אני בת 41 והבית שבו אני גרה היה שייך לסבא וסבתא שלי. אחרי שהם נפטרו, אימא שלי נשארה כאן, וכשהיא הלכה לעולמה, הבית עבר אליי. זה תמיד היה מקום שקט, מסודר ורגוע.
נמרוד, תלמיד כיתה ה’, תמיד התפעל מהרונית, שכנה שלו הצעירה ממנו. עם הצמות הארוכות והשיער הזהוב שלה והפנים הקסומות המפוזרות בנמשים, היא תמיד כבשה את תשומת ליבו.
¡Por favor, Diego! ¡De verdad no sé qué hacer! ¡Está saliendo agua por todas partes y voy a inundar a los vecinos! ¡Ya sabes cómo es la bruja del segundo
8 באפריל, 2024 במשך כל ילדותי בירושלים, תמיד הערצתי את נעה, השכנה שלי הצעירה ממני. עם הצמות הארוכות והבהירות שלה, והפנים השובבות עם הנמשים, היא תמיד תפסה את תשומת ליבי.
מאור, תלמיד בכיתה ה’, תמיד העריץ את שירה, השכנה הצעירה ממול. עם צמותיה הארוכות והזהובות ופניה החמודים עם הנמשים, היא משכה את עיניו.
שלום יקרות שלי, מה חדש אצלכן? על מה אנחנו מרכלות היום? תזוזו רגע, אני רוצה לשמוע חדשות. בטלוויזיה באמת לא תמצאו דברים כאלה”, אמר ראובן, חיוך רחב על פניו.
De niña, mi curiosidad por descubrir quién era mi padre parecía un animal invisible que se colaba cada noche entre las sábanas frías del colegio mayor
חלמתי שאני נמצא בתוך תל אביב, רחוק מחיפה, שם גרה החברה שלי כבר חמש שנים. לכל אחד עבודה אחרת, לכל אחד עיר אחרת, אבל כל ערב, בלי לפספס, היינו מדברים.
שלום, בנות, מה קורה? על מה אנחנו מרכלות היום? תזוזו קצת, אני רוצה לשמוע חדשות אמיתיות לא מה שרואים בטלוויזיה, שם בטח לא תמצאו סיפורים כאלה, אמר ראובן וצחק.
שלום, גבירות יקרות! על מה אנחנו מרכלות היום? תזיזו קצת, אני רוצה לשמוע חדשות. בטח לא תראו או תשמעו דברים כאלה בטלוויזיה,” אמר ראובן בחיוך רחב.