Life Lessons
כשחזר הביתה מהעבודה, החתול לא היה שם: סיפורו של פטריק, מתכנת צעיר שקיבל דירה מהוריו, הציל חתלתול פגוע ורגליים בשם “חתיך”, ונאבק בין אהבתו לחתול לבין זוגיות מסובכת עם מריה, שביקשה ממנו לוותר על חתיך. אחרי מפגש משפחתי משפיל, פרידתו מהחתול ומסע החיפוש הנוגע ללב, פטריק בחר להישאר עם חתיך ולסיים את הקשר עם מריה – כי יש דברים שחשובים באמת.
065
כאשר חזר מהעבודה, החתול לא היה שם. אלעד היה בחור צנוע, נקי ממנהגים רעים. ביום הולדתו ה-25 נתנו לו הוריו דירה במתנה למעשה, עזרו לו לגייס כסף לעבור בתשלום
Life Lessons
לקחת לי את אבא שלי – אמא, נכנסתי לדירה! תארי לך, סוף סוף! אוקסנה הצמידה את הטלפון לכתף ונאבקה עם המנעול הסרבן. המפתח לא הסתובב בקלות, כאילו בודק את החדשה בבית. – איך הדירה, חמודה שלי? הכול בסדר? – קול אמא היה נרגש ודואג. – מושלם! מוארת, מרווחת. מרפסת לכיוון מזרח, בדיוק כמו שרציתי. אבא בבית? – כאן, כאן! – נשמע הבס של ויקטור. – שומעים אותי? אז מה, הגוזל עף מהקן? – אבא, אני בת 25, איזה גוזל? – בשבילי את תמיד גוזל. בדקת את המנעולים? החלונות? החימום… – ויקטור, תן לה להתרגל! – קטעה אמא. – אוקסנה, תהיי זהירה. זה בניין חדש, מי יודע מי גר לידך. אוקסנה צחקה, הצליחה סוף סוף לפתור את המנעול ודחפה את הדלת פנימה. – אמא, זה לא שיכון של שנות השבעים. בניין מסודר, אנשים טובים. יהיה בסדר. הימים הפכו למרוץ אינסופי בין חנויות בטון, סלוני רהיטים והדירה. אוקסנה נרדמה עם קטלוגי טפטים, והתעוררה בבדיקה איזה צבע רובה יילך טוב עם הקרמיקה. בשבת עמדה בסלון, בוחנת דגימות בדים לווילונות, והטלפון צלצל. – איך ההתקדמות? – שאל אבא. – לאט אבל בטוח. היום אני בוחרת ווילונות, נודדת בין “שנהב” ל”חלב אפוי”. מה דעתך? – זה אותו צבע, משווקים שונים, מותק. – אבא, אין לך מושג בגוונים! – אבל יש לי מושג בחשמל. השקעים מסודרים? השיפוץ שואב זמן, כסף ועצבים, אבל כל פרט הופך את הקירות החשופים לבית אמיתי. אוקסנה בחרה בעצמה את הטפטים הבהירים לחדר השינה, מצאה שיפוצניק ללמינציה, תכננה את מנח הרהיטים כך שאפילו המטבח הקטן ירגיש מרווח. כשהאיש האחרון פינה את השאריות, אוקסנה ישבה על הרצפה בסלון המצוחצח. אור רך נכנס מווילונות חדשים, ריח רענן ונגיעה צבע טרי. הבית הראשון שלה… שלושה ימים לאחר ההובלה, פגשה את השכנה. אוקסנה התעסקה במפתחות, כשמולה נשמע מנעול. – או, החדשה! – אישה בתחילת שנות השלושים הציצה מהדלת. תספורת קצרה, שפתון אדום ועיניים סקרניות. – אני עלינה. מולך בדיוק, מעכשיו אנחנו שכנות. – אוקסנה, נעים להכיר. – אם תצטרכי סוכר, מלח או סתם לדבר – פשוט תבואי. בהתחלה בבניין חדש מרגיש מוזר קצת. עלינה התגלתה כמעניינת וחברותית. שתו תה אצל אוקסנה ודיברו על הקפריזות של חברת הניהול ועל תכנון הקומה. עלינה חלקה טיפים – איפה יש אינטרנט טוב, מי מתקין ברזים בזול, ואיפה בסופרים ליד הבית יש ירקות הכי טריים. – יש לי מתכון לעוגת תפוחים – פשוט תענוג! – עלינה חיפשה בטלפון. – אשלח לך. חצי שעה, ונראה כאילו עמלת יום שלם. – יאללה, תשלחי! עוד לא ניסיתי את התנור… הימים נקשרו לשבועות, אוקסנה שמחה שיש לה שכנה פתוחה. נפגשו במדרגות, לפעמים התארחו אחת אצל השנייה לקפה, החליפו ספרים. בשבת הגיע ויקטור — לעזור עם מדף עיקש. – בחרת דיבלים לא מתאימים, – אבא אובחן. – זה לגבס, פה יש בטון. רגע, יש לי ברכב. אחרי שעה המדף נתלה ישר וחזק. ויקטור התקפל, בדק בקפדנות ונענע בראשו: – זה יחזיק עשרים שנה. – אתה אבא הכי טוב! – אוקסנה חיבקה אותו. ירדו יחד, דיברו שטויות: עבודה, בוסים חדשים, בלגני מסמכים. בכניסה פגשה את עלינה עם שקיות סופר. – היי! – אוקסנה נפנפה. – תכירי, זה אבא שלי, ויקטור. אבא, זו עלינה, השכנה שסיפרתי. – נעים מאוד, – ויקטור חייך בנעימות. עלינה קפאה לרגע, סקרה את ויקטור ואת אוקסנה. החיוך שלה היה פתאום מודבק ומוזר. – גם לי, – אמרה קצרות ונעלמה מהר. הכול השתנה מאז. עלינה החלה להתרחק, בפנים קפוא. הזמנה לתה נענתה בתירוצים. ואז הגיעו תלונות… בהתחלה שוטר דפק בדלת ב-21:00. – התקבלה תלונה על רעש, – התנצל. – מוזיקה חזקה. – איזו מוזיקה? קראתי ספר! – ככה שכנים אומרים… בהמשך נערמו תלונות — “רעש בלתי נסבל”, “דפיקות בלתי פוסקות”, “מוזיקה בלילה”. השוטר הפך לאורח קבוע, מתנצל ומושך כתפיים. אוקסנה ידעה מהיכן זה מגיע, אבל לא למה. כל בוקר היה הימור – קליפת ביצה מרוחה על הדלת, קפה באזור המשקוף, שקית קליפות מתחת למפתן? קמה חצי שעה מוקדם, כדי לנקות הכול. הידיים שורפות מחומרי ניקוי והגרון חונק. – ככה זה לא יכול להימשך, – אמרה ובררה מצלמות עינית באינטרנט. הציבה מצלמה זעירה. הכל התחבר לטלפון שלה. חיכתה. לא הרבה. בשלוש לפנות בוקר הגיע התראה — תנועה במצלמה. אוקסנה ראתה את עלינה בחלוק ובנעלי בית, מורחת חומר כהה על דלתה. במיומנות, בשיטה, כמו משימה קבועה. בלילה הבא לא נרדמה. ישבה בכניסה, דרוכה. בסביבות שלוש שוב שמעה רשרוש. פתחה במהירות את הדלת. עלינה קפאה, עם שקית ביד שממנה טפטף משהו דוחה. – מה עשיתי לך? – שאלה אוקסנה בקול חלש. – למה את עושה לי את זה? עלינה הניחה את השקית, פניה התעוותו – יופי שהפך למסכה של זעם ישן. – את? לא עשית לי כלום. אבל אבא שלך… – מה לאבא שלי? – הוא גם אבא שלי! – צעקה עלינה. – רק אותך גידל, אותי נטש בגיל 3! לא נתן אגורה, לא התקשר! אנחנו בקושי שרדנו, והוא הביא משפחה מושלמת עם אמא שלך! אפשר לומר, את לקחת לי את אבא שלי! אוקסנה נסוגה, נשענת על המשקוף. – את משקרת… – באמת? תשאלי אותו! תשאלי אם הוא זוכר את מרינה סולובייבה והבת עלינה שהשליך מהחיים שלו כמו אשפה! אוקסנה סגרה את הדלת, התמוטטה על הרצפה. בראש רק מחשבה אחת: לא נכון, לא נכון, לא נכון. אבא שלי לא כזה. בבוקר נסעה להורים. ניסתה להרכיב את השאלה, אבל כשראתה את אבא, רגוע כרגיל, עם העיתון – לא הצליחה לדבר. – אוקסנה! איזו הפתעה! – קם אליה. – אמא בסופר, תכף חוזרת. – אבא, יש לי שאלה… – התיישבה. – אתה מכיר את מרינה סולובייבה? ויקטור קפא. העיתון החליק מידיו. – מאיפה… – הבת שלה – שכנה שלי. היא טוענת שאתה אבא שלה. שתיקה ארוכה. – אנחנו נוסעים אליה. מיד. צריך לסגור את זה. נסעו לדירה של עלינה. לא דיברו בדרך. אוקסנה ניסתה להרכיב מחדש את החיים. עלינה פתחה מיד, כאילו ציפתה. העבירה מבט כבד, ואז נעה הצידה. – באת להתוודות? – הטיחה. – אחרי שלושים שנה? – באתי להסביר. – ויקטור שלף נייר מקופל. – תקראי. עלינה קראה. פניה השתנו מיובש לכעס, ואז למבוכה ולהלם. – מה זה? – תוצאה של בדיקת DNA, – השיב ויקטור בשקט. – עשיתי אחרי שמרינה ניסתה לקבל מזונות. הבדיקה הוכיחה: אני לא אבא שלך. מרינה בגדה בי. את לא הבת שלי. הנייר נפל מידיה של עלינה. אוקסנה עם אביה יצאו מהדירה. בבית חיבקה אותו. – תסלח לי, אבא. שספקתי בך. ויקטור ליטף את ראשה, כמו פעם כשהייתה ילדה. – אין לך על מה להתנצל, מתוקה. זה לא את, זה אחרים. היחס לשכנה לא השתנה. אוקסנה כבר לא ניסתה להתקרב. אחרי כל זה, הכבוד נעלם לעד…
061
לקחה ממני את אבא שלי אמא, עברתי! את מאמינה? סוף־סוף זה קרה! נועה החזיקה את הטלפון בין הכתף ללחי, בזמן שנאבקה במנעול הסורר. המפתח הסתובב בקושי, כאילו המנעול
Life Lessons
לילכה ילדה בשקט ועמדה לוותר על בתה: סיפור של סטודנטית צעירה, אחות מנוסה, ואב בעל השפעה בעיר שמוצא את דרכו אל האחריות והלב – כל זאת בין מסדרונות בית החולים והלבטים על אימהות, קבלה ותמיכה בישראל של ימינו
0543
אני עובד כאח לידה כבר שנים רבות, ובמהלך השנים נתקלתי בסיטואציות שונות חלקן מרגשות, אחרות פחות נעימות. לרוב הצוות הרפואי משתדל לא להתערב בעניינים האישיים
Life Lessons
חמישה דירות במשפחה, אבל אנחנו עדיין חייבים לגור בשכירות
032
עברו שנים רבות מאז וכל הסיפור הזה עדיין צרוב בי. לפעמים אני תוהה אם יש עוד משפחות כמונו: חמש דירות במשפחה, ובכל זאת אנחנו נאלצים לשכור. משפחתו של בעלי
Life Lessons
את לא אוהבת אותו, אבל לנו היה טוב – אולי ננסה להתחיל מחדש?
016
את לא אוהבת אותו, ולנו היה טוב יחד, אולי ננסה שוב מההתחלה, טוב? התגרשנו לפני שלוש שנים, זה היה גירושין שקטים, בלי מריבות גדולות או האשמות מיותרות.
Life Lessons
ההבטחה דניס החזיק בביטחון את ההגה ונהג בנינוחות בכביש, לצידו ישב חברו קיריל, שניהם שבו לעיר אחרי שליחות קצרה מטעם הבוס. “איזה יופי שסגרנו את העסק והחוזה על סכום כל־כך גדול, הבוס יהיה מרוצה,” חייך דניס. “בהחלט, היה לנו מזל,” השיב קיריל, ששניהם עובדים יחד במשרד. “כיף לחזור הביתה כשמישהו מחכה לך,” אמר דניס, “הארינה שלי בהריון וסובלת מטוקסיקוזה, אני מאוד מצטער עליה, אבל שנינו כל־כך רצינו ילד והיא אמרה שתסבול בשבילנו.” “ילד זו שמחה,” השיב קיריל, “למרינה ולי לא מצליח, כבר שנים אנחנו מנסים, אפילו עשינו טיפול הפרייה פעם שנייה.” דניס התחתן בגיל מאוחר, אחרי הרבה נשים שחולפות, אבל רק כשראה את ארינה התאהב בה באמת. כשהכיר לחברו את ארינה, וקיריל היה עד בחתונה, קצת קינא בו – היא הייתה יפה ועדינה. גשם דק וטפטפני ניתז על השמשה והחברים דיברו בצחוק, עד שצלצל הטלפון של דניס. “שלום ארישקה, כן, בדרך, בעוד שעתיים בערך. אל תדאגי, אל תעשי שום דבר כבד, אני אטפל בהכול כשאחזור. אוהב.” קיריל דמיין איך ארינה מחכה לחברו ודאגה לו, ותהה – מרינה שלו אף פעם לא דואגת, היא מתייחסת אליו כאל קבוע. פתאום, דניס סובב את ההגה בחדות – למולם דהרה גז’ל, ההתנגשות בלתי נמנעת, ברגע האחרון הרכב פגע בעמוד מהצד של דניס. קיריל התעורר עם כאב ראש ודם ביד, הרכב בין גלגליו, דלתו פתוחה. הסתכל על דניס – זה האחרון לא זז. אנשים רצו, מכוניות נעצרו, הזעיקו אמבולנס, דניס שכב על אלונקה, קיריל התכופף אליו, והוא לחש: “תעזור לארינה…” בבית החולים התברר שלקיריל שבר ביד וזעזוע מוח. שאל שוב ושוב את הצוות: “איך דן, איך חבר שלי?” ולאחר זמן הודיעו לו – “דניס מת.” קיריל היה בדיכאון, לא הגיע להלוויה, מרינה סיפרה שאשתו של דניס בכתה נורא, לא יכלה לעמוד ליד הארון. לאחר שהתאושש, הגיע עם מרינה לקבר החבר, הבטיח לו בלב: “אל תדאג, חבר שלי, אשמור על אשתך, כמו שביקשת…” יומיים אחרי, נסע לארינה, פתחה את הדלת ובכתה: “איך אפשר לחיות בלעדיו?” “קיבלתי עליו הבטחה,” השיב קיריל, “פשוט תודיעי לי אם צריך משהו, אבקר מדי שבוע.” הזמן עבר. ארינה התאוששה קצת, פחדה שההריון ייפגע מהעצבות, הרופא הזהיר. קיריל המשיך לעזור, קנה מצרכים, הביא ויטמינים, הסיע לפוליקליניקה – היא לא ניצלה את טוב ליבו. “לא נעים לי שתשקיע בי כל־כך,” אמרה ארינה, “אני מבטיח, זה בשביל דניס,” השיב. קיריל חש רגשות מעורבים – ארינה, האישה שחלם עליה, אך המצב הקשה. מרינה לא ידעה אודות הסיוע, אצלו בטלפון רשומה “תרומה”, ידע שאשתו תבדוק. הניסיון השני להפריה נכשל, היחסים מתוחים, מרינה חשבת שקיריל אשם. הקריירה של קיריל בתחום, בינתיים, רק התקדמה. הריון ארינה מתקדם והיא נעשית חסרת אונים, משפחתה רחוקה בסיביר, סובלת מכאבי ראש ובצקות, אבל מתמודדת. פעם אחת נכנס ומצא אותה עומדת על סולם, תולה וילונות חדשים. “ארינה, תרדי מיד, זאת סכנה!” הוא עזר לה לרדת, חש רעד בגופו. בהמשך בקשה: “דניס, תעזור לי לסדר את חדר הילדים…” שוב לקח על עצמו את השיפוצים, לא יכל להשאיר אותה לבד. מרינה חושבת – כדי להציל את הזוגיות, חייבת להתרכז בעבודה, קיבלה טור בעיתון מוכר ושכר טוב, מנסה לקרב את קיריל בּחגונית ביתית. לפתע מצלצל הטלפון – “תרומה” על צג המכשיר, קיריל עונה, ניגש למטבח. “מה קרה?” “ארינה מתחילה ללדת… הזמינה אמבולנס.” “שבעה חודשים, זה מוקדם…” “אני מגיע לבית החולים.” הוא מספר למרינה על “שיחה מהבוס בנושא תרומה,” היא לא מאמינה. קיריל ממהר, בבית החולים – ארינה ילדה בן. חוזר הביתה עייף, מרינה מבחינה: “התרומה שלך גבתה ממך מחיר…” לבסוף, קיריל מתוודה: “ארינה ילדה בן, הבטחתי לדניס שאעזור לה, היא לחלוטין לבדה.” “עכשיו סוף סוף הכל ברור. השלב הבא – תעזור לארינה עם הבן שלה, נכון?” “נכון,” אמר בכנות. מרינה מחליטה: “אני מגישה גט. אולי אמצא גבר אחר ואצליח ללדת ממנו.” קיריל מביט בה בהפתעה – היא מאשימה אותו בחוסר ילדים. “זו זכותך, מרינה, אין לי דרך אחרת. אני חייב לעזור לארינה והילד.” הזמן עבר, מרינה הגישה גט, קיריל עבר לארינה ועזר לה עם דניקה הקטן, בהמשך נישאו, ועוד שנתיים נולדה להם בת. תודה על הקריאה, ההרשמה והתמיכה. שיהיה לכם בהצלחה!
06
הבטחה אני החזקתי את ההגה בביטחון, נוסע בכביש המהיר בין תל אביב לחיפה, ויונתן, חברי הטוב, ישב לצידי. חזרנו מנסיעת עבודה הבוס שלח אותנו ליומיים כדי לסגור איזו עסקה.
Life Lessons
— ¡Nos quedamos en tu casa un tiempo porque no tenemos dinero para alquilar la nuestra! — Me dijo mi amiga. Soy una mujer muy activa. A pesar de tener 65 años, sigo visitando lugares distintos y conociendo a gente muy interesante. Recuerdo mi juventud con alegría y algo de nostalgia: ¡en esa época se podía pasar las vacaciones donde te apeteciera! Podías ir a la playa, hacer una acampada con amigas y amigos o embarcarte en un crucero fluvial. ¡Y todo por muy poco dinero! Pero todo aquello ya es cosa del pasado. Siempre me ha gustado mucho conocer gente. Hacía amistades en la playa, en el teatro… y con muchas de esas personas mantuve el contacto durante años. Un día conocí a una mujer llamada Sara. Coincidimos en el mismo hostal durante unas vacaciones y nos despedimos como buenas amigas. Pasaron los años; de vez en cuando nos escribíamos cartas y felicitaciones. Hasta que un día recibí un telegrama sin firma que solo decía: “A las tres de la madrugada llega el tren. ¡Espérame en la estación!”. No entendía quién podía haber enviado tal mensaje. Por supuesto, mi marido y yo no fuimos a la estación. Pero, a las cuatro de la mañana, alguien llamó a nuestra puerta. Abrí y me quedé de piedra: era Sara, acompañada de dos chicas adolescentes, una abuela y un hombre, todos con un montón de maletas. Mi marido y yo estábamos paralizados de sorpresa. Pero los dejamos entrar. Y entonces Sara me preguntó: — ¿Por qué no viniste a buscarnos? ¡Te mandé un telegrama! Además, ¡el taxi cuesta dinero! — Lo siento, no sabía quién lo había enviado… — Bueno, tenía tu dirección. Aquí estoy. — Pero creí que solo íbamos a cartearnos, nada más. Sara me contó que una de las chicas había terminado el colegio y quería entrar en la universidad. El resto de la familia había venido con ella para apoyarla. — ¡Nos vamos a quedar a vivir en tu casa! No tenemos dinero para alquilar, y vosotros estáis cerca del centro. Me quedé impactada. No éramos ni parientes. ¿Por qué debíamos permitirles quedarse? Les dábamos de comer las tres comidas del día. Traían algo de comida, pero no cocinaban nunca. Yo tenía que encargarme de todo. No pude soportarlo más y, a los tres días, les pedí que se marcharan. No me importaba adónde. Se montó un escándalo monumental. Sara empezó a romper platos y a gritar histérica. Me quedé boquiabierta por su actitud. Luego se fueron. Conseguían robarme mi bata, varias toallas y, misteriosamente, hasta una olla grande con col. No sé cómo se la llevaron, ¡la olla simplemente desapareció! Así terminó nuestra amistad. ¡Gracias a Dios! No volví a saber de ella ni a verla. Ahora soy mucho más prudente cuando conozco a gente nueva.
00
¡Nos vamos a quedar en tu casa una temporada porque no tenemos dinero para alquilar un piso!me dijo mi amiga. Siempre he sido una mujer muy activa.
Life Lessons
המסע של אנטונינה פטרובנה בגשם ובדמעות, בין בדידות, זיכרונות וכאב – עד לשיחת הדג הזהוב באקווריום, והחלטתה להפסיק להקריב את עצמה למען הלא-מעריכים ולהתחיל לחיות ולהתאהב מחדש.
0254
רונית ברק, צעדה ברחובות תל אביב, גשם סוחף מכה בה והיא בוכה. הדמעות התערבבו בטיפות הגשם שזלגו על פניה. “יש בכל זאת יתרון לגשם…
Life Lessons
המסע של אנטונינה פטרובנה בגשם ובדמעות, בין בדידות, זיכרונות וכאב – עד לשיחת הדג הזהוב באקווריום, והחלטתה להפסיק להקריב את עצמה למען הלא-מעריכים ולהתחיל לחיות ולהתאהב מחדש.
00
רונית ברק, צעדה ברחובות תל אביב, גשם סוחף מכה בה והיא בוכה. הדמעות התערבבו בטיפות הגשם שזלגו על פניה. “יש בכל זאת יתרון לגשם…
Life Lessons
El hijo de mi exmarido, fruto de su segundo matrimonio, cayó enfermo y mi ex vino a pedirme ayuda económica. ¡Le dije que no!
01
El hijo de mi exmarido, fruto de su segundo matrimonio, cayó gravemente enfermo y él me pidió ayuda económica. Le respondí que no. Tengo 37 años y llevo
© 2026 VesperUm