Life Lessons
לינה הייתה רעה. מאוד רעה, ממש מסכנה, כמה רעה הייתה לינה הזאת. כולם ניסו להסביר לאמא שלה, לחברות בעבודה ולסביבה—לינה ממש רעה, רעה וגם בודדה ואומללה: אין לה בעל, הבן כבר גדול וגר לבד, לינה נשארה לבד, אף אחד לא צריך אותה. כל יום שני בעבודה כולם מפרטות איזה מאמץ השקיעו בסוף השבוע—גינה, ניקיונות, קומפוטים, והלנה? שקטה, אין לה מה לספר, אין לה בעל, הילד יצא לעצמאות, אז היא רק יושבת ומקשיבה. לפעמים יוצאת מוקדם מהעבודה, פעמיים בחודש, כולן יודעות לאן—לפגוש את המאהבים הרבים שלה, הרי לינה רעה, הן כולן נשואות, מסודרות, ורק לינה רעה. “לינה,” אמא נאנחת, “למה את כזאת לא מסודרת? את לא רוצה לפחות איזה גברוש קטן? אולי תעשי עוד ילד, גם בגיל ארבעים כולם יולדות”. “אמא, למה לי בכלל עוד ילד? או גברוש? יש לי את ליאון, זה מספיק לי…” – “אבל זה לא גבר אמיתי”, אמא נאנחת מחדש. ולינה צוחקת: “הוא לא שואל שאלות, לא מכריח לנקות, לא תוקע אותי עם ארוחות, לא משאיר גרביים מלוכלכות, לא מכיל על הספה—חיים טובים”. “כן, טובים לו, אבל אשתו המסכנה, היא מקבלת הכל”. “את היית רוצה את כל זה על הראש, אמא? אני עברתי שני נישואין—לשניהם ברחתי בריצה.” אמא מזכירה לה את החתונה הראשונה, בגיל שמונה עשרה, כפי שלחצה, כי בעל מבוגר וחכם יותר. אפילו ללימודים אי-אפשר לצאת, ללנה אסור כלום, הכל לבית, אין לה שום חיים. וגם השני לא השתפר—אהבה, עבודה, לימודים—קשה, הכל לבד, הבן מנישואים קודמים לא מעניין אף אחד, ואבא של לינה תמיד רק מצקצק: “את עצלנית, אמא שלך רצה בין נכדים, ואת מסתובבת בחוץ כמו גברת, למוזיאונים…”. החיים של אמא סוחטים—שמירה על הנכדים, ניקיונות, מטבח, כביסות בלי הפסקה—ולינה? לינה חיה אחרת: לינה יוצאת לפעמים למסעדה, לטייל, לבלות, לראות סדרות, אפילו מתפנקת על פיצה בלילה, וכל כך לא מתנצלת. כולן רואות בה רעה, אגואיסטית, אבל לינה יודעת—היא בוחרת בעצמה, והיא לא מתביישת בזה. כן, כולם מסביב מזדעזעים, מה פתאום לינה לא כמו כולן, חמושה באחריות, ובכל זאת יושבת בעבודה עם חיוך מרוצה, עצמאית, חופשיה, רעה בעיני כולם—ומרוצה בעיני עצמה.
027
עלמה הייתה רעה. מאוד רעה, אפילו חבל עליה, כמה רעה הייתה עלמה הזאת. כולם ניסו להסביר לאמא שלה כמה עלמה בעייתית. רעה, וגם עצובה כזאת. ברור, אין לה בעל, הבן
Life Lessons
לינה הייתה רעה. ממש רעה, אפילו חבל עליה כמה רעה שהיא הייתה. כולם ניסו להסביר לאמא שלה ולכל הנשים מסביבה כמה היא רעה. רעה, ועוד אומללה. ברור, אין לה בעל, הבן כבר גדול, חי לבד. לינה לבד, אף אחד לא צריך אותה. היא באה לעבודה ביום שני, והנשים שם מתחרות זו בזו – מי הספיקה לשטוף יותר חלונות או לנקות את כל הבית בסוף השבוע. מי חרשה בגינה, מי בישלה סירים של ריבה. ולינה שותקת, מה כבר יש לה להגיד? אין לה גבר, הילד כבר לבד, אז היא שותקת. פעם פעמיים בחודש היא הולכת מוקדם מהעבודה, כולן יודעות – היא בטח נפגשת עם כל המאהבים שלה. בטוחות, יש לה ערימת מחזרים, הרי לינה כזו רעה. לינה רעה, מאוד. כל הנשים שם הרי טובות – נשואות, עובדות מסורות, ואילו לינה רעה. “לינה”, אומרת אמא, “למה את כזאת?” “כמו מה, אמא?” “לא מסודרת, למה את לא מוצאת איזה גבר, נו באמת, בת שלי. עוד לא מאוחר להביא עוד ילד, כולם היום יולדות אחרי גיל ארבעים.” “אמא, למה לי עוד גבר? בשביל מה ילד שני ממישהו שאני לא אוהבת? אמא, באמת, למה? יש לי את הבן שלי, לֵאשָה זה מספיק לי…” גבר, כמו שאת אומרת, למה לי? מה אעשה איתו? יש לי את אולג. “לינה!”, נאנחת אמא, “אולג – הוא לא שלך!” “חוץ משלי”, צוחקת לינה, “פעם בשבוע דייט, מתנות, עוזר לנסוע לחופשות, לא מפריע, לא שולח אותי לאמא שלו לשטוף חלונות, לא מאלץ אותי לכבס לו גרביים, לא מצפה לארוחה, לא מעמיס עליי בעיות, לא נרדם לי על הספה.” ברכה משמים. “כן, ברכה – את כל זה מקבלת אשתו המסכנה.” “ואת רוצה שזה יהיה אני? לא תודה, אמא, אני כבר מעל ארבעים, פעמיים הייתי, נזכיר – פעמיים! – נשואה, וברחתי מאושר כזה.” בעל ראשון, אבי לֵאשָה, הרי את הכרחת אותי, אמא, בגיל שמונה עשרה כמעט, רק כי הוא היה יותר מבוגר – יותר חכם, אוהב, רציני, עשיר אפילו, נכון אמא? חמש שנים ישבתי בכלא – אסור ללמוד, אסור חברות, אפילו לא לגדל את לֵאשָה: “צעירה, תעשי משהו לא נכון…” התכלה על לֵאשָה ועל אמא שלו. אבל ב”זהב” חייתי, נכון? הופעתי איתו לאנשים פעם בחודש – תראו, אישה צעירה ומסודרת, לא כמו כל הבובות שלכם. בכיף נהנה מאותן “בובות” בצד… וכשברחתי וגירושין, תודה לסבתא הטובה שלי שעזרה לי, אפילו גרביים רצה חזרה… פעם שנייה התחתנתי מאהבה, אמא, זוכרת? לומדת ביום, עובדת בלילה, לא להיות על חשבונך או של אבא… “לינה! איך את יכולה? האם פעם האשמתי אותך? האם לא נתתי לך או ללֵאשָה?” את לא, אמא, אבל יש גם לא-את. יש את זה שפחד שאתיישב לך על הצוואר – אבא. וגם האח, ניקיטה, כל חייו לא מסודר – למה לו? יש לו אמא… את רצה בשתי עבודות, גמורה, אבל חייבת ללכת לסופר, הרי הילדים רעבים – אחד על הספה, השני במחשב… מבשלת, מנקה, מכבסת… אז מאהבה, אמא, ברחתי שוב לנישואים. אבל אין הבדל – לינה-אנג’לינה, נהייתי לינה-כולם-חייבת. האהוב שוכב על הספה, לינה בעבודה, רצה לגן, קניות, ילד, מוצרים… רכב לא היה לי – למה? ברור, הבעל צריך יותר. מה זה עייפות? ומי יבשל? מבשלת, מקפלת, מגיעה להאכיל את הגבר ולפנק, חלילה יתדרדר החוצה… אין כסף? אז זה לבן שלי, אם היה שלך אולי היית זז! מה זה “לא אתן על הרכב”? הרי אנחנו משפחה. כמה את מרוויחה בלי לעשות כלום, וכמה אני… לך יש מזל… מה זה “את הולכת?” יאללה, מי ייקח אותך עם ילד? חה-חה… אז אמא, הייתי גם עם זה שמרוויח יותר ממני, גם עם זה שמרוויח פחות – לא עשה לי שינוי. לכולם טוב – רק לי תמיד רע. “לינה, כולם חיים ככה, מאמי.” שיחיו. אני – לא. איך בילית בשבת, אמא? “ניקיטה ומאשה שמו עלינו את אולצ’קה ווָאנְיָה, רצתי איתם, עשיתי פנקייקס, שטפתי, ניקיתי, חיבצתי, הילדים, האכלתי אבא, גיהצתי, נרדמתי ב-1 לפנות בוקר, ואז עוד שאבא העיר אותי בלילה לבוא למיטה…” “אמא, אני לא זוכרת שאי פעם שמרת כל-כך על לֵאשָה? דאגתי שגם אותך אפנק? לא מסרתי לך את הילד ובורחת?” “את היית עצמאית, זה הילדים האלה…” “רוצה לספר לך איך ביליתי את הסופ”ש? שישי לֵאשָה התקשר, ביקש שאשמור על טימוקה – חתול של מארינה, החברה שלו – אם היית פחות עם ניקיטה אולי היית יודעת מה עם הנכד הבכור שלך… אז שמרתי על החתול, לֵאשָה הביא פיצה, הלכו. בערב אכלתי פיצה וראיתי סדרות, לא הייתי צריכה לקום מוקדם. בבוקר האכלתי את טימוקה, שתיתי קפה, ניקיתי אבק, הדלקתי מכונת כביסה, רציתי להזמין אותך למוזיאון או סתם לשבת. אבא ענה לטלפון – את עסוקה, במים, מנקה… קרא לי בטלנות, אמא עובדת קשה עם הנכדים, ואני כמו גברת, מסתובבת במוזיאון… נעלבתי – ואז עבר לי. הרי הוא תמיד צודק. הייתי במוזיאון – תערוכה של הצייר האהוב עלייך, זוכרת? אחרי זה קפה, שופינג, הביתה, החתול ישן, נרדמתי עם סדרה. בראשון קמתי רק ב-11, רציתי להזמין אותך להפלגה בנהר, מאשה ענתה – את עסוקה, מנקה שולחן או כלים. בערב אולג הזמין אותי למסעדה – למה לא? אישה חופשייה. לא שואלת לפרטים, לא מקשיבה לצרות. ביליתי, ישנתי, באתי לעבודה רעננה.” ניסיתי גברים לא נשואים, אמא – אסון. נדבקים ילדים שמחפשים אמא, או מסכנים מגורשים עם ילדים וקייטנות. אחד אמר שאני חייבת לקבל את ילדיו – חייבת, כי אני אישה ואפשר לאהוב את כל הילדים. הוא ימשיך לממן אותם ואת האקסית (האמא!) ומה שישאר יילך על התחביב שלו – דיג. ומה איתי? אני אקבל דגים לאכול. ומה עם לֵאשָה שלי? “יש לו אבא – שידאג לו.” צודק, גם לי יש אמא – אני! אז הפכתי רעה, קטנונית, חמדנית. רציתי להעמיס על גבר מסכן את הילד שלי… לכן, אמא, בא אולג. אני רעה בעיניכם – אבל לא מתביישת. כואב לי רק שאת ממשיכה ככה. לכן אני מושכת אותך החוצה, כמו עכשיו – “שיקרתי לך ולאבא, שאני צריכה עזרה. אמא, איתי הכול בסדר – את ואני נמצאות יחד, הולכות ליהנות. “אבדת עלייך דעתך, לינה. ומה עם אבא?” “מה הבעיה עם אבא? חולה הוא?” “לא, אבל… האוכל…” “לא מתארת לעצמי שלא הכנת. צריך רק לחמם. וניקיטה…” “אמא! אני יכולה להיעלב ברצינות… אולי אני רעה, אבל תני לי להיות טובה, ובואי ננוח יחד, בבקשה…” בעבודה, ביום שני, שוב הנשים מספרות כמה קשה היה להן לנוח. לינה מחייכת חיוך ערמומי, כולן יודעות שלינה רעה – היא הולכת בעיניים נוצצות ובפסיעה שמורה רק לה, כולם בטוחים שבראשה רק מחשבות רעות.
018
יעל הייתה רעה. כל כך רעה, שבאמת קצת ברחמים עליה, איזו אישה רעה היא יעל. כל החברים ניסו להבהיר להורים שלה, שהיא ממש רעה. רעה וגם מסכנה. ברור, אין לה בעל
Life Lessons
כמו ציפור על קרש ציידים – סיפורה של קטי: להתחתן פעם אחת ולתמיד, לא להתפתות לגברים נשואים, לא להתרוצץ עולם בחיפוש אחר החצי השני, אלא לשמור על גורל אחד ואהבה אמיתית, עם לקחים ממשפחה, קנאה בין אחיות, אהבות מתנגשות, נישואים של פעם בחיים, התמודדות עם בגידה, התחזקות מתוך לב שבור – וחיפוש אחר אושר חדש בישראל של שנות התשעים
054
-בנות, להתחתן צריך פעם אחת ולתמיד. עד הנשימה האחרונה להיות עם האהוב שלך. לא להסתובב סתם ככה בעולם בחיפוש אחרי “החצי השני”. ככה תישארי רק תפוח נגוס.
Life Lessons
Ni siquiera Tengo con Quién Hablar — Relato — Mamá, ¿pero qué dices? ¿Cómo que no tienes con quién hablar? Si te llamo dos veces al día —preguntó, cansada, su hija. — No, hija mía, cómo puedes pensar eso… —Nina Antónovna suspiró triste—. Es sólo que ya no me quedan amigos ni conocidos de mi edad. De mi época. — Mamá, deja de decir tonterías. Ahí tienes a tu amiga del colegio, Irene. Y además eres modernísima, pareces mucho más joven. Venga, mamá, ¿qué te pasa ahora? —insistió su hija, algo disgustada. — Sabes que Irene tiene asma, no puede hablar por teléfono, enseguida se pone a toser. Y vive lejos, al otro lado de la ciudad. Antes éramos tres amigas —te lo conté mil veces—. Pero Marina ya no está desde hace mucho. Ayer vino Tania, la vecina. Le invité a un té, es buena mujer, suele pasarse por aquí. Fue a por bollitos que había hecho para los suyos. Me habló de sus hijos, de sus nietos. Tiene nietos, aunque es quince años más joven que yo. Pero sus recuerdos de la infancia y del colegio son muy distintos. Y es que me encantaría poder charlar con personas de mi quinta, igual que yo —decía Nina Antónovna a su hija, aunque sabía perfectamente que ella no la entendería. Es joven aún. Su tiempo sigue vivo, ahí fuera. Todavía no le tira la nostalgia. Es buena chica, tan atenta, no es culpa suya. — Mira, mamá, tengo entradas para el concierto de romanzas el martes. ¿Recuerdas que querías ir? ¡Y deja ya la tristeza, ponte tu vestido burdeos, que estás guapísima con él! — Vale, cariño, está bien, no sé ni por qué me ha dado, buenas noches, hablamos mañana. Acuéstate temprano, que nunca descansas —Nina Antónovna desvió la conversación. — Sí, mamá, hasta mañana, buenas noches —Svetlana colgó. Nina Antónovna se quedó mirando en silencio las luces parpadeantes de la noche madrileña… Décimo curso, también primavera. Tantos planes. Qué reciente parece todo aquello. A su amiga Irene le gustaba Sergio Marín, de su clase. Y a Sergio le gustaba Nina. Por las noches la llamaba a casa, la invitaba a pasear. Pero Nina le veía sólo como un amigo, no quería darle falsas esperanzas. Luego Sergio se fue a hacer la mili. Volvió, se casó. Vivía en el viejo barrio de Irene. Y tenía entonces aquel teléfono fijo… el número… Nina Antónovna marcó el número que le vino a la cabeza. Tardó en dar tono. Alguien descolgó, hubo un ruido de fondo, y entonces una voz masculina muy suave contestó: — ¿Dígame? ¿Será demasiado tarde? ¿Para qué le he llamado? Puede que Sergio ni me recuerde, ¡o igual ni siquiera es él! — Buenas noches —dijo Nina Antónovna con la voz un poco ronca de la emoción. Volvió el ruido y de repente oyó, sorprendido: — ¿Nina? No puede ser. Claro que eres tú. Nunca podría olvidar tu voz. ¿Pero cómo me has encontrado? Si esto ha sido por casualidad… — ¡Sergio! ¡Me has reconocido! —una oleada de recuerdos la envolvió. Hacía tanto que nadie la llamaba por su nombre—, sólo “mamá”, “abuela”, o “Nina Antónovna”. Bueno, e Irene. Pero que te llamen “Nina” suena a primavera, como si los años no hubieran pasado. — ¿Cómo estás, Nina? Qué alegría oírte —esas palabras le supieron a gloria. Temía que no la reconociera o que llegara en mal momento. — ¿Te acuerdas de décimo? Cómo Vítor y yo os llevábamos en barca a Irene y a ti. Se dejó las manos en los remos, y lo ocultaba. ¡Y luego comimos helados en la Gran Vía, con música de fondo! —la voz de Sergio era suave, soñadora. — Claro que me acuerdo —Nina soltó una risa feliz—. ¿Y aquella acampada con la clase? ¡Qué hambre teníamos y no lográbamos abrir las latas! — Sí, ja, ja —rió Sergio—. Vítor las abrió al final, y luego cantábamos con la guitarra junto al fuego, ¿te acuerdas? Desde entonces quise aprender a tocar. — ¿Y aprendiste? —la voz de Nina le sonó joven, contagiada de recuerdos—. Es fantástico todo lo que revivimos juntos. — ¿Y tú qué tal? —preguntó Sergio—. Aunque, por el tono… diría que eres feliz. ¿Tienes hijos, nietos? ¿Sigues escribiendo poesía? ¡Me acuerdo! “Disolverse en la noche, renacer con el alba…” Eso es vitalismo puro. ¡Siempre has sido la alegría! Estar contigo es calentar el alma. Qué suerte tienen los tuyos, qué madre y abuela tan valiosa. — Qué exagerado eres, Sergio. Mi tiempo ya pasó… La interrumpió: — Anda ya, ¡me calientas el auricular! Es broma. No creo que hayas perdido las ganas de vivir, no es propio de ti. Todavía no ha pasado tu tiempo. Así que, Nina, disfruta. El sol brilla para ti. ¡Y el viento empuja las nubes en el cielo para ti! ¡Y los pájaros cantan para ti! — Sergio, sigues igual de romántico… ¿Y tú qué tal? Sólo hablamos de mí…—pero un ruido, un chasquido y la llamada se cortó. Nina Antónovna se quedó un rato con el teléfono en la mano. Quiso volver a llamar, pero pensó que era tarde, ya lo haría otro día. ¡Qué conversación tan buena! ¡Cuántos recuerdos…! Un timbrazo la hizo sobresaltarse. Su nieta. — Sí, Dasha, cariño, no duermo aún. ¿Qué te dijo mamá? No, estoy de buen ánimo. Iremos juntas al concierto. ¿Vienes mañana? Perfecto, te espero. Besos. Nina Antónovna se fue a la cama llena de planes nuevos y feliz. Al dormirse, componía versos en la cabeza… Por la mañana decidió acercarse a ver a su amiga Irene. Unos minutos en tranvía, ¡si tampoco es que sea una carroza! Irene se alegró: — ¡Por fin! Me lo prometiste hace tiempo. Vaya, has traído tarta de albaricoque —mi favorita—. ¡Cuenta, cuenta! —tosió Irene, llevándose la mano al pecho—. No te preocupes, el nuevo inhalador me ayuda. Vamos a tomar el té. Te veo rejuvenecida, Nina. A ver, ¿qué pasa? — No sé, será la quinta juventud. Ayer, por casualidad, llamé a Sergio Marín, ¿te acuerdas? Tu amor de décimo… ¡Se acordaba de todo! ¡Yo ya ni me acordaba! Irene, ¿qué te pasa? Te has quedado blanca… ¿Te ahogas otra vez? Irene la miró callada, pálida. Al final susurró: — Nina… ¿no sabías que Sergio murió hace un año? Y vivía en otro barrio desde hace tiempo. — ¡No puede ser! ¿Entonces con quién hablé yo? ¡Me recordó todo de nuestra juventud! Antes estaba triste, pero después de hablar con él me invadió la alegría de vivir, las ganas de hacer cosas… ¿Cómo es posible? —Nina no podía creerlo—. Era su voz, lo juro. Y me dijo: “El sol brilla para ti. Y el viento arrastra las nubes por el cielo para ti. Y los pájaros cantan para ti”. Irene negó, dudando si creer lo que contaba su amiga. Y de pronto dijo: — Nina, no sé cómo ha sido, pero creo que sí, que era él. Sus palabras, su estilo. Sergio te quería. Creo que quería animarte… desde allá. Y lo ha conseguido. Hacía mucho que no te veía tan animada y alegre. Algún día, alguien recogerá los pedazos de tu corazón gastado. Y entonces recordarás por fin, que estás… simplemente feliz.
07
Mamá, ¿pero qué dices? ¿Cómo que no tienes con quién hablar? ¡Si te llamo dos veces al día! preguntó Laura, su hija, con un suspiro cansado.
Life Lessons
מביטים אל הריק: הסיפור של דימה ואנה – אהבה סוערת בגיל תשע-עשרה, חתונה נוצצת ומלאת תקווה בתל אביב, הורים שרק אחד מהם יכל לעזור, ואמא אחת בשם שושנה שכולם קראו לה שושי – אבל החיים מספרים סיפור אחר לגמרי; בריחה, התמכרות, משפחות מתפרקות, בנות שננטשות, סבתא שמכילה, חזרה בלתי אפשרית ואהבה שהפכה לצל באוויר, בדרך בין אשליה למציאות ישראלית.
012
תשמעי, זה סיפור כזה שאם לא הייתי מכירה מקרוב, לא הייתי מאמינה שזה אמיתי. אז תדמייני, דניאל ונעמה, התחתנו בגיל 19. לגמרי ילדים בעצם, אבל מאוהבים כמו בסרטים.
Life Lessons
מביטים אל תוך הריק: דימה ואניה נישאו בגיל תשע-עשרה מתוך אהבה עוצמתית, הוריהם מיהרו לחתן אותם כדי שלא “יקרה משהו אסור”, החתונה הייתה מפוארת עם כל הסממנים — קישוטים, שפע פרחים, זיקוקים, אולם וחגיגת “מר-מר!”, הוריה של אניה לא יכלו לעזור כלכלית וכל ההוצאות היו על אמא של החתן, סאנה סאנובנה, שהעדיפה שיקראו לה כך כדי להקל, והזהירה את דימה אך הוא בטח שהאהבה תנצח – אך החיים הובילו לנפילה: אניה התחילה להיעלם מהבית ולבסוף עזבה עם גבר נשוי, בנותיהן נשארו אצל הסבתא שסעדה אותן יחד עם בעלה, דימה נשבר והצטרף לכת ונישא לאלמנה עם שני בנים, קשריו עם בנותיו התרופפו, לאחר שנים שבהן אניה חזרה עם ילדה חדשה ולאחר מכן נטשה שוב, שלוש הנכדות גדלו בבית הסבתא סאנה שגידלה אותן באהבה עד מותה, וכל אחת בחרה נתיב אחר—טניה נישאה ללא ילדים, סבטה נשארה לבד, ומאשה ילדה בעצמה בגיל שבע־עשרה—אניה נשארה בודדה ומוכפשת בכפר, ודימה עזב את הכת וחי לבדו עם שלושה חתולים – והאושר שפעם היה בהישג ידם, הלך לאיבוד בצל הריק.
019
מביט בריק דניאל ונעמה התחתנו כשהיו בני תשע עשרה בלבד. הם לא יכלו לדמיין את חייהם אחד בלי השנייה; זו הייתה אהבה סוחפת, מתפרצת. לכן, הוריהם לא חיכו ודאגו
Life Lessons
מביטים אל הריק: דימה ואניה התחתנו בגיל 19 מתוך אהבה סוערת, למרות אזהרות ההורים והחתונה המפוארת שאירגנה סאנה סאנובנה. אך כעבור שנים, כאשר אניה נוטשת את ילדיה ובעלה דימה נשאב לכת דתית, מתפורר הבית—שלוש הבנות גדלות אצל הסבתא, כאשר אניה שוקעת באלכוהול ודימה נותר בודד עם זכרונות של אושר שאבד.
015
בוהים ברִיק דניאל ונעמה מתחתנים כשהם בני תשע-עשרה בלבד. הם לא מסוגלים לחיות או לנשום האחד בלי השנייה; זו אהבה משתוללת, שורפת, בלתי מוסברת.
Life Lessons
לחיות עם לב קרוע… במשפחת כהן, כל אחד חי לעצמו. לאב, סשה, היו נשים אחרות מעבר לאשתו—ולפעמים יותר מאחת בו-זמנית. האמא, ג’ניה, שחשדה בבגידות, גם לא הייתה דוגמה למוסריות; היא העדיפה לבלות מחוץ לבית עם קולגה נשוי. שני הבנים, דניס ומיכאל, גדלו בעצמאות כמעט מוחלטת; מערכת החינוך, לטענת האם, אמורה הייתה לטפל בהם. המשפחה נפגשה רק בימי ראשון, סביב השולחן במטבח, כדי לאכול במהירות ובשקט ולפזר לכל עבר. כך הם היו ממשיכים, בעולם מקולקל, חוטא אך מתוק, אלמלא קרה הלא-יאמן. כשהבן הצעיר, דניס, היה בן 12, אביו לקח אותו לראשונה לעזור לו במוסך. בזמן שדניס התעניין בכלי העבודה, אבא סשה הלך לרגע אל חברים—וכשחזר, גילה להבות ועשן. (אחר כך התברר שדניס הפיל בטעות מנורת הלחמה דולקת על מיכל דלק.) אנשים קפאו במקום. סשה, אחרי שהרטיבו אותו במים, התפרץ פנימה ויצא עם דניס השרוף בזרועותיו. הפנים נותרו כמעט שלמות; שאר הגוף – לא. שירותי הכבאות וההצלה פעלו; דניס שרד, אך הרופאים הודיעו להוריו – סיכוייו קלושים: “רק נס יציל אותו.” סשה וג’ניה מיהרו בגשם סוער לבית הכנסת הקרוב, שם התפללו בדמעות יחד עם הרב שמעון שדרש מהם לבחון את חייהם, לחזור אל האהבה ולבקש ברכה מנחמן מאומן. משם – כל יחסיהם נגמרו; רק כוחותיהם הושקעו בהצלת בנם. דניס שרד, בניגוד לכל הסיכויים. משפחת כהן התלכדה סביב משבר. עם הזמן, דניס התיידד במרכז שיקום עם מישהי שעברה שריפה בעצמה, מרים. חברותם הפכה לאהבה, ושניהם בנו יחד חיים חדשים: חתונה צנועה, ילדים—בת בשם שירה, ואז בן—יונתן. לבסוף, כשהמשפחה סוף-סוף נשמה לרווחה, סשה וג’ניה הרגישו מרוקנים—נפרדו, וכל אחד פנה לדרכו: היא עברה לאחותה, נפרדה מהרב, והוא נשאר לבדו בדירה. עכשיו, כל אחד מצא שקט, אבל בתוכם הלב עוד נושא צלקות.
05
לְחַיִּים בְּפֶצַע פָּתוּחַ… במשפחת לוי, כל אחד חי את חייו, מנותק משאר בני הבית. אב המשפחה, אריאל לוי, החזיק מאהבת קבועה, ולפעמים אף יותר מאחת, נוסף על אשתו בתיה.
Life Lessons
El tono del móvil de mi nuera cambió mis planes de ayudar a mi joven familia a encontrar piso: así rompí con la idea de cederles el apartamento heredado tras una celebración en Madrid
08
Diario personal, jueves por la tarde Hoy siento la necesidad de poner en palabras lo que me ronda por la cabeza desde hace una semana. Todo comenzó tras
Life Lessons
בעלי תמיד אמר שאני לא מספיק נשית. בהתחלה זה היה בין לבין – שאם אתאפר יותר, אלבש שמלות, אהיה “יותר עדינה”. זה אף פעם לא הייתי אני. תמיד הייתי פרקטית, ישירה, לא במיוחד מתעסקת במה חושבים. עובדת, פותרת בעיות, עושה מה שצריך. הוא הכיר אותי ככה. אף פעם לא העמדתי פנים שאני מישהי אחרת. עם הזמן ההערות הפכו תכופות יותר. הוא התחיל להשוות אותי לנשים שראינו ברשתות החברתיות, לנשים של חברים, לקולגות. אמר שאני נראית יותר כמו חברה מאשר כמו אשתו. הקשבתי לו, לפעמים התווכחנו והמשכנו הלאה. אף פעם לא חשבתי שזה רציני. תפסתי את זה כהבדלי אופי נורמליים בזוגיות. ביום שבו קברתי את אבא שלי, כל זה הפסיק להיראות לי שולי. הייתי בשוק. לא ישנתי, לא אכלתי, לא חשבתי על כלום חוץ מאיך להחזיק מעמד בלוויה. לבשתי את הבגדים השחורים הראשונים שמצאתי, לא התאפרתי, לא עשיתי כלום עם השיער חוץ מהמינימום ההכרחי. לא היה לי כוח לזה. לפני שיצאנו מהבית, הוא הסתכל עליי ואמר: “את ככה הולכת? לא תסדרי את עצמך בכלל?” בהתחלה לא הבנתי. אמרתי לו שלא אכפת לי איך אני נראית, הרגע איבדתי את אבא שלי. הוא ענה: “כן, אבל בכל זאת… אנשים ידברו. את נראית מוזנחת.” הרגשתי משהו מוזר בלב, כאילו מישהו ריסק אותי מבפנים. בלוויה הוא היה עם כולם. קיבל תנחומים, עמד רציני. אבל מולי היה מרוחק. כמעט לא חיבק אותי. לא שאל איך אני. בשלב מסוים, כשעברנו ליד מראה בסלון, הוא לחש לי שאני צריכה “להתאפס קצת”, שאבא לא היה רוצה לראות אותי ככה. אחרי הלוויה, בבית, שאלתי אותו אם זה באמת הדבר היחיד ששמעת ביום ההוא. אם לא ראה שאני שבורה. הוא אמר לי לא להגזים, שזה רק הדעה שלו, שאישה לא אמורה להזניח את עצמה “גם ברגעים כאלה”. מאז אני רואה אותו אחרת. אבל אני לא מצליחה לעזוב אותו. מרגישה שאני לא יכולה בלעדיו. ❓ מה הייתם אומרים לאישה הזו, אם ישבה מולכם?
016
בעלי תמיד היה אומר לי שאני לא מספיק נשית. בהתחלה זה היה מין הערה אגבית שאם הייתי שמה יותר איפור, אם הייתי לובשת שמלות, אם הייתי “יותר עדינה”