No puedo creerlo. Hace ya veinte años que, como una y otra vez, giraba a tu lado al compás de un vals. ¿Te acuerdas de nuestro último encuentro?
הייתי במגרש הירקות כששמעתי קולה של מישהי קוראת לי מהחצר. ניגשתי אל השער, והנה עומדת אישה זרה. תמר, שלום! יש לי משהו להגיד לך. שלום, תיכנסי אם כבר הגעת
החגיגה לשניים כאשר הייתי ילד קטן, זכיתי בביקור לחתונה של בנות דודתי בתל אביב. בתחילת האירוע הכל היה מרגש מוזיקה, ריקודים, שירים וקולות שמחה.
רונית כהן הסתכלה סביב השולחן הקטן במקלט הקטן שבמרפסת ביתה בתל אביב. אחרי שלושים וארבעה שנה של נישואין, החיים עם בעלה אדור לבנינחלה הפכו לשגרה חסרת טעם.
הספרייה העירונית בתל אביב תמיד הייתה שקטה, אפילו כשאחרים נכנסו. אביבי לא התלוננה על המבקרים, כי ברגע שהיא נכנסה אל האולם שבו עומדים מדפי הספרים הגבוהים
החודש הכסף נעלם כמו קיסם באבקה, פף וללא שאריות, אמר אורי, מתרפק על האח, ומקשר את נעליו. אביטל הנהנה, ממשיכה לנגב אבק ממראה הכניסה. האח שם תקליט מוכר במנגן.
Lo siento, madre, no pude dejarlos allí me susurró mi hijo de dieciséis años mientras sostenía en sus brazos a dos bebés recién nacidos.
אורלי: “היי הילה, את בטוחה? מה במחשבה כזאת לא נחליט תוך שבוע.” הילה: “חשבתי על זה הרבה.” אורלי הזזה את הספל. “
Me llamo Carlos, soy un labrador de esos que hacen ojitos y a todo el mundo le caen bien. A veces me da por morder a quien se me ponga encima, así que
רבקה כהן, את מתכננת לשמור על הילדים? נוכל לסמוך עלייך? אורית מביטה בבת החורן בעיניים מתחננות. רבקה מחייכת אל אלון בן שבע ודניאל בן חמש, שכבר קפצו עם נעליים במדרכה.