Jeg er nu 58 år gammel, men minderne om den dag, hvor jeg stod ved kassen i den lille købmandsbutik på Nørrebro, er stadig så klare som om det var i går.
הייתי בן חמישים וארבע, גר בטבריה, גרוש עם בת בוגרת. אלימות של פרידה, תשלומי מזונות שהפסקו לפני כמה שנים, לשעבר שגרה בחיפה ומסדרת את חייה בצורה שלמה.
יעקב, חמש שנים חיכינו. חמש. הרופאים אמרו שאין לנו ילדים. והנה יעקב, תסתכל! נעצרתי בפתח השער, חיבקתי מרה של האמת בעיניים. בעל הבית, בלתי מושלם, עבר את הסף
**Kære dagbog 26. juni 2026** I dag gik helt galt på indkørslen ved vores lejlighed i Nørrebro. Jeg hørte kun et svagt klirren, da en plastpose væltede
נהגתי כבר שלוש שעות, והכביש היה ריק, רטוב וחשוך. בנובמבר בארץ שלנו השמש שוקעת מוקדם, והייתי ממהרת להספיק להגיע לפני החשכה. ברדיו מתנגנת שירה ישנה, החימום
Anton! Hvorfor står du på betonen uden jakke?! Poserne toppede på trappen. En karton med mælk rullede ned, klirrende mod betonen, men Lene hørte den ikke længere.
איתן! למה אתה על הבטון?! בלי מעיל! החבילות נפלו על המדרגות. בקבוק חלב גלגל למטה, נגש למגע עם הבטון, אך דינה כבר לא שמעה. במרינה שבין הקומה השנייה לשלישית
יום שלישי, 26 ביוני 2026 היום התעוררתי עם תחושת משקל על הלב, כאילו כל הקירות של הדירה בתל אביב נלחצו סביבי. בערב קיבלתי שיחה מהאישה שלי, רזית, בקול קיצוני.
Siv! Hvor er du?! Kom bare frem! Du kan endda blive ved med at gemme dig, du behøver ikke gå hjem! Hører du mig?! Jeg lader dig ikke slippe væk!
למי את בכלל צריכה? צעקת יובל, ואז קירקתי והלכתי. היא ברחה אל החלון הקטן, עומדת לצפות באדם שעזב אותה אחרי חצי עשור של חיי נישואין, כאילו היה לנו נשמה אחת.