Life Lessons
המסעדה בצד הדרך הייתה מלאה ברעש של כלים, ספלי קפה, והצחוק הגס של רוכבי אופנועים בחולצות עור שחורות. ואז חתך את הרעש קול דק. “אדוני…
קוראים לי נופר. אני בת חמישים וחמש, הגב שלי כבר לא מה שהיה פעם, יש לי שני ילדים בוגרים ומכונית אחת ישנה יונדאי i20 שחרשתי עליה חוב בשביל להיות נהגת מונית.
Life Lessons
שדה התעופה התנהל כמו בכל יום רגיל, הרעש המתגלגל של מזוודות על גלגלים, זמזום הסורקים, קופסאות הפלסטיק מחליקות על מסילות המתכת. איש לא הבחין בידו של מאבטח
Life Lessons
נתב”ג הרגיש בדיוק כמו בכל יום אחר. טרולי מתגלגלים. רעש סורק בשגרה. קופסאות פלסטיק מחליקות על מסילות מתכת. אף אחד לא שם לב ליד של המאבטח.
לא היה לסמי יותר אחות. הוא נסע לקיבוץ כדי לקבור אותה. טובה, אשתו של סמי, נשארה בבית הבריאות שלה לא הרשתה. טובה ידעה שבעלה יחזור היום, לכן הכינה הכול מראש
הם לעגו למעילה הישנה שלה עד שהאמת התגלתה בעולם שבו שמות המותגים והמחיר על התג הם שקובעים הכול, אנחנו לעיתים שוכחים את העיקר את האדם שמולנו.
Life Lessons
נמל התעופה בתל אביב פעל כמו בכל יום רגיל. מזוודות מתגלגלות. רעש סורק בגבול. קופסאות פלסטיק מחליקות על מסילות מתכת. אף אחד לא שם לב ליד של המאבטח.
Life Lessons
הוא דמיין את פניה כל הדרך חזרה הביתה. בכל כביש. בכל מחסום. בכל לילה חסר שינה שהביא אותו עד הדלת ההיא. הוא ראה בעיני רוחו הפתעה. דמעות. חיבוק חזק מסביב לצוואר.
יום ראשון, 11 בספטמבר הרצליה, ישראל האם אפשר להרגיש שמשהו מוכר ואהוב מתרוקן ובה בעת מתרחק גם כשהגוף שלו יושב מולך במסדרון, מתאמץ להיראות רגיל?
Life Lessons
הדבר הראשון שהם ראו לא היה הילד. הם ראו את השמן. ידיים מכוסות בגריז. בגדים מלוכלכים. ילד שלא שייך למקום כזה. כי המקום הזה היה מושלם. זכוכית.