נועה מלקקת קצפת לבנה מהכפית. — גברת מזרחי, את עכשיו פנסיונרית. אין לך על מה לבזבז. יוני ואני החלטנו לקצץ בעזרה. על השולחן עומדת עוגה ב־180 שקל, שנקנתה
הקופסה עמדה לרגליה כבר שלושה ימים, והתחתית כבר התרככה מרטיבות הבוקר. ליאורה יישרה את המגבת בפנים, ספרה את הגורים: כולם חמישה. שניים אפורים, שניים מפוספסים
הקופסה עמדה לרגליה ביום השלישי, והתחתית כבר התרככה מלחות הבוקר. ליאת סידרה את המגבת בפנים, ספרה את הגורים: כולם חמישה. שניים אפורים, שניים מפוספסים, אחד
— Mette… — Søren så på sin kone og sukkede tungt. — Undskyld, men i år må vi droppe ferien ved stranden. — Droppe? Hvorfor? Vi havde jo planlagt alt.
— תמר… — אלון הביט באשתו ונאנח בכבדות. — סליחה, אבל השנה נצטרך לבטל את הנסיעה לים. — מה זאת אומרת לבטל? למה? כבר תכננו הכל. אפילו הזמנו חדר במלון.
הקופסה עמדה לרגליה כבר שלושה ימים, והתחתית כבר התרככה מלחות הבוקר. חנה יישרה את המגבת בפנים, ספרה את הגורים: כולם חמישה. שניים אפורים, שניים מפוספסים
“מיכל…” יובל הביט באשתו ונאנח בכבדות. “סליחה, אבל השנה נצטרך לבטל את הנסיעה לים.” “מה זאת אומרת לבטל?
— Mette… — Søren så på sin kone og sukkede tungt. — Beklager, men i år må vi aflyse turen til Vesterhavet. — Hvad mener du med aflyse?
— Mette… — Søren så på sin kone og sukkede tungt. — Undskyld, men i år bliver vi nødt til at aflyse turen til Vesterhavet. — Aflyse?
Jeg har været gift i atten år. De første ni levede jeg i tilstanden »hold ud, snart bryder han igennem«. De næste ni i tilstanden »jeg bliver vanvittig