Life Lessons
אהבת הורים: הילדים הם פרחי החיים — אמא תמיד אמרה, ואבא היה מוסיף בחיוך, “על קבר ההורים”, ברמיזה שובבה לשובבות ושיגעונות של ילדות. אליה, מותשת אך מאושרת, מושיבה את ילדיה במונית אחרי בילוי קסום אצל סבא וסבתא — עוגיות, חיבוקים, סיפורים ופינוקים “קצת יותר מהבית”. גם היא שמחה לביקור: ההורים, האחיות, האחיינים — בית מחבק ללא תנאים, אוכל שאי אפשר לסרב לו, עץ אשוח מנצנץ בקישוטים ישנים ומרגשים, ברכות ארוכות של אבא ותשומת לב אוהבת של אמא. לרגע, הרגישה שוב ילדה, ורצתה לומר: “אמא, אבא, תודה שאתם קיימים”. השנה החליטו אליה ורוסלן להפתיע את הוריה במתנה מיוחדת — לא מתוך חובה, אלא מתוך תודה על ילדות מאושרת, אהבה אינסופית, קבלה של רוסלן כחתן למשפחה, תמיכה ואמונה. “תמיד חלמתי לקנות לאבא רכב, אך הוא כבר לא כאן,” סיפר רוסלן בעצב, “אבל לאביך נוכל להגשים את החלום!” אליה רק חייכה אליו באהבה והביאה עם הילדים מתיקה מלאה בסלטים, בשרים, מתוקים — הכל בהמון תשומת לב ואהבה. דודיק הגיש לסבתא זר ורדים ענק, ואליה חיבקה את אביה בחום. “אז איפה רוסלן?” שאלו כולם בדאגה – וברגע הזה צלצל הטלפון: “רוסלן מתעכב, תתחילו בלעדיו,” חייכה. עץ האשוח הציג שפע מתנות – קרון סינדרלה, בגדי נסיכה, צעצועים, ספרים, מכוניות, דינוזאור מאיר עיניים ואפילו תכשיטים לאליה — עגילי זהב עם אבן נוצצת. מתנות לרוסלן נותרו סגורות בהוראה — רק ביחד! אליה העניקה בשמה ובשם הילדים מתנות מרגשות: בשמים צרפתיים לאמא, צמיד כסף לאבא, ופורטרט משעשע מס’רבטת ידיה של מילאנה לסבא וסבתא. אבל ההפתעה האמיתית עוד באה! פתאום נשמעה צפירה: שערי החצר נפתחו ורוסלן נכנס ברכב לבן חדש, מעוטר בבלונים! מבלי לומר הרבה, העניק את המפתחות לאביה של אליה וחיבק אותו בגאווה ובחום. אבא התרגש עד דמעות: “מה אתם עושים לי, ילדים… לא מגיע לי…” אבל ההתרגשות ניצחה. כל המשפחה התחבקה והחג הפך בלתי נשכח: שמחה בלב ילדים ומבוגרים — רגעי אושר של משפחה שמזכירים עד כמה אהבה, תודה ודאגה מלווים אותנו בכל שלב. בבוקר שאחרי אבי המשפחה מסיע את רוסלן ברכב החדש, צעיר ונרגש, והלב מתמלא גאווה. אליה עולה עם הילדים למונית חזרה — הפעם המזוודות קלות, הלב מלא. עצירה קטנה במכולת… וכשחוזרת, מגלה שאלו לא ילדיה מאחורה; היא נכנסה לרכב בטעות! רגע של פאניקה, בלבול והרבה הומור — אך הכל מסתיים בצחוק משחרר, כשבמונית האמיתית שוכבים ילדיה הישנים בשלווה. אז מבינה אליה: הורים הם לפעמים עייפים, מחייכים או פזיזים, אך במצבי סכנה מתעוררים בהם האינסטינקטים החייתיים — מגנים ללא היסוס. ככה היא אהבה אמיתית: שקטה כל עוד הכל רגוע, אך בלתי מנוצחת כשזה נוגע לילדים.
019
אהבת הורים. “ילדים הם הפרחים של החיים,” אמא אהבה לומר. ואבא, בצחוק, תמיד הוסיף: “על קבר הוריהם,” רומז לשובבות ולרעש שלא נגמר בבית.
Life Lessons
הלילה שבו אבא חזר הביתה… ונישואים הסתיימו בגלל אמת שלחשו בשקט
02
המראה של הבית ברחוב שדרות הציונות בתל אביב היה רגוע מבחוץ, חלונותיו הגבוהים הפיצו אור חם עם השקיעה מעל העיר. אבל כשעמדתי על המדרגות, רעד חזק חלף בי. האוויר הרגיש טעון;
Life Lessons
השפילו את אבא שלי בחתונה שלי מול 500 אורחים… ובאותו היום גיליתי מי הוא באמת
03
הם השפילו את אבא שלי בחתונה שלי מול 500 אורחים ובאותו יום גיליתי מי הוא באמת יומן אישי 16 ביוני, תל אביב אולם האירועים של מלון “ברוש”
Life Lessons
Un regalo tardío
00
El autobús se estremeció y doña Carmen Alonso se aferró al pasamanos con ambas manos, sintiendo el plástico rugoso hundirse apenas bajo sus dedos.
Life Lessons
השפילו את אבא שלי בחתונה שלי מול 500 אורחים… ובאותו יום, גיליתי מי הוא באמת
010
Au rușinat pe tatăl meu la nunta mea, în fața a 500 de invitați și în aceeași zi am aflat cine era el cu adevărat Așa îmi amintesc acea zi parcă ar fi
Life Lessons
גבר, אל תדחוף בבקשה. פויה. זה ממך מריח ככה? – סליחה. – מלמל האיש, ופסע אחורה. ועוד משהו רטן לעצמו, לא מרוצה ועצוב. עמד שם ומנה כמה מטבעות בכף ידו. כנראה לא מספיק לבקבוק. ריטה בלי לחשוב התבוננה לו בפנים. מוזר… לא נראה שיכור. – אדוני… סליחה, לא התכוונתי. – משהו מנע ממנה להסתובב ולעזוב. – הכל בסדר. הוא הרים אליה עיניים, כחולות חזקות, לא איבדו צבען כלל. למרות שבברור היה בגילה. וואו… כאלה עיניים לא ראתה אף פעם. ריטה אחזה חזק במרפקו והסיטה אותו מהתור הקטן לקופה. – קרה לך משהו? צריך עזרה אולי? – ניסתה לא לקמט את האף. ריטה הבינה סוף סוף במה מדובר – האיש פשוט מריח מזיעה ישנה. הוא שתק, הכניס את היד עם המטבעות לכיס. היה לו לא נעים. בהמשך, נרקמת ביניהם ידידות ישנה-חדשה, שיתוף פעולה ואהבה מאוחרת: ריטה נותנת לו עבודה אצל עצמה, לומדת אצלו להאמין שוב, חוששת מהשיפוט של בנה דני (חוקר בפרקליטות), ובוחרת לבנות בית משלהם – פיסית ורגשית – למרות החשש והמחסומים. שני הבודדים מוצאים זה את זו, מגלים ש״נשמה יתרה״ ו״אהבה שניה״ לא פחות חזקים משנות העשרים, ובונים יחד חיים חדשים, כנגד כל הסיכויים והחברה. נשימה שנייה – סיפור של אהבה מאוחרת, תיקון, ובחירה בחיים: מריטה ויורי ועד הבית החדש בפרברי מרכז הארץ
06
גבר, אל תדחף, בבקשה. פוי. זה ממך הריח הזה? סליחה מלמל האיש, ופסע אחורה. הוא מלמל עוד משהו, זעוף ועצוב. עמד שם וספר על כף ידו כמה אגורות.
Life Lessons
השפילו את אבא שלי בחתונה שלי מול 500 אורחים… ובאותו היום גיליתי מי הוא באמת
03
La nunta mea, l-au făcut de râs pe tatăl meu în fața a 500 de invitați şi în aceeaşi zi am descoperit cine era cu adevărat. Sala de ceremonii a hotelului
Life Lessons
התחתנתי עם הגבר שגדלתי איתו בבית ילדים, ובבוקר שאחרי החתונה דפק זר על דלתנו. הוא אמר לי שיש משהו שאני לא יודעת על בעלי.
0191
שמי נעמה, בת 28, וגדלתי כל חיי במערכת האומנה. עד גיל שמונה עברתי יותר בתים מימי ההולדת שלי. אנשים אוהבים לספר שילדים מסתגלים למציאות, אבל האמת היא שאנחנו
Life Lessons
התחתנתי עם הגבר שגדלתי איתו בבית ילדים, ובבוקר שאחרי החתונה דפק זר על דלתנו. הוא סיפר לי שיש משהו שאני לא יודעת על בעלי.
02
אני יעל, בת 28, וגדלתי במערכת האימוץ והפנימיות. עד גיל שמונה עברתי בין משפחות אומנה יותר פעמים ממה שחגגתי ימי הולדת. אנשים אוהבים לומר על ילדים כאלה שהם “
Life Lessons
El banco del patio Víctor Esteban salió al patio poco después de la una. Sentía presión en las sienes—ayer había terminado las últimas ensaladas y esta mañana desmontó el belén y guardó los adornos. En casa reinaba un silencio demasiado inquietante. Se caló la boina, metió el móvil en el bolsillo y bajó las escaleras, sujetándose instintivamente a la barandilla. El mediodía de enero convertía el patio en un decorado: caminos despejados, montones de nieve intactos, ni un alma a la vista. Víctor Esteban sacudió el banco junto al portal número dos. La nieve cayó suavemente de las tablas. Allí se pensaba bien, sobre todo cuando no había nadie—se podía sentar cinco minutos y volver a casa. — ¿Le importa si comparto banco? —preguntó una voz masculina. Víctor Esteban giró la cabeza. Alto, con anorak azul oscuro, unos cincuenta y cinco años. Su rostro le resultó vagamente familiar. — Siéntese, hay sitio de sobra —le contestó, apartándose un poco—. ¿De qué piso es usted? — El cuarenta y tres, segundo—llevo aquí tres semanas. Me llamo Miguel. — Víctor Esteban —le dio la mano mecánicamente—. Bienvenido a nuestro rincón tranquilo. Miguel sacó un paquete de tabaco. — ¿Le molesta si fumo? — Fume, hombre, sin problema. Víctor Esteban llevaba una década sin probar tabaco, pero el olor le recordó inesperadamente la redacción del periódico donde pasó la mayor parte de su vida. Se sorprendió deseando inspirar ese humo, pero enseguida apartó la idea. — ¿Lleva usted mucho en este barrio? —preguntó Miguel. — Desde el ochenta y siete. Por entonces acaban de construir toda la manzana. — Trabajé justo aquí al lado, en el Centro Cultural Metalistas. Era técnico de sonido. Víctor Esteban se estremeció: — ¿Con don Valerio? — ¡Exactamente! ¿Cómo…? — Le escribí un reportaje. En el ochenta y nueve hicimos un concierto de aniversario. ¿Recuerda cuando actuó “Agosto”? — ¡Aquel concierto lo podría relatar de memoria! —sonrió Miguel—. Trajimos unos altavoces enormes, la fuente de alimentación echaba chispas… La charla se encauzó sola. Emergían nombres, historias—a veces cómicas, otras amargas. Víctor Esteban pensaba en regresar a casa, pero siempre surgía un nuevo derrotero: músicos, equipos, secretos del backstage. Hacía años que no tenía conversaciones largas. Sus últimos años en la redacción iba a lo práctico, y tras la jubilación se encerró del todo. Se convencía de que así vivía más tranquilo—sin atarse a nadie, sin deberle nada a nadie. Pero ahora sentía que algo se derretía por dentro. — ¿Sabe? —Miguel apagó el tercer cigarro—. Tengo todo el archivo en casa. Carteles, fotos. Y cintas de los conciertos, las grabé yo. Si le apetece… ¿Para qué?, pensó Víctor Esteban. Luego hay que ir, hablar. Igual quiere hacerse amigo—me trastoca la rutina. Y al final, ¿qué voy a ver nuevo? — Se podría mirar —respondió—. ¿Cuándo le viene bien? — Cuando quiera. ¿A las cinco mañana? A esa hora vuelvo de trabajar. — Hecho —Víctor Esteban sacó el móvil y abrió los contactos—. Tome nota del número. Si hay cambio, nos avisamos. Por la noche, le costó dormir. Repasaba mentalmente la charla, recordando detalles de viejas historias. Varias veces pensó en escribirle para dejarlo—ponía cualquier excusa. Al final, no lo hizo. A la mañana siguiente, le despertó el teléfono. En la pantalla: “Miguel, vecino”. — ¿Seguro que no se arrepiente? —la voz sonaba algo insegura. — No —contestó Víctor Esteban—. A las cinco estaré allí.
00
El banco del patio Víctor Hernández salió al patio poco después de la una. Le latían las sienes: anoche acabó la última ensaladilla rusa y hoy, al levantarse
© 2026 VesperUm