Life Lessons
Ni siquiera Tengo con Quién Hablar — Relato — Mamá, ¿pero qué dices? ¿Cómo que no tienes con quién hablar? Si te llamo dos veces al día —preguntó, cansada, su hija. — No, hija mía, cómo puedes pensar eso… —Nina Antónovna suspiró triste—. Es sólo que ya no me quedan amigos ni conocidos de mi edad. De mi época. — Mamá, deja de decir tonterías. Ahí tienes a tu amiga del colegio, Irene. Y además eres modernísima, pareces mucho más joven. Venga, mamá, ¿qué te pasa ahora? —insistió su hija, algo disgustada. — Sabes que Irene tiene asma, no puede hablar por teléfono, enseguida se pone a toser. Y vive lejos, al otro lado de la ciudad. Antes éramos tres amigas —te lo conté mil veces—. Pero Marina ya no está desde hace mucho. Ayer vino Tania, la vecina. Le invité a un té, es buena mujer, suele pasarse por aquí. Fue a por bollitos que había hecho para los suyos. Me habló de sus hijos, de sus nietos. Tiene nietos, aunque es quince años más joven que yo. Pero sus recuerdos de la infancia y del colegio son muy distintos. Y es que me encantaría poder charlar con personas de mi quinta, igual que yo —decía Nina Antónovna a su hija, aunque sabía perfectamente que ella no la entendería. Es joven aún. Su tiempo sigue vivo, ahí fuera. Todavía no le tira la nostalgia. Es buena chica, tan atenta, no es culpa suya. — Mira, mamá, tengo entradas para el concierto de romanzas el martes. ¿Recuerdas que querías ir? ¡Y deja ya la tristeza, ponte tu vestido burdeos, que estás guapísima con él! — Vale, cariño, está bien, no sé ni por qué me ha dado, buenas noches, hablamos mañana. Acuéstate temprano, que nunca descansas —Nina Antónovna desvió la conversación. — Sí, mamá, hasta mañana, buenas noches —Svetlana colgó. Nina Antónovna se quedó mirando en silencio las luces parpadeantes de la noche madrileña… Décimo curso, también primavera. Tantos planes. Qué reciente parece todo aquello. A su amiga Irene le gustaba Sergio Marín, de su clase. Y a Sergio le gustaba Nina. Por las noches la llamaba a casa, la invitaba a pasear. Pero Nina le veía sólo como un amigo, no quería darle falsas esperanzas. Luego Sergio se fue a hacer la mili. Volvió, se casó. Vivía en el viejo barrio de Irene. Y tenía entonces aquel teléfono fijo… el número… Nina Antónovna marcó el número que le vino a la cabeza. Tardó en dar tono. Alguien descolgó, hubo un ruido de fondo, y entonces una voz masculina muy suave contestó: — ¿Dígame? ¿Será demasiado tarde? ¿Para qué le he llamado? Puede que Sergio ni me recuerde, ¡o igual ni siquiera es él! — Buenas noches —dijo Nina Antónovna con la voz un poco ronca de la emoción. Volvió el ruido y de repente oyó, sorprendido: — ¿Nina? No puede ser. Claro que eres tú. Nunca podría olvidar tu voz. ¿Pero cómo me has encontrado? Si esto ha sido por casualidad… — ¡Sergio! ¡Me has reconocido! —una oleada de recuerdos la envolvió. Hacía tanto que nadie la llamaba por su nombre—, sólo “mamá”, “abuela”, o “Nina Antónovna”. Bueno, e Irene. Pero que te llamen “Nina” suena a primavera, como si los años no hubieran pasado. — ¿Cómo estás, Nina? Qué alegría oírte —esas palabras le supieron a gloria. Temía que no la reconociera o que llegara en mal momento. — ¿Te acuerdas de décimo? Cómo Vítor y yo os llevábamos en barca a Irene y a ti. Se dejó las manos en los remos, y lo ocultaba. ¡Y luego comimos helados en la Gran Vía, con música de fondo! —la voz de Sergio era suave, soñadora. — Claro que me acuerdo —Nina soltó una risa feliz—. ¿Y aquella acampada con la clase? ¡Qué hambre teníamos y no lográbamos abrir las latas! — Sí, ja, ja —rió Sergio—. Vítor las abrió al final, y luego cantábamos con la guitarra junto al fuego, ¿te acuerdas? Desde entonces quise aprender a tocar. — ¿Y aprendiste? —la voz de Nina le sonó joven, contagiada de recuerdos—. Es fantástico todo lo que revivimos juntos. — ¿Y tú qué tal? —preguntó Sergio—. Aunque, por el tono… diría que eres feliz. ¿Tienes hijos, nietos? ¿Sigues escribiendo poesía? ¡Me acuerdo! “Disolverse en la noche, renacer con el alba…” Eso es vitalismo puro. ¡Siempre has sido la alegría! Estar contigo es calentar el alma. Qué suerte tienen los tuyos, qué madre y abuela tan valiosa. — Qué exagerado eres, Sergio. Mi tiempo ya pasó… La interrumpió: — Anda ya, ¡me calientas el auricular! Es broma. No creo que hayas perdido las ganas de vivir, no es propio de ti. Todavía no ha pasado tu tiempo. Así que, Nina, disfruta. El sol brilla para ti. ¡Y el viento empuja las nubes en el cielo para ti! ¡Y los pájaros cantan para ti! — Sergio, sigues igual de romántico… ¿Y tú qué tal? Sólo hablamos de mí…—pero un ruido, un chasquido y la llamada se cortó. Nina Antónovna se quedó un rato con el teléfono en la mano. Quiso volver a llamar, pero pensó que era tarde, ya lo haría otro día. ¡Qué conversación tan buena! ¡Cuántos recuerdos…! Un timbrazo la hizo sobresaltarse. Su nieta. — Sí, Dasha, cariño, no duermo aún. ¿Qué te dijo mamá? No, estoy de buen ánimo. Iremos juntas al concierto. ¿Vienes mañana? Perfecto, te espero. Besos. Nina Antónovna se fue a la cama llena de planes nuevos y feliz. Al dormirse, componía versos en la cabeza… Por la mañana decidió acercarse a ver a su amiga Irene. Unos minutos en tranvía, ¡si tampoco es que sea una carroza! Irene se alegró: — ¡Por fin! Me lo prometiste hace tiempo. Vaya, has traído tarta de albaricoque —mi favorita—. ¡Cuenta, cuenta! —tosió Irene, llevándose la mano al pecho—. No te preocupes, el nuevo inhalador me ayuda. Vamos a tomar el té. Te veo rejuvenecida, Nina. A ver, ¿qué pasa? — No sé, será la quinta juventud. Ayer, por casualidad, llamé a Sergio Marín, ¿te acuerdas? Tu amor de décimo… ¡Se acordaba de todo! ¡Yo ya ni me acordaba! Irene, ¿qué te pasa? Te has quedado blanca… ¿Te ahogas otra vez? Irene la miró callada, pálida. Al final susurró: — Nina… ¿no sabías que Sergio murió hace un año? Y vivía en otro barrio desde hace tiempo. — ¡No puede ser! ¿Entonces con quién hablé yo? ¡Me recordó todo de nuestra juventud! Antes estaba triste, pero después de hablar con él me invadió la alegría de vivir, las ganas de hacer cosas… ¿Cómo es posible? —Nina no podía creerlo—. Era su voz, lo juro. Y me dijo: “El sol brilla para ti. Y el viento arrastra las nubes por el cielo para ti. Y los pájaros cantan para ti”. Irene negó, dudando si creer lo que contaba su amiga. Y de pronto dijo: — Nina, no sé cómo ha sido, pero creo que sí, que era él. Sus palabras, su estilo. Sergio te quería. Creo que quería animarte… desde allá. Y lo ha conseguido. Hacía mucho que no te veía tan animada y alegre. Algún día, alguien recogerá los pedazos de tu corazón gastado. Y entonces recordarás por fin, que estás… simplemente feliz.
00
Mamá, ¿pero qué dices? ¿Cómo que no tienes con quién hablar? ¡Si te llamo dos veces al día! preguntó Laura, su hija, con un suspiro cansado.
Life Lessons
מביטים אל הריק: הסיפור של דימה ואנה – אהבה סוערת בגיל תשע-עשרה, חתונה נוצצת ומלאת תקווה בתל אביב, הורים שרק אחד מהם יכל לעזור, ואמא אחת בשם שושנה שכולם קראו לה שושי – אבל החיים מספרים סיפור אחר לגמרי; בריחה, התמכרות, משפחות מתפרקות, בנות שננטשות, סבתא שמכילה, חזרה בלתי אפשרית ואהבה שהפכה לצל באוויר, בדרך בין אשליה למציאות ישראלית.
04
תשמעי, זה סיפור כזה שאם לא הייתי מכירה מקרוב, לא הייתי מאמינה שזה אמיתי. אז תדמייני, דניאל ונעמה, התחתנו בגיל 19. לגמרי ילדים בעצם, אבל מאוהבים כמו בסרטים.
Life Lessons
מביטים אל תוך הריק: דימה ואניה נישאו בגיל תשע-עשרה מתוך אהבה עוצמתית, הוריהם מיהרו לחתן אותם כדי שלא “יקרה משהו אסור”, החתונה הייתה מפוארת עם כל הסממנים — קישוטים, שפע פרחים, זיקוקים, אולם וחגיגת “מר-מר!”, הוריה של אניה לא יכלו לעזור כלכלית וכל ההוצאות היו על אמא של החתן, סאנה סאנובנה, שהעדיפה שיקראו לה כך כדי להקל, והזהירה את דימה אך הוא בטח שהאהבה תנצח – אך החיים הובילו לנפילה: אניה התחילה להיעלם מהבית ולבסוף עזבה עם גבר נשוי, בנותיהן נשארו אצל הסבתא שסעדה אותן יחד עם בעלה, דימה נשבר והצטרף לכת ונישא לאלמנה עם שני בנים, קשריו עם בנותיו התרופפו, לאחר שנים שבהן אניה חזרה עם ילדה חדשה ולאחר מכן נטשה שוב, שלוש הנכדות גדלו בבית הסבתא סאנה שגידלה אותן באהבה עד מותה, וכל אחת בחרה נתיב אחר—טניה נישאה ללא ילדים, סבטה נשארה לבד, ומאשה ילדה בעצמה בגיל שבע־עשרה—אניה נשארה בודדה ומוכפשת בכפר, ודימה עזב את הכת וחי לבדו עם שלושה חתולים – והאושר שפעם היה בהישג ידם, הלך לאיבוד בצל הריק.
01
מביט בריק דניאל ונעמה התחתנו כשהיו בני תשע עשרה בלבד. הם לא יכלו לדמיין את חייהם אחד בלי השנייה; זו הייתה אהבה סוחפת, מתפרצת. לכן, הוריהם לא חיכו ודאגו
Life Lessons
מביטים אל הריק: דימה ואניה התחתנו בגיל 19 מתוך אהבה סוערת, למרות אזהרות ההורים והחתונה המפוארת שאירגנה סאנה סאנובנה. אך כעבור שנים, כאשר אניה נוטשת את ילדיה ובעלה דימה נשאב לכת דתית, מתפורר הבית—שלוש הבנות גדלות אצל הסבתא, כאשר אניה שוקעת באלכוהול ודימה נותר בודד עם זכרונות של אושר שאבד.
04
בוהים ברִיק דניאל ונעמה מתחתנים כשהם בני תשע-עשרה בלבד. הם לא מסוגלים לחיות או לנשום האחד בלי השנייה; זו אהבה משתוללת, שורפת, בלתי מוסברת.
Life Lessons
לחיות עם לב קרוע… במשפחת כהן, כל אחד חי לעצמו. לאב, סשה, היו נשים אחרות מעבר לאשתו—ולפעמים יותר מאחת בו-זמנית. האמא, ג’ניה, שחשדה בבגידות, גם לא הייתה דוגמה למוסריות; היא העדיפה לבלות מחוץ לבית עם קולגה נשוי. שני הבנים, דניס ומיכאל, גדלו בעצמאות כמעט מוחלטת; מערכת החינוך, לטענת האם, אמורה הייתה לטפל בהם. המשפחה נפגשה רק בימי ראשון, סביב השולחן במטבח, כדי לאכול במהירות ובשקט ולפזר לכל עבר. כך הם היו ממשיכים, בעולם מקולקל, חוטא אך מתוק, אלמלא קרה הלא-יאמן. כשהבן הצעיר, דניס, היה בן 12, אביו לקח אותו לראשונה לעזור לו במוסך. בזמן שדניס התעניין בכלי העבודה, אבא סשה הלך לרגע אל חברים—וכשחזר, גילה להבות ועשן. (אחר כך התברר שדניס הפיל בטעות מנורת הלחמה דולקת על מיכל דלק.) אנשים קפאו במקום. סשה, אחרי שהרטיבו אותו במים, התפרץ פנימה ויצא עם דניס השרוף בזרועותיו. הפנים נותרו כמעט שלמות; שאר הגוף – לא. שירותי הכבאות וההצלה פעלו; דניס שרד, אך הרופאים הודיעו להוריו – סיכוייו קלושים: “רק נס יציל אותו.” סשה וג’ניה מיהרו בגשם סוער לבית הכנסת הקרוב, שם התפללו בדמעות יחד עם הרב שמעון שדרש מהם לבחון את חייהם, לחזור אל האהבה ולבקש ברכה מנחמן מאומן. משם – כל יחסיהם נגמרו; רק כוחותיהם הושקעו בהצלת בנם. דניס שרד, בניגוד לכל הסיכויים. משפחת כהן התלכדה סביב משבר. עם הזמן, דניס התיידד במרכז שיקום עם מישהי שעברה שריפה בעצמה, מרים. חברותם הפכה לאהבה, ושניהם בנו יחד חיים חדשים: חתונה צנועה, ילדים—בת בשם שירה, ואז בן—יונתן. לבסוף, כשהמשפחה סוף-סוף נשמה לרווחה, סשה וג’ניה הרגישו מרוקנים—נפרדו, וכל אחד פנה לדרכו: היא עברה לאחותה, נפרדה מהרב, והוא נשאר לבדו בדירה. עכשיו, כל אחד מצא שקט, אבל בתוכם הלב עוד נושא צלקות.
00
לְחַיִּים בְּפֶצַע פָּתוּחַ… במשפחת לוי, כל אחד חי את חייו, מנותק משאר בני הבית. אב המשפחה, אריאל לוי, החזיק מאהבת קבועה, ולפעמים אף יותר מאחת, נוסף על אשתו בתיה.
Life Lessons
El tono del móvil de mi nuera cambió mis planes de ayudar a mi joven familia a encontrar piso: así rompí con la idea de cederles el apartamento heredado tras una celebración en Madrid
01
Diario personal, jueves por la tarde Hoy siento la necesidad de poner en palabras lo que me ronda por la cabeza desde hace una semana. Todo comenzó tras
Life Lessons
בעלי תמיד אמר שאני לא מספיק נשית. בהתחלה זה היה בין לבין – שאם אתאפר יותר, אלבש שמלות, אהיה “יותר עדינה”. זה אף פעם לא הייתי אני. תמיד הייתי פרקטית, ישירה, לא במיוחד מתעסקת במה חושבים. עובדת, פותרת בעיות, עושה מה שצריך. הוא הכיר אותי ככה. אף פעם לא העמדתי פנים שאני מישהי אחרת. עם הזמן ההערות הפכו תכופות יותר. הוא התחיל להשוות אותי לנשים שראינו ברשתות החברתיות, לנשים של חברים, לקולגות. אמר שאני נראית יותר כמו חברה מאשר כמו אשתו. הקשבתי לו, לפעמים התווכחנו והמשכנו הלאה. אף פעם לא חשבתי שזה רציני. תפסתי את זה כהבדלי אופי נורמליים בזוגיות. ביום שבו קברתי את אבא שלי, כל זה הפסיק להיראות לי שולי. הייתי בשוק. לא ישנתי, לא אכלתי, לא חשבתי על כלום חוץ מאיך להחזיק מעמד בלוויה. לבשתי את הבגדים השחורים הראשונים שמצאתי, לא התאפרתי, לא עשיתי כלום עם השיער חוץ מהמינימום ההכרחי. לא היה לי כוח לזה. לפני שיצאנו מהבית, הוא הסתכל עליי ואמר: “את ככה הולכת? לא תסדרי את עצמך בכלל?” בהתחלה לא הבנתי. אמרתי לו שלא אכפת לי איך אני נראית, הרגע איבדתי את אבא שלי. הוא ענה: “כן, אבל בכל זאת… אנשים ידברו. את נראית מוזנחת.” הרגשתי משהו מוזר בלב, כאילו מישהו ריסק אותי מבפנים. בלוויה הוא היה עם כולם. קיבל תנחומים, עמד רציני. אבל מולי היה מרוחק. כמעט לא חיבק אותי. לא שאל איך אני. בשלב מסוים, כשעברנו ליד מראה בסלון, הוא לחש לי שאני צריכה “להתאפס קצת”, שאבא לא היה רוצה לראות אותי ככה. אחרי הלוויה, בבית, שאלתי אותו אם זה באמת הדבר היחיד ששמעת ביום ההוא. אם לא ראה שאני שבורה. הוא אמר לי לא להגזים, שזה רק הדעה שלו, שאישה לא אמורה להזניח את עצמה “גם ברגעים כאלה”. מאז אני רואה אותו אחרת. אבל אני לא מצליחה לעזוב אותו. מרגישה שאני לא יכולה בלעדיו. ❓ מה הייתם אומרים לאישה הזו, אם ישבה מולכם?
07
בעלי תמיד היה אומר לי שאני לא מספיק נשית. בהתחלה זה היה מין הערה אגבית שאם הייתי שמה יותר איפור, אם הייתי לובשת שמלות, אם הייתי “יותר עדינה”
Life Lessons
בעלי תמיד אמר שאני לא מספיק נשית. בהתחלה זה היה באגביות – שאולי אם אתאפר יותר, אלבש שמלות, אהיה “יותר עדינה”. אני אף פעם לא הייתי כזאת. תמיד הייתי פרקטית, ישירה, לא כל כך עסוקה בעצמי. אני עובדת, פותרת בעיות, עושה מה שצריך. ככה הוא הכיר אותי. מעולם לא העמדתי פנים שאני מישהי אחרת. עם הזמן ההערות האלה התגברו. הוא התחיל להשוות אותי לנשים שראינו ברשתות החברתיות, לנשים של החברים שלנו, לעמיתות בעבודה. אמר שאני נראית יותר כמו חברה מאשר אישה. הקשבתי לו, לפעמים התווכחנו, אבל המשכנו הלאה. אף פעם לא חשבתי שזה באמת משנה. ראיתי בזה הבדלים רגילים בין בני זוג. ביום שקברתי את אבא שלי, כל זה הפסיק להיראות לי שולי. הייתי בהלם. לא ישנתי, לא אכלתי, לא חשבתי על כלום חוץ מלהחזיק מעמד בהלוויה. לבשתי את הבגדים השחורים הראשונים שמצאתי, לא התאפרתי, לא טיפלתי בשיער חוץ מהדבר ההכרחי. לא היה לי כוח לכלום. לפני שיצאנו מהבית, בעלי הסתכל עליי ואמר: “ככה את הולכת? לא תסדרי את עצמך קצת?” בהתחלה לא הבנתי. אמרתי לו שלא אכפת לי איך אני נראית, הרי רק עכשיו איבדתי את אבא שלי. הוא ענה: “כן, אבל בכל זאת… אנשים ידברו. את נראית מוזנחת.” הרגשתי שמשהו מתכווץ לי בחזה, כאילו מישהו ריסק אותי מבפנים. בהלוויה הוא עמד עם כולם. ברך, ניחם, נראה רציני. אבל אליי התנהג מרוחק. כמעט לא חיבק אותי. לא שאל מה שלומי. ברגע שעברנו ליד מראה בסלון, לחש לי שאני צריכה “להתאפס קצת”, שאבא שלי לא היה רוצה לראות אותי ככה. אחרי ההלוויה, בבית, שאלתי אותו אם באמת זה כל מה שראה ביום הזה. אם לא שם לב שאני הרוסה. הוא אמר שאני מגזימה, שהוא רק מביע דעה, שאישה לא צריכה להזניח את עצמה “אפילו ברגעים כאלה”. מאז אני מסתכלת עליו אחרת. אבל אני לא מצליחה לעזוב אותו. מרגישה שאני לא מסוגלת בלעדיו. ❓ מה הייתם אומרים לאישה הזו אילו עמדה מולכם?
02
יומן אישי בעלי תמיד אמר לי שאני לא מספיק נשית. בהתחלה הוא היה מעיר את זה כבדרך אגב שאם הייתי מתאפרת יותר, אם הייתי לובשת שמלות, אם הייתי “
Life Lessons
הבעל שלי תמיד אמר שאני לא מספיק נשית: זה התחיל ברמיזות על איפור, שמלות ועדינות, אבל אני תמיד הייתי פרקטית, ישירה ולא סובלת שטויות. עבדתי, פתרתי בעיות, ועשיתי מה שצריך—בדיוק האישה שהוא בחר. עם הזמן התגברו ההשוואות לנשים ברשתות, נשים של חברים ולקולגות. הוא טען שאני נראית כמו חברה, לא כמו אשתו. ויכוחים פה ושם, אבל המשכתי הלאה, חשבתי שזה חלק מקשר. ביום שבו קברתי את אבא שלי, הפסקתי לחשוב שמדובר בזוטות. הייתי שבורה, בלי כוחות—לבשתי שחור בלי לחשוב, בלי איפור, פשוט לא היה אכפת לי. רגע לפני היציאה מהבית הוא הביט בי ושאל: “ככה את הולכת? לא תתארגני קצת?”. אמרתי שזה לא מעניין אותי, הרי איבדתי את אבא שלי. הוא השיב: “בכל זאת… אנשים יסתכלו. את נראית מוזנחת.” הרגשתי כאילו מישהו מועך אותי מבפנים. בהלוויה הוא היה נוכח, קיבל תנחומים, נראה רציני—אבל מולי הוא היה קריר ומרוחק, לא תמך, לא חיבק. ליד מראה אמר לי בשקט: “את צריכה להתאפס, אבא שלך לא היה רוצה לראות אותך ככה.” אחרי שזה נגמר שאלתי אותו אם זה באמת מה שהיה חשוב לו ביום הזה ואם הוא לא שם לב שאני על סף שבירה. הוא אמר שאני מגזימה, שהוא פשוט אומר את דעתו, ואישה—גם בזמנים כאלה—חייבת לשמור על עצמה. מאז אני מסתכלת עליו אחרת… אבל לא מצליחה לעזוב אותו. מרגישה שאני לא יכולה בלעדיו. ❓ מה הייתם אומרים לי אילו עמדתן מולי?
0253
תקשיבי, בעלי תמיד אמר לי שאני לא מספיק נשית. בהתחלה זה היה כזה בנונשלנט, הערות בסגנון אם היית שמה קצת יותר איפור, אם היית לובשת שמלות, אם היית קצת יותר עדינה.
Life Lessons
אני אזכיר לך — מריה סרגייבנה, כאן, הסלסול הזה לא מצליח לי, — לחש בעצב תלמיד כיתה ב’, תמקה, בעודו צובע שוב ושוב על העלה הירוק הסורר בציור הפרח שלו. — אל תלחץ כל כך חזק על המכחול, חמוד, — חייכה אליו הגננת הוותיקה, — תוביל אותו בעדינות, כמו נוצה על כף היד… כך. נהדר! זה אפילו לא סתם סלסול, זה ממש יצירת אומנות! — בשביל אמא! — חייך הילד בגאווה, — היום יום ההולדת שלה! זו המתנה שלי! — איזו אמא מאושרת יש לך, תמקה. כשחזרה הביתה בערב, התקבלה שיחת טלפון: — מריה סרגייבנה, זו לריסה, אמא של ארתום קוטוב, — נשמע קולה המתוח של אם צעירה, — אני מתקשרת להודיע שארתום לא יגיע מחר… כל יום ההולדת שלי נהרס. עכשיו הוא שוכב חולה, עם חום. מריה סרגייבנה נבהלה — רק בבוקר עוד היה בריא, התגאתה בציור הפרחים שצייר לאמא, התכוונה להמליץ לרשום אותו לחוג אמנות… — אל תדאגי, לריסה, אולי אבוא אליכם, אני גרה קרוב… בדירה של קוטוב, בזמן שלריסה מספרת על “הכתמים והמועקה”, מריה סרגייבנה נזכרת בלריסה הצעירה — שתמיד חילצה גורים וחתולים, ותסבלה שילדים אחרים זרקו אותם. — אני אזכיר לך, לריסה — לחשה, ושיחררה מתוך אלבום ישן תמונה בה נראית ילדת בית ספר רזה בלבן, חובקת חתלתול. עוד ציור ישן נפל: ילדה אחת אוחזת בקוטרי ביד ואמא לידה. — הלוואי שיכולתי, הייתי מחבקת את תמקה ואת הגור שלו — בעצמי! אין מתנה טובה יותר לאמא, מאשר לגדל ילד טוב-לב! לריסה מיהרה אל המגרש, אספה את הגור, חזרה ובישלה תה… ובבית הספר, כשתמקה צייר שוב, הפעם את הגור שלו שותף לתמונה, מריה סרגייבנה קיבלה מתנה מלריסה: שם, על הדף, לצד כל הדמויות האהובות, היה כתוב, עטוף בענפים ירוקים: “אני זוכר”.
08
אני אזכיר לך שולה, כאן, תראי, האלומה לא יוצאת, לחש בעצב ילד בכיתה ב׳, תום, ודקר בעדינות במכחול את העלה הירוק שצייר, שעקמומו התעקש להתעקם לכיוון הלא נכון.
© 2026 VesperUm