Life Lessons
Compré una granja para disfrutar de mi jubilación, pero mi hijo quiso traer a toda la familia y me dijo: “Si no te gusta, vuelve a la ciudad.
05
Compré una finca para disfrutar mi jubilación, pero mi hijo quiso montar una fiesta entera y me dijo: «Si no te gusta, vuelve a la ciudad».
Life Lessons
Mi hijo me llamó y me dijo: ‘Mamá, la semana pasada nos mudamos a otra comunidad. Mi esposa dice que necesita su propio espacio.’ Me quedé helada durante cinco segundos y luego respondí: ‘Está bien, hijo. Buena suerte.’
05
Te llamo por voz porque tengo que contarte lo que ha pasado en los últimos meses, y no sé si me creerás al principio. Mi hijo, Roberto, me llamaba una
Life Lessons
אמא, הוא רוצה שאבשל לו מרק… הוא אומר שכל הנשים הטובות יודעות לבשל… אז אני לא טובה? תלמדי אותי, בבקשה… אם כל אחת יודעת, גם אני צריכה לדעת…
012
“אמא, הוא רוצה שאני אכין את זה בשבילו… הוא אומר שכל הנשים הטובות יודעות ואני לא טובה? תלמדי אותי… אם כולן יודעות, גם אני צריכה לדעת”
Life Lessons
מאמצים ילדים מבתי יתומים – ואני החלטתי להוציא את סבתא שלי מהבית אבות אף אחד מהחברים והשכנים שלי לא הסכים עם מה שעשיתי. כולם הצביעו עליי ואמרו: “הזמנים קשים, ואת מחזיקה מישהי כזו בבית!” אבל אני בטוחה, לא – אני יודעת! – שאני עושה את הדבר הנכון. פעם היינו משפחה בת ארבע נפשות: אני, שתי הבנות שלי ואמא שלי. לצערי, אמא שלי נפטרה לפני שמונה חודשים, ונשארנו שלוש. בחודשים האלה גיליתי יחד עם בנותיי שיש לנו עוד הרבה אנרגיה וזמן לעזור למישהו אחר. היה לי חבר מהתיכון, שבמקום להקים משפחה ולעשות קריירה, פשוט שתה את עצמו למוות בגיל 30. הכי עצוב – הוא בזבז את הפנסיה של אמא שלו על השתייה, וכשהפסיקה לתת לו, פשוט שלח אותה לבית אבות, לקח לה את הדירה והמשיך בשלו. אני מכירה את האישה הזאת מאז ילדותה, כמו שהיא מכירה אותי. פעם בחודש, הבנות שלי ואני היינו מבקרות אותה ומביאות לה מטעמים. הבנות שלי הגיבו נלהבות לרעיון שלי, והקטנה (בת 4.5 היום) קראה בהתלהבות: “יהיה לנו שוב סבתא!” אבל אתם לא יכולים לדמיין כמה האישה הזו שמחה מההצעה שלי! היא בכתה משמחה כל כך הרבה זמן, שנאלצתי להרגיע אותה. עכשיו עברו כמעט חודשיים מאז שחזרנו לחיות עם סבתא שלנו – וכולנו אוהבים אותה מאוד, והיא אותנו. ובכל זאת, אנחנו לא מבינות מאיפה יש לסבתא – שכבר כמעט בת 80 – כל כך הרבה אנרגיה! כל בוקר היא קמה ב-6, ואנחנו מתעוררות לניחוח של לביבות או קרפים טריים.
016
לוקחים ילדים מבתי יתומים, ואני החלטתי להוציא את סבתא שלי מהדיור המוגן. אף אחד מהחברים או השכנים שלי לא הסכים עם מה שעשיתי. כולם הצביעו עלי ואמרו: “
Life Lessons
Mi nuera dejó su teléfono en casa. Comenzó a sonar y en la pantalla apareció una foto de mi marido, que falleció hace cinco años.
03
Mi nuera dejó su móvil en mi casa. Empezó a sonar y, en la pantalla, apareció una foto de mi marido, que falleció hace cinco años. Con las manos temblorosas
Life Lessons
Lo siento, Mamá. Es un evento elegante. Melissa prefiere que no vayas. Cree que eres demasiado dramática.
03
Lo siento, mamá. Es una boda elegante. Melissa no quiere que vengas. Piensa que eres demasiado dramática. Escucho a mi propio hijo decirlo con la claridad de un cristal.
Life Lessons
Mi nuera me cortó el pelo a escondidas mientras dormía.
04
Me llamo Patricia Riley Mendoza, tengo cincuenta y ocho años y jamás pensé que viviría una de esas experiencias que marcan el alma para siempre.
Life Lessons
El hermano de mi marido me pidió que le dejara mi apartamento mientras hacían reformas, pero me negué
03
El hermano de mi mujer me pidió que le alquiláramos nuestro piso mientras él y su familia hacían la reforma; yo me negué. Por favor, pásame la ensaladilla
Life Lessons
לא מזמן ביקרתי אצל כלתי, וגיליתי שאישה זרה אחראית על הבית והניקיון – אני תמיד אמרתי לבני שהמצב הכלכלי של אשתו לא משנה לנו, והוא התחתן עם מריה, שמעולם לא היה לה כסף. אחרי החתונה הם עברו לדירה שקנינו ושיפצנו עבורם, ואנחנו גם עוזרים כלכלית ומביאים אוכל. כלתי ילדה נכד, לא עובדת, ובני עובד בעבודה לא נחשבת עם משכורת לא גבוהה. אפשר להבין את ההפתעה שלי כשנכנסתי לבית של ילדיי וגיליתי שמנקה זרה עובדת שם – איך כלתי יכולה להרשות לעצמה עוזרת? סילקתי את האישה מהבית כי מבחינתי זה עדיין הבית שלי, והיא מנקה על חשבוני. חיכיתי לכלתי, והיא הסבירה שהיא הפכה להיות בלוגרית מרוויחה וזקוקה לעוזרת כדי להספיק את הכול. מה זה בכלל בלוגינג, ואיך זה מקצוע אמיתי? לא הסכמתי שזרה תיכנס לבית שלי, ודרשתי שתשלם לי אם היא רוצה עזרה. גם בני תמך באשתו ואמר שמריה עובדת קשה ומגיע לה עזרה, ובעלי אמר לי לא להתערב בעניינים של צעירים, אבל אני משוכנעת שאני צודקת! מה דעתכם?
0249
לא מזמן, מצאתי את עצמי בבית של הכלה שלי, ושם הופיעה אישה זרה, עסוקה בניקיון הבית. תמיד אמרתי לבן שלי שאין חשיבות למעמד הכלכלי של בת זוגו העתידית.
Life Lessons
להישאר בן אדם אמצע דצמבר בעיר נ’ היה קריר וסוער. שלג דל בקושי הצטבר על הקרקע. התחנה המרכזית, עם המשבים הקבועים והדלתות הנחבטות ברוח, נראתה כמבצר אחרון לזמן שקפא מלכת. ריח של קפה מהקפיטריה, חיטוי דהוי ודעיכה עמדו באוויר. דלתות הזכוכית נפתחו ונסגרו, מכניסות עוד גל של קור ועוברי אורח עם לחיים סמוקות מהצינה. מרגריטה צעדה בחיפזון באולם ההמתנה, עיניה על שעון התחנה. היא הייתה כאן לרגע – סיום מוקדם של נסיעת עבודה לעיר שכנה, וכעת חיכתה לאוטובוס הביתה, עם שתי החלפות בדרך. זוהי התחנה הראשונה והכי מדכאת. נשארו שלוש שעות להעביר, בעוד השיממון והקדרות חודרים אפילו לתוך בטנת המעיל היוקרתי שלה. לא הייתה פה כבר עשור, וכל דבר נראה לה מצומצם, עכור, אטי ומרוחק מחייה התל־אביביים. העקביים השמיעו נקישות ברורות על הרצפה. נראתה כאן זרה, נוצצת מדי — מעיל צמר בגוון חום־חול יקר, תסרוקת מושלמת שהחזיקה מעמד למרות הדרך הארוכה, ותיק עור אופנתי משולב ברצועה אלכסונית. המבט הביקורתי שלה סקר את האולם: מוכרת דוכנים מגרדת בטלפון, זוג קשישים חולקים שקט חצי לחם, איש במעיל מרופט ובהייה. היא הרגישה בעיניים מתבוננות — לא עוינות, רק קובעות: זרה. היא הסכימה עם זה. רק לעבור את הזמן הזה, לשרוד אותו. מחר בבוקר כבר תהיה בדירתה הנעימה, בתל אביב הגדולה, חמה ומוארת, בלי תחושת דיכאון פרובינציאלי. כשהחליטה היכן לשבת — חסם את דרכה גבר. גבר – בן שישים, אולי קצת יותר. פנים אפרוריות, לא זכיר במיוחד. לבוש מעיל ישן אך מתוקן בקפידה, וכובע אוזניים שהסיר בידו מחמת החום. לא קטע דרכה — פשוט הופיע מולה, כאילו יצא מתוך אוויר האולם הדחוס. קבע עמה שיחה, בקול שקט, שטוח ונטול גוון: — סליחה… גברת… איפה פה… אפשר לשתות מים? השאלה הייתה תלויה באוויר, תמוהה כמו המצב עצמו. מרגריטה הנהנה אוטומטית והצביעה לכיוון הדוכן: שם, מאחורי הזכוכית, בקבוקי מים מרשרשים. — שם, בקיוסק, אמרה ביובש והחלה לעקוף אותו. קמצוץ של עצבנות דקרה אותה. “לשתות”. ועוד “גברת”. שפה של פעם. למה לא קם לבד ומסתדר? הרי רואים בבירור. הוא הודה לה בלחש: “תודה…”, אך לא זז. ירד ראשו, כאילו אוסף כוחות לגשת לדוכן. הבלבול והחולשה הללו באיש הפשוט הזה גרמו לה לחזור ולנעוץ בו מבט. פתאום ראתה מעבר לבגדים ולגיל: טיפות זיעה על רקותיו, אצבעות קפוצות סביב הכובע, חיוורון שפתיים, מבט אטום ורחוק. הכול בה התכווץ. המהירות, העצבים, תחושת העליונות – התפוגגו פתאום כשנשברה בועת עולמה הסגור. לא היה זמן לחשוב; פעל אצלה אינסטינקט ישן, פרימיטיבי. — אתה מרגיש לא טוב? — יצא מפיה בקול רך, בלי עקיצה. כבר לא עקפה אותו, נעמדה מולו. הוא הרים מבט. לא היה בו בקשה, רק מבוכה. — כנראה לחץ, הראש מסתובב… — מילמל, עפעפו רועד, כאילו נלחם בשביל לעמוד על הרגליים. מרגריטה שלפה אגוז של ביטחון, אחזה במרפקו בתנועת עידוד. — אל תעמוד. בוא, נשב — אמרה בקול מנחם ונחוש, והובילה אותו לספסל הקרוב. התיישבה מולו, משתופפת, בלי לחשוב איך היא נראית. — תישען, תנשום עמוק, לאט. קפצה לדוכן, חזרה עם מים וכוס חד־פעמית, פתחה בקבוק, הגישה לו. במקביל שלפה מטלית מנייר ממעילה וספגה את מצחו. כל־כולה עכשיו הייתה עם האיש, שמעה נשימתו, בדקה דופקו. — עזרה! — קולה חתך את הדממה בציווי — לא קריאת פחד, קריאה של אחריות — למישהו פה רע! תזעיקו מד”א! ופתאום התרוממה התחנה — הזוג המבוגר התקרב, האישה הגישה ולידול. גבר ישנוני נעמד כבר עם נייד, מוכרת הדוכן הצטרפה. אחרים פנו – אנשים שפשוט היו “רקע” הפכו תוך רגע לקהילה תומכת סביב מצוקה משותפת. מרגריטה ישבה בצד האיש, מדברת אליו בקול מרגיע, לופתת את ידו הקרה. ברגע זה לא הייתה לא בוסית מצליחה, לא אשת קריירה. רק אדם שנקרה בדרכו ברגע האמת. וזה הספיק. אפילו יותר מזה. וכשהגיעו אנשי מד”א, פרצה שוב קור ורעש מהרחוב. מד”א קיצרו תהליכים — רצפו שאלות, בדקו לחץ דם, לקחו נתונים; האיש הנתמך קם בקושי, חצי מאחז בעוז במד”א, סובב לשנייה אחת את מבטו אליה: — תודה, ילדה שלי, — מלמל בקול חנוק, דמעות עולות — אולי הצלת אותי עכשיו. מרגריטה רק חייכה לאות תודה, מורידה את הראש. חזתה בהם נעלמים בפתח, הקור שוטף שוב את התחנה, והקהל חוזר לאדישותו המותשת. היא נותרה במקום, מציינת בקווים בכף ידה מהלחץ, תסרוקתה נהרסת, מעילה מוכתם — אבל מראה על הפנים שונה, מבט שחוזר לה אנושיות קדומה שכמעט שכחה. ניגשה לשירותים, קילפה קוסמטיקה נמסה, הסתכלה על עצמה במראה הסדוקה וראתה לראשונה אחרי שנים פנים לא מחופשות — עצב, דאגה, חמלה, חולשה. לא עשתה שיפוצים. רק ניגבה בקלי־קלות את פניה במגבון, ויצאה, חזרה אל אולם ההמתנה עם בקבוק מים חדש. הפעם – בשבילה. מים פשוטים, שהיו בשביל הרגע הזה כל מה שחשוב — סמל לקשר האנושי ששב לפרוח, שצץ כשמישהו מפסיק לראות בזולתו רק נודניק, רק “עובר־אורח”, ורואה — פשוט בן אדם. פניה ופני האנשים שסביב היו עייפים, לא מטופחים, אדומים מהמאמץ, אך כנים יותר מכל פנים שראתה בעשור האחרון. אנושיים באמת. כשישבה שוב, לקראת קו האוטובוס הבא, שמה לב לדברים הקטנים — המוכרת מגישה תה חם לקשישה, גבר עוזר לאם להעביר עגלה, והשקט אינו ריק, אלא מלא חוקי עזרה הדדית אילמים. פתחה את הטלפון — התרעה מטרידה על טעות בדוח. לפני שעה הייתה מזנקת; כעת, הקלידה: “נדחה למחר, ייפתר”. והשתיקה את ההתראות. היום נזכרה באמת הפשוטה: למסכות יש תפקיד, בעבודה ובחיים; אבל אסור לשכוח מי אנחנו מתחת. לעיתים נדירות — כמו כאן, על הספסל הקר, בזכות שבריר רגע פשוט — אפשר שוב להסיר אותה, להיחשף, לנשום, ולהישאר פשוט — בן אדם.
017
להישאר בן אדם אמצע דצמבר בתל אביב קר ורטוב מהרגיל. הגשם רק מעט מכסה את הרחוב, משאיר שלוליות אפורות על האספלט. התחנה המרכזית הדרומית, עם מעגלי הרוח שנושבות