Mit navn er Mikkel. Jeg er femoghalvfems år gammel, og jeg driver en lille, beskeden kunstgalleri i hjertet af København. Det er ikke den glitrende lokation
אורית, קיבלת את ההזמנה של רותי? קיבלתי, אבל אני לא הולכת לחתונה, אמרתי בטלפון. איך לא תלכי? היא חברה שלנו, והחתונה הולכת להיות יוקרתיתמתחת לאור חוץ, בחבילה
היי תמר, קיבלת את ההזמנה מריטה? קיבלתי. אבל אני לא הולכת לאותו חתונה, אמרתי בטלפון. איך שלא? היא החברה שלנו, החתונה הולכת להיות מטורפת, ובסוף מתחתנים עם זרים.
Pige, hvad leder du efter? spurgte jeg, da jeg så den lille pige stå ved døren. Jeg leder efter min mor. Har du set hende? svarede den seks år gamle pige
**Dagbog, 12. juni 2026** I dag begyndte med den samme kedelige tone fra Mikkel, som jeg næsten kunne forudsige inden han overhovedet sendte en besked.
הקול של בתי, רועמת כמו רעם בחלום, חודר לי אל האוזן: «היא לא שייכת כאן, היא איום, צריך לגרש אותה מהבית שבו אני גרה כבר חמש עשרה שנה». «חכי, אורית», קרא
אורי, אתה בטוח שאתה בחיים? חשבת שאני מזמינה אותך לגור איתי רק בגלל הכסף? מצטערת עליך, וזה הכול. אורי ישב בכיסא גלגלים, מביט דרך החלון המוזנח של חדרו בבית
זוהר נשלח החוצה. שוב. הפעם השלישית בחייו הקצרים. לא היה לו מזל. רק בן שנה, וכבר שלושה בתים זרקו אותו. איך נזרק? בתחילה העבירו אותו מיד ליד.
אורית, קיבלת את ההזמנה של ריבקה? קיבלתי. רק לא הולכת אני לחופה, אמרתי בקול של הטלפון. איך שלא תלכי? היא החברה שלנו, ובנוסף החופה תתפרק כמו קונצרט של ברוקול!
**יומן של תמר 12 ביוני 2026** היי, קיבלתי כבר את ההזמנה של ריטה? קיבלתי, אבל לא מתכוונת להגיע לחתונה, אמרתי בטלפון. איך לא תלכי? היא החברה שלנו, ובסופו