Kære Dagbog, I dag vil jeg skrive ned en episode, der har sat sine spor i mig. Min søster Lærke den modebevidste, slanke som et siv, altid med nye trends
את מתפרצת עליי? אומרת רויטל, מביטה באברהם לוי בעיניים פקוחות. הוא מנענע את ראשו. לא, אין לי הומור היום. אבל את מקבלת שבוע לחשוב. ההצעה שלי לא שגרתית, ואני
תשמע זה סיפור על איך הדברים משתנים עם הזמן. זה התחיל עם הבזק… רעם חזק… חושך… חושך… בסוף החושך התחיל להתבהר. נשמע קול: רוני זה איש
Hej, jeg tænker lige på dig, så jeg smider den her historie i dit øre, som om jeg sidder ved siden af dig med en kop kaffe. Bedstefar efterlod mig det
דמיינו את התמונה הזאת. ציפורה האופנתנית של המשפחה, תמיד רזה כמו קנה של חיטה, תמיד מתלבשת כמו מודל ממגזין. ואני אני פשוט רונית, אישה רגילה.
הזיכרון של ימי ההוא מתעורר בתוכי כמו נצנוץ של נר ישן במרפסת של בית המשפחה בירושלים. אני, סירי, תמיד הייתי האישה הפשוטה של המשפחה כמה קילו יותר, קמטים קלים
Det knækkede, men stadig stædige egtræ stod i midten af skolegården på den lille landbrugsskole i Sønderby. Ingen kunne huske, hvornår det blev plantet
תארי לעצמך את המצב הזה. האחות שלי, אורליתיק של סטייל, רזה כמו חוט ארז, תמיד עם תלבושת אחרונה. ואני רק בתיקון, כמה קמתי, כמה קמוטי קמתי. החיים ממשיכים, מה אפשר לעשות.
Bodil, vi vil have noget at spise! Hold op med at ligge her! lød den utilfredse stemme fra hendes mand, som stod ved døren. Hovedet hamrede, halsen brændte
אורית עמדה ליד החלון, מביטה בשמיים האפורים של תל אביב. לפני שלושה חודשים הייתה כלה שמחה, והיום מרגישה כמו משרתת בבית שלה. בבוקר נוסף נשמעה הפטפוט המוכרת