על יד הים. יתחילו חיים משותפים, היא וברסיק בדירה מרווחת ומוארת. “ברסיק,” אמרה, “עוברים דירה! תראה איזה חלון גדול, תוכל לראות עוד ציפורים.” אך כשנכנס אולג — חגיגי, מצליח, עם חליפה וזר — הניח את המפתחות על השולחן והביט בברסיק: — קריסטינה, צריך לדבר. בדירה אצלי אי אפשר בעלי חיים — אלרגיה, ריח, שערות. אני לא אגור עם חתול, תחליטי בעצמך. המילים נפלו כמי קרח. ברסיק הביט בה בעיני זהב, שקט. אחרי שאולג הלך, היא ליטפה את ברסיק. “מה לעשות?” החלה לחפש לו בית חם, דיברה עם השכנה, חשבה לוותר. אבל בלב – מחאה איומה. לבסוף, אחרי הרבה מחשבות ושיחות, ובעיקר לאחר שיחה אחת עם החברה נינה, הבינה: גבר שמציב אולטימטומים כבר בהתחלה, מה יהיה אחר כך? ברסיק הוא המשפחה היחידה שנותרה לה באמת. אולג התקשר שוב: — סידרת את נושא החתול? — אני… צריכה עוד זמן. לבסוף, כשאולג הופיע בדלת — החלטתי, אמרה לו: “אני ובסריק — נשארים יחד.” אולג כעס, הטיח שהיא מפסידה הזדמנות, אך הלך. קריסטינה נשארה לבד. או שמא — אף פעם לא לבד, עם ברסיק לצידה. הגיע האביב, חיים התחדשו לאט, עם תלמידים חדשים, מוזיקה וצחוק. ושוב פגשה שכן טוב, מיכאל — אלמן אוהב בעלי חיים. הבית התמלא שוב צחוק, הידידות האמיתית נשארה. “ברסיק,” אמרה, “תודה שעזרת לי להבין: אהבת אמת — לא באה עם תנאים.” ומאז, לעולם לא חששה להיות לבד, כי עם מי שאוהב אותך באמת, אף פעם לא באמת בודדים.
014
יעלה ישבה מול המראה ומרחה שפתון באדום עמוק דובדבן ירושלמי. גיל, בן זוגה החדש, אמר לה לא מזמן שזה הצבע שהכי יפה עליה. בגיל שלה, היא כבר הפסיקה להאמין בניסים.
Life Lessons
אנטונינה פטרובנה הלכה בגשם ובכתה מרה – הדמעות התערבבו בטיפות על פניה. “לפחות הגשם יורד – אף אחד לא רואה את הדמעות”, חשבה לעצמה. היא ידעה שהיא אשמה – הגיעה לא בעיתה, אורחת לא קרואה, והמשיכה לבכות. פתאום נזכרה באנקדוטה בה החתן אומר לחמותו: “מה, אמא, אפילו לא תשתו תה?” – והיא עכשיו בדיוק כמו אותה “אמא”, צוחקת ובוכה לסירוגין. בבית, התעטפה בפליז רטוב והניחה לדמעות לזרום בלי מעצור – אף אחד לא שומע, חוץ מהדג זהב שבאקווריום! אנטונינה הייתה אישה מעניינת ומבוקשת, אך חייה עם אביו של בנה ניקיטה השתבשו – הוא שתה המון, ובסוף גם נעשה קנאי ואלים, עד שאביה שם לזה סוף. מאז לא נישאה שוב – היו לה מחזרים, אך פחדה מהעבר. הייתה לה פרנסה טובה כטכנולוגית במסעדה קטנה, וחסכה כסף לדירה לבן שהתחתן עם אנסטסיה, והשאיר אותה דואגת שוב – הפעם לרכב חדש עבורם. מקרה בגשם הוביל לכך שאנסטסיה לא הזמינה אותה פנימה ואפילו לתה לא הציעה. אנטונינה חזרה הביתה, חלמה שדג הזהב מדבר אליה: “מה את בוכה – גם לתה לא הזמינו אותך! את חיה בשבילם – אולי תתחילי פעם לחיות בשביל עצמך?”. בבוקר היא קמה, לקחה את כספי החסכון של הרכב, קנתה לעצמה חופשה בים וחזרה יפה וזוהרת – ואף אחד מהמשפחה לא שם לב. ואז, סוף כל סוף, צמח סיפור אהבה בינה ובין מנהל המסעדה. יום אחד הגיעה אנסטסיה ורמזה על הרכב, אך אנטונינה חייכה, קראה לבן זוגה לשתות תה וציינה: “לא, אנסטסיה כבר הולכת – והיא הרי לא שותה תה, נכון?” וחייכה לדג הזהב: “הנה, כך זה צריך להיות!”
05
Анна Бат-Яаков брела по улице Герцль, дождь лил как из ведра, и она утирала слёзы, которые тут же смешивались с каплями. Ну хоть дождь думала Анна, никто
Life Lessons
אנטונינה פטרובנה הלכה בגשם ובכתה מרה, הדמעות התערבבו בטיפות – “לפחות בגשם איש לא רואה,” הרהרה, והאשימה את עצמה על שהגיעה לא קרואה. אבל פתאום נזכרה בבדיחה בה החתן שואל: “אימא, אפילו תה לא תשתי?”, וצחקה בדמעות – בדיוק כמו אותה אמא. חזרה הדמעות וחזר הצחוק, עד ששבה הביתה, פשטה בגדים רטובים, התכסתה בפוך ופרצה בבכי, כששותקה היחיד הוא דג הזהב באקווריום. אנטונינה תמיד הייתה אישה מסקרנת, מבוקשת, אך בעלה ואבי בנה ניקיטה שקע באלכוהול, קינא בכל גבר – לשכן בחדר המדרגות, לקצב, לזקן עם מקל – ובפעם אחת, כי חייכה לשכן, היכה אותה באכזריות לעיני הילד. ניקיטה סיפר לסבתא וסבא בדיוק, ואביה גירש את החתן מהמדרגות. אנטונינה לא העזה לשוב ולהינשא – עדיף לגדל את הבן לבד. התפרנסה כהייטקיסטית של מטבח במסעדה קטנה, חסכה לדירה, ולבסוף נתנה אותה לניקיטה ואשתו אנסטסיה, ושוב חסכה להם לרכב. בלי להטריד, קפצה יום אחד לביקור ספונטני, בגשם שוטף ומבלי שהוזמנה, ורק רצתה כוס תה עם כלהּ – אך זו קיבלה אותה בקרירות ושיגרה חזרה אל הגשם. בוכה, נרדמה וחלמה שהדג מדבר – “את בוכה? ואפילו תה לא קיבלת! כל החיים שלך הקרבת – הגיע הזמן לחיות לעצמך.” אנטונינה התעוררה והבינה: לא עוד להקריב לבלתי-אסירי תודה, קנתה כרטיס לים במקום רכב לילדים, חזרה מאוששת ויפה והשיקה זוגיות חדשה עם מנהל המסעדה. כשאנסטסיה באה שוב לדרוש תשומת לב וכסף, אנטונינה, בידה כוס תה וחיוך, אמרה: “לא, אנסטסיה, היום – תה לא תקבלי!” וסגרה אחריה את הדלת, ושוב קרצה לדג הזהב באקווריום.
05
רות ברגמן הלכה ברחובות תל אביב הספוגих בגשם ונשימתה כבדה מדמעות שלא удавал להן להפסיק. דמעותיה התמזגו בטיפות המים שזלגו על פניה, כמעיין תמידי של כאב. “
Life Lessons
אנטונינה פטרובנה הלכה בגשם ומיררה בבכי. הדמעות זלגו על לחייה והתערבבו בטיפות. “לפחות הגשם מטשטש את הדמעות, אף אחד לא רואה”, חשבה. וגם: “אני אשמה, הגעתי בלי להודיע. אורחת לא קרואה”. היא הלכה ובכתה. ואחר כך אפילו צחקה, כשתזכרה בבדיחה על חתן ששואל את חמותו: “מה, אפילו כוס תה את לא שותה?” ועכשיו היא בצד של ה”חמות”. היא בכתה וצחקה, צחקה ובכתה. כשהגיעה הביתה, הורידה את הבגדים הרטובים, עטפה את עצמה בפליז, ונתנה לדמעות לזרום בלא בושה. אף אחד לא שומע – רק הדג הזהב באקווריום! אנטונינה תמיד משכה תשומת לב מגברים, אבל עם אבא של ניקיטה היה לה קשה. הוא שתה המון, הפך לקנאי ואלים, אפילו הרביץ לה מול הילד. אבא שלה לא שתק – הוריד את החתן לשכונה ונפטר ממנו אחת ולתמיד. מאז אנטונינה לא נישאה שנית – היה חשוב לה לגדל את הילד. גברים ניסו, היא לא יכלה. עבודה טובה הייתה לה, חיה בכבוד וחסכה כסף לדירה – שאותה נתנה לבן ולכלה הצעירה, אנסטסיה. עכשיו היא חוסכת להם לרכב חדש. באותו יום לא תכננה לבוא, אבל בגשם נקלעה לביתם ורצתה לכמה רגעים של שיחה נשית עם הכלה וכוס תה. אנסטסיה פתחה והופתעה לראותה בפתח, לא הזמינה להיכנס וחתכה בענייניות: “מה רצית, אנטונינה פטרובנה?” אנטונינה התבלבלה, ניסתה להסביר, חזרה לגשם ובכתה. ואחר כך נרדמה, וחלמה על הדג הזהב שדיבר אליה: “טיפשה, גם תה לא נתנו לך! את חוסכת להם על אוטו? תתחילי לחיות בשביל עצמך!” כשקמה מהחלום, הבינה את המסר – אסור להקריב את עצמה למען אנשים שלא מעריכים. היא לקחה את הכסף שחסכה, קנתה לעצמה חופשה בים, חזרה יפה וזוהרת, והילדים אפילו לא שמו לב. היא גם הפסיקה להימנע מגברים, התחילה מערכת יחסים עם מנהל המסעדה, והחיים השתנו. יום אחד אנסטסיה הופיעה: “למה את לא באה, ניקיטה רוצה לקנות רכב!” – “אנסטסיה, את רצית משהו?” שאלה אנטונינה בקור רוח ומנהל המסעדה קרא מהחדר: “טוניה, בא לך תה?” – “בטח, תזמין אורחת!” – “לא, אנסטסיה כבר הולכת. היא הרי לא שותה תה, נכון אנסטסיה?” אנטונינה סגרה את הדלת, קרצה לדג וצחקה.
09
נטע בת-צבי הולכת עכשיו ברחובות תל אביב, תחת מטר כבד, ודמעות זולגות לה על הלחיים ומתערבבות בגשם. “פחות רע שיש גשם, אף אחד לא מזהה שאני בוכה…
Life Lessons
אילנה לא הספיקה לנתק את השיחה מהבעל – ופתאום שמעה קול נשי מהעבר השני
06
נועה не успела להנתק מהשיחה עם בעלה ופתאום קלטה קול של אישה בצידו השני נועה עמדה ליד החלון, מביטה בבטלה על הגשם הדק שיורד על תל אביב. השיחה עם בעלה, גדי
Life Lessons
אירנה עוד לא הספיקה לנתק את השיחה עם בעלה ולפתע קלטה קול נשי זר בקו – סיפור על שלג ירושלמי, בגידות, מיילים שנחשפים ובחירה בין חיים שלמים לאהבה מפתה בת עשרים ושש
010
מיקה לא הספיקה לנתק ליואב וכבר שמעה בבירור קול נשי בצד השני. היא עמדה ליד החלון בסלון, הביטה בחוסר ריכוז על הטיפות שזלגו על שמשת תל אביב.
Life Lessons
אירנה לא הספיקה לנתק את השיחה עם בעלה ופתאום שמעה קול נשי מהעברה השני אירנה עמדה ליד החלון, מתבוננת בשלג התל-אביבי שיורד – שיחה שגרתית מבעלה דני, שנמצא ב”נסיעת עסקים” בירושלים: הכול בסדר, יחזור עוד שלושה ימים. “סבבה, נדבר,” אמרה בעייפות, התכוונה לנתק, אבל עיכב אותה קול נשי, צעיר ומלודי: ידה של אירנה קפאה. ליבה דילג על פעימה והאיץ. היא חזרה להצמיד את הנייד, אבל דני כבר ניתק. נשימתה נעתקה כשהיא התיישבה בהלם. בדמיון עלו חשדות: “דנוש… אמבטיה…? איזו אמבטיה בנסיעת עבודה?” ואז הבליחו לה בראש התמיהות מהחודשים האחרונים – עוד נסיעות, שיחות מאוחרות מהמרפסת, בושם חדש ברכב… ידיה רעדו כשפתחה את הלפטופ, נכנסה לאימייל שלו (את הסיסמה זכרה, עוד מהימים של אמון). כרטיסי טיסה, הזמנת חדר – “סוויטת ירח דבש” במלון בירושלים, לזוג. ואז נתקלה בהתכתבות: חגית. בת 26, מאמנת כושר. “מאמי, אי אפשר ככה יותר. תתגרש כבר. כמה זמן אפשר לחכות?” אירנה הרגישה בחילה. חלפו בראשה תמונות הדייט הראשון שלה עם דני – הוא עוד היה עובד בנק פשוט, היא רואת חשבון מתחילה, גרו בדירה שכורה ברמת גן, חיכו לחתונה. היום – הוא סמנכ”ל הצלחה, היא מנהלת כספים, וביניהם נפרשה תהום של חמש עשרה שנות נישואים ועשרים ושש שנות הבדל מחגית. **** במלון בירושלים דני הלך מצד לצד. “למה עשית את זה?” הידיים רועדות מכעס. “חמוד, הרי אמרת שתתגרש כבר…” ענתה חגית בחיוך מתגרה. “אני אחליט איך ומתי. מה עשית? אירנה קלטה הכול!” “מצוין,” אמרה חגית וקמה מהמיטה. “נמאס לי להיות פילגש שמתחבאה במלונות. בא לי לצאת איתך למסעדות, להכיר את החברים שלך, להיות אשתך, לא סוד!” “את ילדה,” סינן דני. “ואתה פחדן…” פניה מתמלאות דמעות. הוא התרחק. בלב חשב: פעם אירנה הייתה בדיוק ככה – מלאת חלומות. איך יכולתי לעשות לה את זה? **** אירנה במטבח בדירה בגבעתיים, לוחצת כוס תה קרה. עשרות שיחות שלא נענו מדני – אין לה מה להגיד. “חיים שלי, שמעתי את המאהבת שלך מזמינה אותך לאמבטיה?” היא מביטה בראי – ארבעים ושתיים, קמטוטים, שיער שהלבין. מתי הכול הפך לשגרה תשושה? הנייד רוטט: “אירנה, דברי איתי. אני אסביר הכול.” להסביר מה? שזקנה? שהמאמנת הצעירה מבינה אותך יותר? **** “דני, איפה היית?” חגית תקעה בו מבט כשחזר לחדר. “לא עכשיו,” גונח בנפילה על הכסא. “עכשיו בדיוק! תחליט מה קורה מפה.” הוא מביט בה. ככה נראתה אירנה פעם. אלוהים, איך הגעתי לזה… “חגית,” נשם עמוק, “את צודקת. צריך להחליט.” היא זוהרת, מחבקת אותו. “לא… צריך להפסיק.” “מה??” “זאת טעות. אני אוהב את אשתי. טעינו. צריך לבנות אושר, לא לרדוף אחריו.” **** צלצול בדלת בסביבות חצות. אירנה יודעת שדני – טס בטיסה הראשונה מג’ילגו. “אויש, אירנה, תפתחי לי,” נשמע קולו מצידו השני. היא פותחת. דני, עייף, עיניים מלאות אשמה. “אני יכול להיכנס?” במטבח, ליד הזיכרונות. “אני יודעת הכול – חגית, 26, מאמנת כושר. ראיתי מיילים.” הוא שותק, מביט בחלון. “למה, דני?” “לפחד… שכחנו איך לחיות יחד. היא הזכירה לי אותך – פעם.” “ומה עכשיו?” “אני רוצה לתקן. אם תתני לי. נלך לטיפול, נתחיל לדבר, ניסע לחופש… נחזור להיות מה שהיינו.” היא מביטה בו – מזדקן, בן בית, אהוב. “אני לא יודעת, דני… אני פשוט לא יודעת.” הוא מחבק – היא לא מתרחקת. בחוץ יורד שלג. במלון בירושלים, חגית בוכה: אהבה היא לא רק ריגוש וסוד. היא בחירה יומיומית. פה, במטבח בגבעתיים, שני בוגרים מנסים לאחות שברי חיים. דרך ארוכה לפניהם – דרך כאב, סליחות וטיפול זוגי, למידה מחדש. לפעמים צריך לאבד משהו כדי להבין את ערכו.
02
תשמעי, חייבת לספר לך משהו… ישבתי אתמול בערב ליד החלון, לוגמת תה, מסתכלת על גשם דק שיורד על תל אביבאת מכירה את זה, רגע של שקט כזה בין כל היום המטורף.
Life Lessons
אנשים עם צעצועים יוקרתיים: מקררים חכמים שמדברים, מכוניות שמצפצפות אם אתה נושם חזק, וציוד גינון שעולה יותר מהפיקדון הראשון ששילמתי על דירה. ואני? אני עם מכסחת דשא ישנה, צבע מתקלף, חוט התנעה עקשן ולב של עז הרים. היא הגיעה אליי במקרה ובצורך – מכל הכלים שרק שורדים. בן הזוג לשעבר קנה אותה בשקל וחצי בשוק יד שנייה, בזמנים שהיינו “אנחנו” והאמנו לנצח, בזמנים ששילמנו חשבונות בזמן. כשהגירושים קרו, חילקנו הכול: הוא לקח את הדברים הגדולים שנראים מרשימים בתמונות, ואני שמרתי על מה שמניע את החיים – כמה כלי מטבח, שואב אבק חורק, והמכסחת – כי לדשא לא אכפת כמה חשבון הבנק שלי חלש. לא שמרתי עליה מרגשנות, אלא פשוט כי לא היה לי כסף להחליף אותה. ואז הזמן עשה את שלו: החיים של בן הזוג התרסקו כמו עלים ברוח, והוא איבד את כל ה”מרשים”. ואני? נשארתי עם המכסחת. עשרים ושתיים שנים של תפעול לבד, בלי עזרה שנייה, להיות זו שמסדרת, מתקנת, מוצאת פתרונות. בלי מחסן, בלי מוסך, בלי מקום שמור. היא עומדת כל השנה בחוץ, במקום שהחורף הישראלי מנסה לפגוע בה – ולא משנה גשם, חמסין או בוץ, בכל אביב אני יוצאת אליה, מסירה עלים, בודקת דלק, מתפללת שהיא תתניע. תמיד בהתחלה שותקת, ואז ברעם כועס אומרת: “אני עוד פה – בואי נתחיל.” ככה שנה אחרי שנה, עקשנות שעובדת גם בלי להיות נוצצת. ואצלי, כל פעם מחדש, מתמלאת תודה אומרת: לא בגלל שהיא מכסחת דשא, אלא כי היא הוכחה – שמשהו ישן ולא מושלם עדיין יכול לנצח. לא הכל חייב להיות מנצנץ ומושלם. לפעמים הניצחון הוא שקט: מכשיר שמסרב למות, אישה שממשיכה להחזיק את החיים, דשא שנחתך כי לא ויתרתי – וגם בגיל חמישים, כשהגב כואב והסבלנות קצרה, אני עומדת עם ידיים על הידית, מחייכת, כי היא לא יודעת את הסיפור שלי, אבל היא חלק ממנו. ואני אוהבת אותה לא בגלל שהיא חדשה – אלא כי היא נאמנה. בעולם שהכול מתפרק בו, נאמנות זה סוג של נס.
03
לאנשים יש דברים מפוארים. מקררים חכמים שמדברים אליך. מכוניות שמצפצפות אם אתה רק נושם לא נכון. ציוד גינון שהוא יקר יותר מהפיקדון ששילמתי על הדירה הראשונה שלי. ואני?
Life Lessons
נכנסתי למסעדה בירושלים כדי לאכול שאריות כי הייתי גוועת מרעב… בלי לדעת שבעל המקום יחליף את גורלי לעד. הבטן שלי נהמה כמו כלב רחוב, והידיים קפאו מהקור הירושלמי. הסתובבתי ברחוב בן יהודה, מתבוננת בחלונות הראווה של חנויות האוכל עם הריח המשכר של שניצלים ופיתות חמות שממש כאב יותר מהקור. לא היה לי אפילו שקל אחד.
011
אני חייבת לספר לך מה קרה לי, זה סיפור כזה שאפשר רק ללחוש לחברה קרובה… אז תקשיבי: הייתי רעבה באמת, לא סתם רעבה של “לא אכלתי איזה שעתיים”
Life Lessons
– נו, זהו זה! – קרא סשה – הכל נכון! המילה האחרונה צריכה להיות תמיד של הגבר בבוקר הגיע לנצרי לבית יפימנקו הנכד הבוגר מהעיר, שבחתונתו הם ביקרו לא מזמן. סשה הגיע לקחת תפוחי אדמה, כי הוא תמיד עזר לסבתא וסבא האהובים לשתול ולהוציא את התפוחי אדמה. – נו, ספר כבר, סשה, איך אתה מסתדר עם סבטלנה שלך? – שאלה הסבתא בדאגה בזמן שעבדה ליד התנור. – ככה, לפעמים טוב, לפעמים פחות, סבתא… – ענה סשה לא בהתלהבות. – יש ימים ויש ימים… – רגע, רגע – אמר הסבא, דרוך – מה זאת אומרת, יש ימים ויש ימים? כבר הספקתם לריב? – לא, עוד לא, מנסים להחליט מי הבוס בבית – הודה הנכד. – אוי ואבוי… – נאנחה בשעשוע הסבתא – מה יש בכלל להחליט? זה הרי ברור מאליו. – ברור – פרץ סבא בצחוק – שתמיד האישה היא בעלת הבית האמיתית. – נו נו… – נשמע שוב מהתנור. – סבא, מה אתה אומר? – הנכד הסתכל מופתע – אתה צוחק עליי, נכון? – לגמרי לא – ענה הסבא נחרצות – ואם אתה לא מאמין, תשאל את סבתא שלך. נו, קטיה, תגידי – למי בבית תמיד המילה האחרונה? – מספיק עם השטויות – ענתה סבתא בטוב לב. – לא, תגידי! – התעקש סבא – מי מחליט אצלנו, אני או את? – טוב, אולי אני… – מה זאת אומרת? – לא האמין הנכד – אני תמיד חשבתי שמי שצריך להחליט זה הגבר. – עזוב אותך, סשה – צחק סבא – במשפחה אמיתית זה לא ככה בכלל. בוא אספר לך כמה סיפורים, ותבין לבד. סיפור – נו, הנה זה מתחיל – רטנה הסבתא – עכשיו הוא עוד יספר על האופנוע. – איזה אופנוע? – התפלא הנכד. – זה שעומד מלא חלודה במחסן – אישר הסבא בחיוך – עוד מעט בן מאה. ותדע איך סבתא הכריחה אותי לקנות אותו? – סבתא? הכריחה? – כן, היא אפילו הביאה לי כסף משלה, אבל קודם הייתה סיפור אחר. פעם הרווחתי די כסף, בדיוק לאופנוע עם סירה. אומר לקאטיה, סבתא שלך, – רוצה לקנות אופנוע עם סירה, שנוכל להביא תפוחי אדמה מהשדה. פעם היו נותנים לנו חלקה מחוץ לעיר. סבתא שלך התעקשה. אמרה – עדיף נקנה טלוויזיה צבעונית, שהייתה יקרה אז. תמיד הבאת תפוחי אדמה באופניים – תמשיך ככה. שק על השלדה – וקדימה! טוב, אמרתי, המילה שלך תמיד אחרונה. קנינו טלוויזיה. – ומה עם האופנוע? – לא הבין הנכד. – גם את האופנוע קנינו… – נאנחה הסבתא – רק אחרי שהסבא כמעט שבר את הגב, אז אני נאלצתי לגרור את כל התפוחי אדמה לבד. כמעט הכל סחבתי. ואז, בנובמבר, כשמכרנו את החזירים, נתתי לו את כל הכסף ואמרתי – סע תקנה אופנוע עם סירה. – ובסתיו הבא שוב היה לנו קצת כסף – המשיך הסבא – אני אומר: הפעם צריך לבנות סאונה חדשה, הגג של הישנה קרס. אבל סבתא שוב התעקשה – עדיף נקנה רהיטים, שנחיה כמו אנשים נורמליים. טוב, אמרתי, המילה שלך אחרונה. קנינו רהיטים. – ובאביב הסאונה קרסה מהשלג – סיימה הסבתא – מאז החלטתי, שכדאי לעשות מה שאיוואן אומר. – נו, זהו זה! – קרא סשה – הכל נכון! המילה האחרונה צריכה להיות תמיד של הגבר. – לא, סשה, לא הבנת – צחק הסבא – הרי כל פעם לפני שאני עושה משהו, אני שואל – מותר לי לתקן את התנור? ואם היא מסכימה – אז עושים. – ומאז, בכל מקרה, אני תמיד אומרת – תעשה כמו שאתה חושב נכון. – אז סשה, בסופו של דבר, המילה האחרונה תמיד של האישה – סיכם הסבא – הבנת? סשה חשב, פרץ בצחוק, חשב שוב, ולבסוף פניו אורו. – עכשיו הבנתי, סבא. כשאחזור הביתה, אגיד: ‘טוב, סבטה, טסים לטורקיה, כמו שאת רוצה. ואת הרכב, בינתיים, לא אתן למוסך. הגיר עושה בעיות, צריך להחליף. אם הרכב יתקלקל – שיהיה. ניסע כל החורף לעבודה באוטובוס. רק נקום שעה קודם, מה כבר קרה…’ ככה זה, נכון, סבא? – בדיוק החלטה נכונה – הנהן הסבא בחיוך – עוד שנה-שנתיים, הכל יתאזן אצלכם בבית. ואשתך תמיד תהיה הבוסית בבית. יותר קל לגבר ככה, אני יודע מניסיון…
017
נו, הנה! קרא אסף. הכל מסתדר! בסוף הגבר תמיד אומר את המילה האחרונה. בבוקר הגיע לאפרת ולדוד מבאר שבע הנכד הבכור שלהם, זה שהתחתן לא מזמן והם היו בחתונה שלו רק חודש קודם.
© 2026 VesperUm