Life Lessons
ליאוניד סירב בעקשנות להאמין שאירה היא בתו, בזמן שאשתו ורה עבדה במכולת והיו שמועות שהיא סוגרת את עצמה לא פעם עם גברים זרים במחסן. לכן מעולם לא האמין שהאירה הקטנטנה שלו – בתו היא, ולא אהב את הילדה. רק סבא עזר לנכדה והוריש לה את הבית. רק סבא אהב את אירושקה בילדותה, אירושקה הייתה חולה לעיתים קרובות. היא הייתה שברירית וקטנה. “לא במשפחה שלי ולא במשפחה שלך אין כאלה קטנים,” היה אומר ליאוניד. “הילדה הזו, והיא בקושי מגיעה לאגן.” עם הזמן, גם האמא העבירה אליה את היחס הקר של האב. היחיד שאהב באמת את אירה היה סבא מתתיהו, שגר בבית בקצה המושב סמוך ליער. מתתיהו היה כל חייו יערן, ואחרי שפרש לפנסיה, המשיך לבקר ביער כמעט כל יום. אסף פירות יער ועשבי מרפא, ובחורף האכיל את בעלי החיים. אנשים ראו בו אדם מעט מוזר ואף פחדו ממנו, כי לפעמים היה מנבא דברים והם היו מתגשמים. למרות זאת, פנו אליו לעשבי מרפא ושיקויים. את אשתו קבר מתתיהו מזמן. הנחמה שלו הייתה היער והנכדה. כשתחילה אירה הלכה לבית הספר, שהתה רוב הזמן אצל סבא יותר מאשר בבית. מתתיהו לימד אותה על סגולות העשבים והשורשים. הלימודים היו קלים לאירינקה, וכששאלו אותה מה תרצה להיות, ענתה: “ארפא אנשים.” אך אמא שלה אמרה שאין לה כסף ללימודי הבת, וסבא ניחם את הילדה והבטיח לעזור, אפילו למכור את הפרה אם צריך. הוריש לנכדה את הבית ועתיד טוב הבת ורה בקושי ביקרה את אביה, וכשהגיעה פתאום לדלת הבית, באה לבקש כסף, לאחר שבנה הפסיד בקלפים בעיר והוכה קשות ונדרש להשיג כסף בכל דרך. “כשאת במצוקה – את דופקת על הדלת?”, שאל בזעם סבא מתתיהו. “שנים לא באת לכאן!” וסירב לעזור: “לא הולך לשלם את חובותיו של אנדריושקה, אני צריך לעזור לנכדה.” ברה הובילה זעם: “לא רוצה לראות אותך או את הבת שלך יותר – אין לי לא אבא ולא בת!” צעקה וברחה מהבית. כשאירה התקבלה ללימודי אחיות, גם אמא וגם אבא לא עזרו לה בשקל. רק מתתיהו עמד לצד נכדתו. עזרה גם המלגה, כי אירנה למדה מצטיין. בסיום הלימודים חלה מתתיהו. כשחש במותו הקרב, בישר לה שהוריש לה את הבית, וביקש ממנה למצוא עבודה בעיר, אך לא לשכוח את הבית – כי הבית חי, כל עוד מרגישים בו נשמה. בחורף צריכה להבעיר את התנור, ואמר לה: “אל תפחדי לישון פה לבד, כאן גם תמצאי את גורלך,” ניבא לה, “ותהיי מאושרת, מתוקה.” כנראה ידע משהו… נבואתו של מתתיהו התגשמה מתתיהו הלך לעולמו בסתיו. אירה עבדה כאחות בבית החולים האזורי. בסופי שבוע הייתה נוסעת לבית הסבא, מדליקה את התנור, מלאי העצים שהותיר הספיק לשנים. התחזית הבטיחה סופה – ולירה היו שני ימי חופש. לא רצתה לשבת בדירה, שוכרת חדר אצל קרובי משפחתה של חברה לספסל הלימודים. בערב הגיעה למושב. בלילה פרצה סופת שלגים. בבוקר שככה מעט הרוח, אבל השלג המשיך והכביש נחסם. פתאום נשמע דפיקה בדלת. אירה פתחה ועמד מולה בחור זר. “שלום, נתקעתי עם האוטו מול הבית שלכם. יש לכם במקרה את?” שאל. “היא ליד הדלת”, ענתה, “רוצה עזרה?” אבל הצעיר הסתכל בצחוק על הנערה הזעירה: “חס וחלילה שתטבעי בשלג.” הגבר טיפל במגרפה ועבד קשה עם האוטו. כשהסתבך שוב, חזרה אירה והזמינה אותו פנימה לכוס תה חמה. אולי בעוד רגע הסופה תפוג. הוא היסס, לבסוף נכנס אחריה לבית. “את לא פוחדת לגור לבד ליד היער?” שאל. היא הסבירה שבאה בעיקר בסופ”ש, עובדת בעיר וצריכה לחשוב איך לצאת אם לא יהיה אוטובוס. הצעיר, שהציג את עצמו כסטס, הציע לה לטרמפ, גם הוא צריך לעיר. לאחר מכן, בדרכה מהעבודה, הפתיע אותה סטס שוב: “נראה שהתֵּה שלך עם העשבים הוא קסם,” אמר והזמין עצמו לעוד מפגש. לא הייתה להם חתונה – אירה סירבה, סטס ניסה לשכנע ואז ויתר. אבל הייתה להם אהבה אמיתית. אירה גילתה שלא רק בסיפורים סוחבים בעלים את נשותיהם על הידיים. כשנולד בנם הבכור, התפלאו בבית החולים: איך לאישה כה עדינה נולד כזה תינוק גדול! כששאלו לשמו, אמרה אירנה: “יהיה מתתיהו – על שם אדם מיוחד מאוד.”
02
אלעד מעולם לא האמין שמיכל היא בתו. אשתו, גבריאלה, עבדה במכולת המקומית. ברכילות השכונתית לחשו שהיה לה קשרים חמים מדי עם לקוחות, במיוחד בחדר האחורי עם גברים זרים.
Life Lessons
ליאוניד סירב להאמין שאירה היא בתו. אשתו ורה, שעבדה במכולת, שמעה שמועות שסוגרת את הדלת עם גברים זרים. בגלל זה, הוא לא האמין שאירה, הילדה הזעירה, היא ביתו – וגם לא אהב אותה. רק הסבא עזר לנכדה והוריש לה את ביתו. את אירה אהב רק סבא מתיתיהו בילדותה אירה הקטנה חלתה הרבה. היא תמיד הייתה שברירית ונמוכה. “לא במשפחה שלי ולא בשלך יש כאלה פיציות,” אמר ליאוניד. “הילדה הזאת — בקושי גובה עציץ.” עם השנים, האדישות של האב עברה גם לאם. רק נפש אחת באמת אהבה את אירה — סבא מתיתיהו. הבית שלו עמד בקצה הכפר, ליד היער. כל חייו עבד כיערן, וגם בפנסיה לא החמיץ יום בלי לצאת לטבע, ללקט פירות יער וללקט עשבי מרפא, ולחלק אותם לתושבי הכפר. בחורף האכיל חיות וכולם ראו בו קצת מוזר, הכריז על מה שיקרה — ותמיד התממש. באו אליו גם לייעוץ וגם לעזרות רפואת סבתא. אשתו של מתיתיהו נפטרה מזמן. הנחמה היחידה הייתה היער והנכדה. כשהילדה התחילה ללמוד, בילתה יותר אצל הסבא מאשר בבית. הוא סיפר לה על סגולות עשבים ושורשים, והיא קלטה הכול בקלות. כששאלו אותה למה תגדל, ענתה: “אהיה מרפאה.” האמא טענה, שאין לה כסף ללימודים. הסבא הרגיע: הוא לא עני ואם יהיה צורך — אפילו פרה יימכור. הוריש לנכדה בית וגִּורל טוב הבת ורה בקושי ביקרה את אביה, אבל פתאום הופיעה אצלו על הסף, כשהבן שלה הסתבך בהימורים. “כשהיה קשה — רק אז באת?” הקשה עליה מתיתיהו, וסירב לעזור: “לא אשלם את חובותיו של אנדריי. חשוב לי לדאוג לנכדה.” ורה יצאה בזעם. “לא רוצה לראות אף אחד מכם — לא אבא וגם לא בת!” צעקה. כשלמדה אירה בבית ספר לאחיות, הוריה לא עזרו לה במאומה. רק סבא מתיתיהו תמך בה וגם קיבלה מלגה בזכות הציונים הגבוהים. לפני שסיימה את לימודיה, מתיתיהו חלה. בחושו שמתקרב קיצו, גילה לנכדה: “הורשתי לך את הבית. לכי לעיר, תמצאי עבודה, אבל אל תשכחי את הבית — כל עוד יש בו נשמה, הבית חי. ואל תפחדי ללון לבד — אפילו בגורלך תמצאי כאן אושר,” ניבא לה הסבא. הנבואה התגשמה — ובית סבא הפך למפתח לאהבת חייה מתיתיהו נפטר בסתיו. אירה עבדה כאחות בבית חולים אזורי. בסופי שבוע נסעה לבית הסבא, הדליקה תנור והייתה לבדה. כשירד שלג, דפק בחור זר בדלת — רכבו נתקע. היא הציעה לעזור וישבו לשתות תה. קראו לו סטס, וגם הוא גר בסביבה, והציע לה טרמפ חזרה לעיר. יום אחד הפתיע אותה כשטיילה ברגל, וביחד בנה מערכת יחסים לא שגרתית — בלי חתונה, עם אהבה אמיתית. כשנולד בנם הבכור, כולם התפלאו איך לאישה כה זעירה נולד תינוק כל כך חזק. כששאלו איך תקרא לו, ענתה: “מתיתיהו — על שם אדם יקר מאוד.”
07
גדעון סירב להאמין שהילה היא בתו. אשתו, שרונה, עבדה בסופרמרקט. שמועות נפוצו שהיא נוהגת לסגור את המחסן אחרי שעות עם גברים אחרים. לכן, בעלה פשוט לא האמין
Life Lessons
Más que una esposa, lo que tú querías era una asistenta: La historia de Eugenia, una madre española que lo hacía todo en casa hasta que decidió empezar de nuevo
00
¡Mamá, que Nala ha vuelto a morderme el lápiz de colores! Carmen entró disparada a la cocina con el resto de un lápiz entre los dedos, mientras tras ella
Life Lessons
ליאוניד סירב בעקשנות להאמין שאירה היא בתו. אשתו ורה עבדה במכולת, ולחשו שמבלה במחסן עם גברים זרים – לכן לא קיבל שאירה הקטנה היא שלו, ולא חיבב את הילדה. רק סבא אהב אותה באמת והשאיר לה את הבית בירושה סבא היה היחיד שאהב את אירה בילדותה אירה חלתה הרבה והייתה שברירית וקצרת קומה. “לא אצלי במשפחה ולא בשלך יש כאלה קטנים”, אמר ליאוניד, “הילדה הזו – חצי מטר בקושי”. בהמשך גם אמא שלה התרחקה ממנה, כמו אבא. היחיד שאהב את אירה באמת היה סבא מתתיהו. הבית שלו עמד בקצה הכפר, סמוך ליער. כל ימיו עבד כסייר יערות, וגם אחרי שפרש לפנסיה המשיך לטייל ביער, לאסוף פירות יער וצמחי מרפא, ולהאכיל את החיות בחורף. כולם בכפר חשבו שהוא קצת מוזר, אפילו פחדו – לפעמים היה מנבא משהו וזה היה קורה. ובכל זאת כולם באו לבקש ממנו עשבי מרפא ושיקויים. את אשתו קבר מתתיהו מזמן. הנחמה שלו הייתה היער והנכדה. כשהתחילה בית ספר, אירה בילתה אצלו יותר מאשר בבית הוריה. הסבא לימד אותה על צמחים ותרופות, והלמידה הייתה קלה לה. כששאלו אותה למה תרצה להיות כשתגדל ענתה: “אעזור לאנשים להחלים.” אמה אמרה שאין לה כסף ללימודים, אבל סבא עודד את אירה ואמר: “לא חסר לי, ואם צריך, גם פרה נמכור.” הוריש לה את הבית ואת האושר ורה, בתו של מתתיהו, כמעט שלא באה לבקר – רק כשהבן שלה הסתבך בחובות בעיר, הופיעה פתאום על הסף וביקשה כסף. “כשהסתבכת, פתאום נזכרת בי?” גער בה מתתיהו, וסירב לעזור: “אני צריך לדאוג לנכדה שלי.” ורה זעמה, קיללה ויצאה מהבית. כשאירה התקבלה ללימודי סיעוד, ההורים שלה לא נתנו לה שקל, רק סבא תמך ולימודיה השתלמו בזכות המלגה. לפני שסיים את חייו, חלה מתתיהו וסיפר לאירה שהוריש לה את הבית וביקש שתמצא עבודה בעיר, אבל תמיד תשמור על הבית בכפר – “הבית חי כשמרגישים בו נשמה אנושית. אל תפחדי לישון כאן לבד – פה תמצאי את גורלך, ותהיי מאושרת,” ניבא לה. כנראה שידע מה שהוא אומר. נבואתו של סבא מתתיהו התגשמה מתתיהו נפטר בסתיו. אירה עבדה כאחות בבית החולים המחוזי, ובסופי שבוע ביקרה בבית הסבא, חיממה בו תנור עם עצים שהשאיר לה לשנים. חורף הגיע, אבל אירה העדיפה לבוא לכפר מאשר להישאר בעיר אצל קרובי משפחה. בערב סופת שלגים, דפיקה בדלת הפתיעה אותה – צעיר לא מוכר ביקש עזרה להוציא את מכוניתו השקועה בשלג בחזית הבית. “האת חפירה שם ליד המדרגות,” אמרה אירה, “אם צריך – אעזור גם.” הצעיר, סטס, חייך בספקנות על הנערה הזעירה, אך נענה והצליח להוציא את הרכב. כשנמצא שוב תקוע, הזמינה אותו אירה לתה חם עד שתיגמר הסופה, והשיחה ביניהם זרמה. אירה סיפרה שהיא גרה פה בסופ”ש, עובדת בעיר וחוששת שהאוטובוס לא יגיע. סטס, שגר גם הוא בעיר, הציע לעזור – אירה הסכימה. כעבור זמן פגשה אותו שוב בעיר – “יש משהו בתה שלך, קסם מיוחד,” צחק, “התגעגעתי ורציתי לראות אותך שוב.” הם לא עשו חתונה – אירה לא רצתה, סטס ויתר, אבל הייתה ביניהם אהבת אמת. כשנולד בנם הבכור, כולם הופתעו כיצד אישה כה שברירית ילדה בן חסון כל כך. כששאלו איך יקראו לו, ענתה אירה: “נקרא לו מתתיהו, על שם האיש הטוב ביותר שהכרתי.”
01
דוד מעולם לא האמין באמת שאיילת היא בתו. אשתו לשעבר, תמר, עבדה בסופרמרקט. היו הרבה שמועות שהייתה ננעלת עם גברים זרים במחסן מאחור. לכן דוד לא האמין שהקטנה
Life Lessons
בערב ראש השנה הלכתי עם אמא ל”עולם הילד”… והתאהבתי בשמלה אחת עד כלות – שמלה אדומה, סרוגה, עם תיחום כחול בוהק למטה ועל השרוולים. הלכנו לשם בכלל בשביל איזה שטות – אולי שרשרת אורות, אולי נצנצים… אבל התעקשתי וביקשתי מאמא למדוד את השמלה. והיא ישבה עליי בדיוק, כאילו תפרו אותה במיוחד בשבילי. מיד התחילו לי דמיונות בראש – היה בכיתה שלי ילד שאהבתי מאוד, וכל כך רציתי שהוא יראה אותי בשמלה הזו במסיבת הכיתה. עמדתי שם, כמעט בוכה, מסרבת להוריד את השמלה. אמא ראתה ואמרה: “עוד מעט אקבל משכורת – בואי נקנה”. חזרתי הביתה בעננים. קישטנו את הדירה, קישטנו את העץ, אבל במקרר רק קרח וחצי חבילה חמאה. חיכינו נרגשות למשכורת של אמא. כמו שאתם אולי זוכרים, בתקופת ההסתדרות גם ב-31 בדצמבר אנשים עבדו, פשוט השתחררו יותר מוקדם. אמא חזרה הביתה מאוכזבת: משכורת לא נתנו, עיכבו אותה. בעיניים דמעות, בקולה כאב ובושה – במיוחד שהשנה אשאר בלי שולחן חג. אבל חייבת להודות, בכלל לא התבאסתי – מצב הרוח נשאר חגיגי; ישבתי מול הטלוויזיה, נהנית לי מהסרטים המיוחדים שיש רק בחג – כי בימים הרגילים היו רק שני ערוצים, ולא כמו היום. אמא בישלה תפוחי אדמה עם חמאה, גיררה גזר ושמה עליו סוכר – וזה כל מה שהיה לנו. ישבנו שתינו לשולחן, ומאמא התפרצו דמעות. ניסיתי להרגיע אותה, ולא שמתי לב שגם אני בוכה – לא כי אין אוכל, אלא כי נהיה לי כל כך עצוב על אמא, עד שנחנקתי מהרגש. בסוף נשכבנו ביחד מתחת לשמיכה על הספה, הצמדנו אחת לשנייה וצפינו במופע החגיגי בטלוויזיה. השעון היכה שתים עשרה. השכנים השתחררו מהדירות עם כוסות שמפניה, שרו, צעקו, בירכו כולם את כולם – ורק אנחנו נשארנו בבית. פתאום צלצול חזק וממושך בדלת. אמא פתחה, ומולה עמדה השכנה שתמיד כעסה עליי – פעם לא ניגבתי מדרגות, פעם הפרעתי לה ברעש. היתה קשה, אף אחד מהילדים בחצר לא חיבב אותה. היא כבר חגגה היטב, לא שמעתי מה דיברו, רק ראיתי אותה דוחפת את אמא, בודקת את השולחן שלנו ושוב עוזבת. אחרי עשרים דקות דפקו בדלת – הפעם ממש ברגליים. אמא שלחה אותי להישאר, ויצאה לבד. פתאום מגלגלת פנימה את הסלסלות בָּבָּא וֶרָה – סוחבת שקיות עם קופסאות, צנצנות, צלחות, ומחזיקה מתחת לבית השחי בקבוק שמפניה. צעקה על אמא שתעזור, והוציאה סלטים, נקניק, מלפפונים חמוצים, חצי עוף מבושל, ממתקים ואפילו כמה קלמנטינות. אמא שוב בכתה – הפעם דמעות אחרות. בָבָּא וֵרָה קראה לה טיפשה, ניגבה לה את האף בשרוול, והלכה. אחרי ראש השנה היא המשיכה להיות “שכנה קשוחה” – אף פעם לא הזכירה את אותו ערב. וכשעברו שנים וקברנו אותה כל השכנים יחד, התברר שלמעשה כולם אהבו את “השכנה הבעייתית” שלנו – כי לכל אחד היא עזרה ברגע של קושי…
04
בערב ראש השנה, הלכתי עם אמא לקנות משהו קטן ב”עולם הילדים” בדיזנגוף. בכלל תכננו רק לקנות שרשרת נורות או קישוט נחמד לבית, אבל את כל תשומת הלב
Life Lessons
Tengo 45 años y ya no invito a nadie a mi casa: por qué he dejado de ser anfitriona y ahora prefiero celebrar en restaurantes en lugar de aguantar visitas impertinentes y largas veladas que me agotan
00
Tengo 45 años. Y ya no recibo visitas en mi casa. Algunas personas, cuando visitan a alguien, parecen olvidar que son invitados. Se comportan con descortesía
Life Lessons
בערב ראש השנה, אמא ואני נכנסנו ל”עולם הילדים”… ופשוט התאהבתי בשמלה אחת – אדומה, סרוגה, עם פס כחול ובוהק בתחתית ובשרוולים. בכלל באנו בשביל איזה שטות – אולי שרשרת אורות או נצנצים… אבל התעקשתי וביקשתי מאמא למדוד את השמלה. והיא ישבה עליי כאילו תפרו אותה במיוחד בשבילי. מיד התחילו לרוץ לי דמיונות בראש – מאוד אהבתי ילד אחד בכיתה, וחלמתי לראות אותו במסיבת הכיתה כשאני לובשת את השמלה הזו. עמדתי שם כמעט בוכה, ולא רציתי להוריד את השמלה. אמא שלי ראתה אותי ואמרה: “עוד מעט תיכנס המשכורת, בואי נקנה אותה.” חזרתי הביתה מאושרת עד השמיים. קישטנו את הדירה, קישטנו את העץ. אבל במקרר נשארו רק קרח וחתיכת חמאה. חיכינו בקוצר רוח לתשלום של אמא. כזכור, בזמנים שלפני כמה עשורים, גם ב־31 בדצמבר עבדו בארץ, רק נתנו לצאת מוקדם יותר. אמא חזרה מהעבודה עצובה: לא קיבלה משכורת, עיכבו לה. דמעות בעיניים, קולה נעלב, ובמיוחד הרגישה אשמה שאין שולחן חג. ולמען האמת, אני ממש זוכרת שלא התאכזבתי – התחושה הייתה עדיין חגיגית. ישבתי מול הטלוויזיה, נהנית מסרטי חג, שפעם היו רק בחג ולא כל השנה. ובכלל, היו אולי שני ערוצים. אמא בישלה תפוחי אדמה עם חמאה, גירדה גזר והמתיקה בסוכר – זהו, זה מה שהיה לנו. התיישבנו יחד, אמא בכתה, ניסיתי לעודד אותה וסיימתי בעצמי דומעת, אבל לא בגלל אוכל – פשוט כאב לי עליה. בסוף שכבנו יחד על הספה, חיבקנו אחת את השנייה וצפינו במופע החגיגי. ואז השעון היכה 12. השכנים יצאו עם כוסות שמפניה לחדר מדרגות, צעקו ושרו. אנחנו לא יצאנו לשום מקום. פתאום נשמעה דפיקה עיקשת בדלת. אמא הלכה לפתוח, ומי עמדה שם? השכנה שמציקה לי תמיד – לפעמים על כך שפסחתי בתור, לפעמים שאני לא שוטפת את הכניסה, או סתם רועשת לה. כולנו בחצר לא אהבנו אותה במיוחד. היא כבר קיבלה את החג, לא שמעתי על מה דיברה עם אמא, אבל ראיתי איך נדחפה פנימה, הציצה לשולחן ויצאה. אחרי כעשרים דקות – לא צלצלו, פשוט בעטו בדלת. נבהלנו. כמובן שאמא לא נתנה לי לצאת, והלכה בעצמה לראות מי זה משתולל לנו בדלת. אחרי רגע נכנסה הביתה בבהלה השכנה ורה, עם שקיות מלאות קופסאות, צלחות, קופסאות שימורים ובקבוק שמפניה תחוב לה מתחת לזרוע. היא צעקה על אמא שתפסיק לעמוד כמו בול עץ ותתחיל לעזור, שלפה סלטים, נקניק, מלפפונים חמוצים, חצי עוף מבושל, ממתקים ואפילו כמה קלמנטינות. אמא שוב בכתה, אבל כבר מדמעות אחרות. ורה כינתה אותה “טיפשה”, ניגבה לה את האף בשרוול הענק שלה, הסתובבה ויצאה. אחרי החג המשיכה ורה להיות “המפקדת” של הבניין ושל החצר, ולעולם לא הזכירה את ערב ראש השנה ההוא… וכששנים אחר כך ליווינו את ורה בדרכה האחרונה כל דיירי הבניין, התברר שכולנו אהבנו את “השכנה המרגיזה” שלנו – כי איש מאיתנו לא יכל לשכוח כמה פעמים עזרה לכל אחד ואחת…
07
В канун ראש השנה, נכנסו אני ואמא לחנות “עולם הילדים” בירושלים… ופתאום, פחד אלוהים, ראיתי שם שמלה אחת שממש כבשה אותי. שמלה אדומה, סרוגה
Life Lessons
בערב ראש השנה הלכנו אני ואמא ל”עולם הילדים”… ושם התאהבתי בשמלה אחת עד כלות. שמלה אדומה, סרוגה, עם פס כחול בוהק בתחתית ועל השרוולים. בכלל נכנסנו לקנות שטות – אולי שרשרת נורות, אולי קישוטים… אבל אני התעקשתי והתחננתי לאמא למדוד את השמלה. והיא עלתה עליי בול, כאילו נתפרה במיוחד בשבילי. חלומות התחילו לרוץ לי בראש – היה בכיתה שלי ילד שממש מצא חן בעיניי, ורק רציתי שהוא יראה אותי בשמלה הזו בחגיגה הכיתתית. עמדתי שם כמעט בוכה, לא רציתי להוריד אותה. אמא ראתה את זה ואמרה: “עוד מעט אקבל משכורת, יאללה נקנה.” חזרתי הביתה בעננים. קישטנו את הבית, הלבשנו את עץ האשוח. במקרר נשאר רק קרח וקצת חמאה. חיכינו לאמא שתקבל סוף סוף משכורת, כי בסוף דצמבר כולם עבדו עד מאוחר, אפילו בערב החג. אמא חזרה מהעבודה עצובה – המשכורת לא נכנסה. עיניה דומעות, קולה רועד; הכי נעלבה, כי לא היה אוכל לשולחן החג. אבל אני, באמת, לא התאכזבתי. הרגשתי חגיגית למרות הכול, ישבתי מול הטלוויזיה ונהניתי מהסרטים המיוחדים של סוף שנה – אז היו רק שני ערוצים, וזה היה הזמן שלהם לזרוח. אמא בישלה תפוחי אדמה, שמה חמאה, גירדה גזר ופיזרה סוכר. וזה כל מה שהיה לנו. ישבנו לשולחן – אמא בכתה, ניסיתי להרגיע אותה, ובסוף בכיתי אני, לא בגלל האוכל, אלא כי כל כך כאב לי לראות את אמא עצובה. בסוף נרדמנו מחובקות על הספה מתחת לשמיכה, וצפינו יחד במסיבת סוף השנה. בחצות, שמענו את השכנים יוצאים ללובי, מרימים כוסות, שרים וצוחקים. אנחנו לא יצאנו. ופתאום – דפיקה עקשנית בדלת. אמא פתחה ומצאה את השכנה – זאת שתמיד נוזפת בי על הרעש והמדרגות שלא ניקיתי, הזקנה הזו שכל הילדים בשכונה פחדו ממנה. היא הציצה על השולחן הריק ויצאה. אחרי עשרים דקות שמענו בעיטות בדלת – אמא יצאה לבדוק, לתוך החדר נכנסה הדודה ורה, עמוסה בשקיות מלאות קופסאות, סלטים, חצי עוף, נקניקים, ממתקים, אפילו כמה קלמנטינות, ובקבוק שמפניה מתחת לבית השחי. צרחה על אמא שתקום ותעזור, שלפה הכל לסלון. אמא בכתה שוב, אבל הפעם מדמעות של התרגשות. דודה ורה ניגבה לה את הדמעות בשרוול, הפנתה לה גב ויצאה. אחרי אותו ערב דודה ורה המשיכה להנהיג את הבניין כמו תמיד, ולא דיברה יותר על הלילה ההוא… ורק כאשר ליווינו את דודה ורה בדרכה האחרונה, פתאום התברר שלכולם היא כבר עזרה פעם, שכל ילד וכל שכן אהב את השכנה ה”מעצבנת” שלנו.
04
את יודעת מה, אני פשוט חייבת לספר לך משהו שקרה לי לפני שנים, בראש השנה. אני ואמא שלי הלכנו לאיזה חנות צעצועים ענקית בתל אביב, כזאת שכל הילדים תמיד רוצים
Life Lessons
ואני את בעלי בכלל לא אהבתי – סיפור על חיים משותפים בלי אהבה שהחלה מתוך מרד, מסע על פני עשורים, בגידות, כאב, פיוס וגילוי מאוחר של הדבר האמיתי – אהבה שנמצאת בלב החיים הפשוטים בישראל של שנות השבעים והשמונים, בין עיירות פיתוח, דירות קשות יום ומשפחות ישראליות מורכבות
05
יומן אישי ולא אהבתי את בעלי את יודעת, אני את בעלי בכלל לא אהבתי. כמה שנים הייתם יחד? תחשבי, התחתנו בשנת 1971 ואיך זה, לא אהבת אותו? ישבנו שתינו, כמעט לא
Life Lessons
אבל את בעלי אף פעם לא באמת אהבתי: סיפורן של שתי נשים על אהבה, אכזבה, חיים משותפים, בחירות והשלמה על ספסל בבית העלמין בישראל
06
יומן אישי, 15 בנובמבר האמת, אף פעם לא אהבתי את אשתי. וכמה שנים חייתם יחד? תספור לבד, התחתנו בשבעים ואחת. מה זה אומר, לא אהבת? איך חיים כל כך הרבה זמן עם
© 2026 VesperUm