נועה עומדת בתור כבר ארבעים דקות. לפניה – ארבעה, מאחוריה – עוד שישה. המסמכים להגשת הבקשה להנחת דיור היו מוכנים מראש, מקופלים בקפידה בתיקיית פלסטיק שקופה.
— תני את התכשיטים של אמא, את לא ראויה לענוד אותם. נועה הושיטה את ידה עם כף היד כלפי מעלה, כאילו מגיע לה מס. חברתה שירה עמדה מעט מאחוריה, מהנהנת כמו שופטת שכבר גזרה דין.
— Giv smykkerne til mor, du er ikke værdig til at bære dem. Jytte rækker hånden frem med håndfladen opad, som om hun skal modtage tribut.
היום קרה משהו שחייב להיכתב. יעל, אחותי, באה עם נועה, החברה שלה, לדרוש שוורד תחזיר את התכשיטים שאמא אילנה נתנה לה בברית של מיכאל. יעל אמרה שהם תמיד נועדו
—תחזירי את התכשיטים לאמא, את לא ראויה לענוד אותם. יעל הושיטה את כף ידה כלפי מעלה, כאילו מגיע לה מס. חברתה נועה עמדה מאחוריה, מהנהנת כמו שופטת שכבר גזרה את הדין.
**— Mor, hvad står du der for? Skriv lige her og her — så er sommerhuset frit til søndag. Det er mit nu.** Mette stak mig papirerne op under næsen med
אמא, תחתמי על בית הנופש ותפנה אותו — זה עכשיו שלי. הבת לא ידעה שאני כבר חודשיים לא אמא שלה על הנייר.
— אמא, מה את עומדת ככה? תחתמי פה ופה – ותפנו את המושב עד יום ראשון. זה עכשיו שלי. נועה תחבה לי את הניירות מתחת לאף בפרצוף כאילו טעיתי בהחזר עודף בסופר.
— אמא, מה את קופאת? תחתמי פה ופה – ותפנו את הבית במושב עד יום ראשון. זה עכשיו שלי. תמר תחבה לי את הניירות מתחת לאף עם פרצוף כאילו טעיתי לה בעודף בסופר.
– Jeg kan ikke mere leve sammen med en pensionist. Det sagde han uden at se på mig, men ned i tallerkenen med frikadellerne. Jeg havde lige sat den anden
—אמא, מה את עומדת ככה? חתמי פה ופה — ותפנו את המושב עד יום ראשון. זה עכשיו שלי. תמר תחבה לי את הניירות מתחת לאף בפרצוף כאילו לא נתתי לה עודף בסופר.