הטבעת שהגיעה מאוחר מדי חבל שבאת, נעם. המקום כבר תפוס. היא עמדה בפתח הדלת ולא זזה. לא משום שניסתה להיות קשה, אלא כי הפתח היה צר, והיא סגרה אותו בגופה, ובזה
יומן אישי כשעידו ואני התחתנו לפני חמש עשרה שנה, כבר מהרגע הראשון הבנתי שאני והחמות שלי לעולם לא נהיה חברות. התחתנו, אבל שנים ארוכות לא הצלחנו להקים משפחה.
הטבעת שהתעכבה חבל שבאת, נועם. כבר אין מקום כאן. היא עמדה בפתח הדלת, ולא זזה. לא מתוך רצון להיות אכזרית, פשוט הפתח היה צר והיא מילאה אותו, ואפשר היה להרגיש
יומן “הטבעת שהגיעה מאוחר מדי” 15 באפריל, תל אביב היום אני מבין דברים שלא ראיתי בעשר השנים האחרונות. הגעתי אל רותי בערב עם פרחי חרציות לבנים
הטבעת על יד זרה אני ממש זוכרת את הרגע הזה הטלפון צלצל בדיוק כשדנה לחצה על כפתור במכונת החנייה ברחוב אילת בתל אביב. היא שלפה את הנייד, ראתה “
דביר ישב על אדן החלון והביט החוצה. הוא חיכה לאביו. עברו כבר שנתיים מאז שאמו עזבה אותם. היא מצאה לעצמה משפחה חדשה, סיפר פעם אבא בעצב. למה היא עזבה את בנה?
הטבעת על יד זרה הטלפון מצלצל בדיוק כשדליה כבר לוחצת על כפתור מדחנה החנייה ביד אליהו. היא מוציאה את הנייד מהתיק, רואה את השם “אורי”
¿Por qué querría alguien mudarse al campo? Todo el mundo quiere vivir en la ciudad, y nosotros vamos contra corriente. ¿De verdad hay algo bueno en la vida rural?
הטבעת על יד זרה לילה כבר כמעט הקישה על מכשיר החניה בכיכר העיר רמת גן, כשהטלפון צלצל. המסך הבהב בשם “אורי”, והיא, מסיבה לא ברורה, חיכתה רגע לפני שענתה.
הודעה מקרית הטלפון נשאר מונח עם המסך כלפי מטה על השידה, כפי שתמיד היה. נעמה לא חשבה לגעת בו. היא רק שלחה יד לכוס המים, היד נגעה בקצה הפלסטיק החלק, והמסך