Life Lessons
¡Mamá, me caso! — exclamó Víctor con alegría. — Me alegro… — respondió doña Sofía con poca emoción. — Pero mamá, ¿qué te pasa? — preguntó sorprendido Víctor. — Nada… ¿Y dónde vais a vivir? — preguntó Sofía, entrecerrando los ojos. — Aquí. ¿No te importa, verdad? — contestó el hijo. — Total, el piso es de tres habitaciones, ¿cómo no vamos a caber? — ¿Acaso tengo opción? — dijo la madre. — ¿Y qué vamos a hacer, alquilar? — respondió Víctor con desánimo. — Veo que no tengo elección — comentó Sofía, resignada. — Mamá, ahora el alquiler está por las nubes, no nos quedaría ni para comer — señaló Víctor — No será para siempre, trabajaremos y ahorraremos para comprar un piso. Así será más rápido, ¿no crees? Sofía encogió los hombros. — Eso espero… — dijo ella. — Está bien, os instaláis tanto tiempo como necesitéis, pero tengo dos condiciones: la factura de la comunidad la dividimos en tres y no pienso ser la asistenta de la casa. — Vale, mamá, como digas — respondió Víctor enseguida. La pareja celebró una boda discretita y comenzaron a vivir los tres juntos en el piso: doña Sofía, Víctor y la nuera, Irene. Desde el primer día que los recién casados se mudaron, a doña Sofía empezaron a surgirle actividades inaplazables: los jóvenes volvían del trabajo y en casa no había ni rastro de la madre, las ollas vacías y el piso hecho un caos, tal como lo habían dejado al irse. Nada de cambiar, todo seguía desordenado. — Mamá, ¿dónde has estado? — preguntó extrañado Víctor por la noche. — Verás, Viti, me han llamado del Centro Cultural para el Coro de Canción Popular, tú sabes que tengo buena voz… — ¿En serio? — se extrañó el hijo. — ¡Por supuesto! Lo que pasa es que lo olvidaste, pero yo te lo conté hace tiempo. Allí nos reunimos jubilados y cantamos juntos. Lo he pasado fenomenal, ¡y mañana vuelvo! — dijo Sofía animada. — ¿Y mañana también coro? — preguntó el hijo. — No, mañana es velada literaria, vamos a leer a Espronceda. — respondió doña Sofía. — Ya sabes cuánto me gusta Espronceda. — ¿De verdad? — volvió a sorprenderse Víctor. — ¡Claro! Si siempre te lo he dicho… ¡Qué poco atento eres con tu madre! — le dijo Sofía con suave reproche. La nuera observaba la conversación sin decir ni una palabra. Desde el enlace de su hijo, doña Sofía parecía haber recuperado la juventud: acudía a todos los talleres de jubilados, sumando nuevas amistades a las de siempre, quienes se juntaban de vez en cuando en el piso, ocupaban la cocina hasta altas horas, tomaban té, con magdalenas que traían y jugaban al bingo, unas veces salía de paseo, otras se enganchaba tanto a la novela de la tarde, que ni notaba cuando los chicos entraban y la saludaban. Las tareas domésticas, Sofía se negaba a hacerlas y dejó todo el trabajo para la pareja. Al principio ellos no se quejaron, luego la nuera empezó a mirar mal, después surgieron murmuraciones y acabaron con Víctor suspirando fuerte. Pero Sofía no prestó atención, disfrutando de una vida activa, impropia de su edad. Un día volvió radiante, cantando “Clavelitos” por el pasillo. Entró en la cocina, donde los chicos cenaban cabizbajos un caldo recién hecho, y anunció con júbilo: — Queridos hijos, ¡podéis felicitarme! He conocido a un hombre estupendo y mañana nos vamos juntos al balneario. ¿No es maravilloso? — Sí, claro… — respondieron al unísono el hijo y la nuera. — ¿Y es algo serio? — preguntó Víctor, temiendo que un día apareciera otro miembro en casa. — De momento no sé, espero que después del balneario lo vea todo más claro. — dijo Sofía, se sirvió el caldo y lo comió con apetito, repitió incluso. A la vuelta, Sofía regresó desilusionada. Confesó que Alejandro no estaba a su altura y lo dejaron, pero añadió que aún le quedaba mucho por vivir. Los talleres, paseos y reuniones siguieron siendo el pan de cada día. Al final, cuando los jóvenes llegaron por enésima vez a una casa sin recoger y la nevera vacía, Irene no pudo más y, cerrando de golpe el frigorífico, exclamó irritada: — ¡Doña Sofía! ¿Le importaría encargarse también de las tareas domésticas? ¡El piso está de cabeza y no hay nada en la nevera! ¿Por qué tenemos que hacerlo todo nosotros? — ¿Y ese genio de repente? — se sorprendió Sofía. — Si vivierais solos, ¿quién iba a encargarse de la casa? — ¡Pero usted está aquí! — replicó Irene. — ¡Ni soy la criada del piso ni lo seré! Bastante tiempo me he pasado atendiendo. Y que conste, yo ya advertí a Viti que no pensaba ser la asistenta. Si él no te lo dijo, no es culpa mía — replicó Sofía. — Pensé que era broma… — murmuró Víctor. — O sea, queréis vivir bien y que yo, encima, os limpie el piso y os cocine. ¡No! Dije que no y es que no. Si os incomoda, podéis vivir tranquilos… pero por separado — Sofía se fue a su habitación. Al día siguiente, como si nada, tarareando “Por la calle de Alcalá, con la falda almidoná…”, se puso una blusa bonita, se pintó los labios de rojo y se fue al Centro Cultural, donde le esperaba el Coro de Canción Popular.
01
¡Mamá, me caso! exclamó alegremente el hijo. Me alegro respondió sin entusiasmo doña Carmen Mendoza. ¿Pero qué te pasa, mamá? preguntó extrañado Alfonso.
Life Lessons
“את בושה למשפחה הזאת! באמת חשבת שאגדל את הטעות שיש לך בבטן? מצאתי לך הומלס שייקח אותך רחוק!” ההודעה שהופיעה על המסך של דוד מילר האירה את תא המטוס היוקרתי והמעומעם במטוס גולף-סטרים G650. ממליסה: “הילדים ישנים. הבית מושלם. מתגעגעת אליך כל כך. אוהבת אותך. נתראה בשבוע הבא!” דוד חייך, משפשף את עיניו העייפות. שישה חודשים. הוא רדף אחר המיזוג בטוקיו במשך חצי שנה סוחטת, נוסע עם מזוודה, שותה קפה שחור, מונע במטרה אחת: להבטיח את עתידם הכלכלי של ילדיו לדורות. העסקה הייתה הגדולה בקריירה שלו—פרויקט גורד שחקים שישנה את קו הרקיע של טוקיו. “קברניט: אנחנו מתחילים בירידה לנחיתה. ברוך הבא לניו יורק, אדוני. בחוץ 1 מעלות.” הוא בכלל לא היה אמור לחזור עד יום שלישי הבא. אבל העסקה נסגרה מוקדם, אחרי לילה לבן של מו”מ שנגמר בארבע בבוקר לפי טוקיו. הוא רצה להפתיע אותם. הוא דמיין את הצרחות של איתן, בנו בן השש, ואת החיוך המבויש של אמה, בת העשר. הוא דמיין את מליסה, אשתו בשנתיים האחרונות, מחכה לו עם אוכל חם וכוס יין ליד האח. הוא נחת בטטרבורו ב-2:30 לפנות בוקר. ב-3:15 דוד פתח בשקט את דלת העץ הכבדה של האחוזה בגריניץ’. הדבר הראשון שתקף אותו היה הקור—ממש כאפה פיזית. החימום היה כבוי, בנובמבר. האוויר בפנים היה דחוס, קר ודוקר. הדבר השני היה הדממה. לא דממה שלווה של בית ישן בלילה, אלא השקט הכבד של מקום נטוש. משהו לא הסתדר. משהו היה… ריק. “מליסה?” הוא לחש, משחרר את תיקי העור על הרצפה. שום תשובה. לוח האבטחה היה כבוי. אפילו לא הגדירו אזעקה. הוא התקדם למטבח, רק כדי להביא כוס מים לפני שיעלה למעלה. הבית הרגיש עצום וקר. מה שהוא ראה עצר את ליבו. הילדים ישבו על רצפת הקרמיקה, מתכרבלים מתחת לשמיכה דקה מול הרדיאטור—קפוא. “איתן? אמה?” הקול של דוד נשבר בשקט. אמה קפצה כאילו ירו בה. היא לא רצה אליו. היא התרחקה אחורה, גוררת את איתן, עיניה מבוהלות. היא הגנה עליו בגופה, בתגובה שמילאה את דוד בצמרמורת. “אל תפגע בנו!” יללה בקול רועד. “לא גנבנו! זה היה בפח, אני נשבעת!” “אמה, זה אבא,” לחש. הוא הדליק את האור. המחזה היה סיוט. איתן רעד מחום גבוה. על הרצפה היה קערת כלבים עם מים וגזר יבש. על הכיריים, סיר קטן ואדי קלות—פיסות גזר חיוורות במים. “סליחה!” בכתה אמה, מפילה את המצקת. “זה רק שאריות! אל תספר לאמא—היא תנעל אותנו שוב!” דוד כרע מולם. הם היו רזים, רזים מדי. צלעותיהם בלטו בפיג’מה. “אני מביא אוכל אמיתי,” אמר ברוך. “הכל נגמר.” מתחת לכרית של אמה הוא מצא יומן קטן. דפים מוכתמים בדמעות: יום 14: אמא אמרה שאם אתקשר לאבא תהרוג את החתול. לא התקשרתי. יום 30: איתן רעב. נתתי לו את הלחם שלי. אמרתי לאמא שאכלתי. נעלה אותי בארון על ששיקרתי. יום 45: בא גבר. אמא קוראת לו ריצ’רד. שתו את היין שאבא שומר. צחקו כשאיתן בכה. הידיים של דוד נרגעו. יותר לא היה כאב—רק קור חד של מנכ”ל לפני תפיסת גנב. עכשיו התחיל המהפך. חלק 2: המארב דוד לא התקשר מיד למשטרה. שוטרים נותנים הזהרות, משחררים בערבות. הוא רצה משהו סופי—הרס טוטאלי. במטבח—בקבוקי שמפניה, קופסאות קוויאר, קופסאות סושי יוקרתי. בחדרו, ניחוחות בושם גברי לא מוכר. בתיק מסמכי קרן הנאמנות—כל ניירות הילדים, מבולגנים. בחשבון הבנק: 250,000 דולר נעלמו בחצי שנה. 5 לפנות בוקר: מנוע רכב חונה. דוד יושב בסלון החשוך, מחכה עם היומן והטלפון. הדלת נפתחת. צחוקים. מליסה וריצ’רד, עם תירוצים ושקרים. “הילדים צריכים ללמוד משמעת,” אומרת מליסה. דוד מדליק את האור. “ברוכים הבאים הביתה,” קולו חתך את הלילה. חלק 3: החקירה מליסה מבוהלת. “ריצ’רד הוא רק יועץ!” דוד מצביע על היומן, על דפי הבנק. “ואיפה כל הכסף, מליסה?” ריצ’רד מנסה לברוח, אך דוד סוגר בלחיצת כפתור את הדלתות. “המשטרה כבר פה. שני שמותיכם על מסמכי המשיכה. זו לא בגידה—זו הונאה, גניבה וניצול.” חלק 4: המלכודת “יש לך עדויות?” מליסה מתגרה. דוד מפעיל את מצלמת הבית הנסתרת: קללות, מכות, איומים באלימות—הכל מצולם. “אפס פיצויים, אפס בית, רק תא בכלא,” הוא מודיע בשקט. “וכיוון שריצ’רד חצה קו מדינה—זה פדרלי.” מליסה נופלת על ברכיה. “אני אשתנה! אני אמא שלהם!” דוד מזדקף: “השיעור הראשון באבהות—להגן על הגורים. זה אומר… להיפטר מהנחשים.” סירנות. המשטרה אוזקת אותם. חלק 5: הסעודה אחרי שהבית התרוקן, דוד פתח את המזווה, השליך את שאריות הגזר, והזמין פיצות, פנקייקים, מיץ ושוקו. “זה לא לאורחים,” חייך. “זה למשפחה. ואנחנו היחידים שחשובים פה.” הם אכלו על הרצפה, והלב של דוד נקרע ומתרפא יחד. חלק 6: שעת הקסם שנתיים אחרי. הבית חמים, ריח קינמון ווניל. שלוש בלילה. דוד באפרון “#1 אבא”, הילדים אופים עוגיות. “פעם פחדתי משלוש בלילה,” אומרת אמה. “זה היה זמן הפחד, זמן הרעב.” “ועכשיו?” שואל דוד. “עכשיו זה זמן הקסם שלנו.” על המדף—תמונה ישנה שלהם על הרצפה עם פיצה, וליד—היומן הישן שאותו שרפו. “מעכשיו אומרים הכל בקול,” אמר להם אז. “כבר לא מסתירים.” הבית כבר לא כלוב. הגורים בטוחים. והטרף—רק זיכרון מתפוגג באור החם של מטבח בשלוש בלילה.
04
את בושה למשפחה הזאת! חשבת שאגדל את הטעות שבבטן שלך? כבר מצאתי הומלס שימשוך אותך! ההודעה שהבזיקה על מסך הטלפון של דוד בר-און הבריקה לרגע את תא הטיסה החשוך
Life Lessons
מתחתנים בדחיפות: דימה, מתי תגיע? כי כאן בבית יש שיחה משפחתית דחופה – מה קרה, מי זה אולג המשקפופר, ועם מי הבת מתכננת להתחתן מיד (כולל בעיות עם הורים, אהבה, היריון לא מתוכנן והרבה כאב ראש – אבל המשפחה הישראלית לא מוותרת!)
05
כמה קשה היה להמתין לרגע חתונה שחר, אתה בדרך? כמעט. אני כבר בסוף הכביש. יופי, אל תתעכב! צריך לדבר. קרה משהו? שחר שאל בדאגה. עוד לא קרה, אבל חייבים לדבר
Life Lessons
— וסילי ייבגניוביץ’, שוב נרדמתם! — קולו החביב של נהג האוטובוס נשמע עם טון קל של תוכחה. — כבר שלוש פעמים השבוע אתם רודפים אחרי האוטובוס כאילו אש בוערת מאחוריכם. הגמלאי במעיל ישן מתנשף בכבדות, נשען על המעקה. שערו האפור פרוע, משקפיו גולשים על קצה אפו. — סליחה, אנדריי… — הוא לוחש, שולף שטרות מקומטים מהכיס. — כנראה השעון מפגר, או שאני כבר עייף מהחיים… אנדריי ויקטורוביץ’ — נהג ותיק, ארבעים וחמש שנות חיים, שזוף מהדרך. נוהג עשרים שנה, מכיר רבים מהנוסעים בשמותיהם. את הסבא הזה זוכר במיוחד — תמיד מנומס, שקט, מגיע כל יום בשבע בדיוק. — עזוב, שב כבר. לאן היום? — לבית העלמין, כמו תמיד. האוטובוס יוצא לדרכו. וסילי מתיישב במקומו הרגיל — שורה שלישית מהנהג, ליד החלון. בידיו שקית פלסטיק בלויה עם איזו ערכה. מעט נוסעים — בוקר באמצע שבוע. כמה סטודנטיות מרכלות, גבר בחליפה שקוע בטלפון. סצינה יומיומית. — תגיד, וסילי ייבגניוביץ’, — אנדריי מציץ דרך המראה, — כל יום אתה לשם? לא קשה? — לאן כבר אלך, — עונה בשקט הקשיש, צופה בחלון. — אשתי שם, כבר שנה וחצי. הבטחתי לה — כל יום אבוא. משהו מתכווץ לאנדריי בלב. גם לו אישה אהובה, לא מסוגל לדמיין… — רחוק מהבית? — באוטובוס חצי שעה. רגליים כבר לא מה שהיו. עוברות שבועות. וסילי הפך לדמות קבועה. אנדריי התרגל, אפילו כבר מחכה לו. לפעמים הקשיש מאחר — אנדריי מאט בכוונה. — אל תחכה בגללי, — אומר וסילי יום אחד. — יש זמנים. — שטויות, — מניף אנדריי יד. — חמש דקות לא יעשו רע. יום אחד וסילי לא יורד בתחנה. אנדריי מחכה, אולי מתעכב. גם למחרת אין זכר. ועוד יום. — שמעת על הסבא עם השקית? — שואל את הקונדוּקטורית — הוא כבר שבוע לא בא. — מי יודע, — מושכת בכתפיים. — אולי קרובי משפחה באו, אולי חלה… אנדריי לא רגוע. הוא התרגל לשקט של אותו נוסע, לתודה, לחיוך העצבני. חולף שבוע. וסילי לא חוזר. אנדריי מחליט — באמצע יום, נוסע לקצה הקו, לבית העלמין. — סליחה, — פונה לשומרת בכניסה, — מחפש קשיש, וסילי ייבגניוביץ’, עם משקפיים ושקית קטנה תמיד. ראית אותו השבוע? — אה, אותו! — מחייכת האישה — כל יום היה בא לאשתו. שבוע לא הופיע. — אולי חולה? — מי יודע… נתן לי פעם כתובת, גר ליד. סדורה 15. מי אתה בשבילו? — נהג האוטובוס, מביא אותו כל יום. בניין ישן ברחוב סדורה, הצבע מתקלף בכניסה. אנדריי דופק בדלת אקראית. — את מי אתה מחפש? — וסילי ייבגניוביץ’, אני נהג האוטובוס שהוא נוסע בו כל הזמן. — אה, הדוד מהדירה 12, בבית חולים עכשיו. קיבל אירוע מוחי. הלב של אנדריי שוקע. — איפה מאושפז? — בבית החולים ע”ש לאה גולדברג בעיר. שמענו שמצבו משתפר. בסוף המשמרת, אנדריי נוסע לבית החולים, מחפש את המחלקה. — וסילי ייבגניוביץ’? כן, אצלנו, — אחות בודקת. — מי אתה לו? — ידיד… — חדר 6, רק אל תעשה לו עומס. הוא חלש. סילי שוכב ליד החלון, חיוור, אבל בהכרה. בהתחלה לא מזהה את אנדריי, ואז עיניו מתמלאות הפתעה. — אנדריי? זה אתה? איך מצאת אותי? — דאגתי כשלא הגעת. — מחייך אנדריי במבוכה, מניח שקית עם פירות. — דאגת עבורי?… מי אני בכלל… — איך מי? הנוסע הקבוע שלי. כבר התרגלתי, מחכה כל בוקר. וסילי שותק, מביט בתקרה. — כבר עשרה ימים לא הייתי אצל אשתי, — לוחש. — פעם ראשונה מזה שנה וחצי. לא עמדתי בהבטחה… — אל תדאג. אשתך תבין. בריאות מעל הכול. — לא יודע… כל יום סיפרתי לה מה חדש… עכשיו נשארתי כאן והיא שם לבד… אנדריי רואה כמה זקן מתענה, והחלטה ברורה עולה בו. — רוצה שאלך במקומך? אספר לה שאתה בבית חולים, שתכף תתחזק ותחזור… סילי עוצר, ספק-אמון ספק-תקווה. — היית עושה את זה? בשבילי?… בשביל מישהו זר? — זר? חצי שנה אנחנו נפגשים כל בוקר. אתה כבר כמו משפחה. למחרת, באנדריי לוקח יום חופשי, ונוסע לקבר. מוצא את מצבתה של אשתו — תמונת אישה בעלת עיניים טובות. על השלט: “חנה מורז, 1952-2024”. מרגיש מגושם, אבל המילים פשוט יוצאות: — שלום חנה, אני אנדריי, נהג האוטובוס שבעלך מגיע איתו כל יום. הוא בבית חולים, מתחזק, שלח לומר שהוא אוהב ולאורך זמן יחזור… מוסיף כמה מילים על סילי, כמה הוא אדם טוב, כמה הוא מתגעגע, כמה הוא נאמן. מרגיש מוזר, אבל הלב אומר שזה נכון. בבית החולים וסילי יושב על כוס תה — מחוזק, נראה טוב יותר. — הייתי, — אומר אנדריי בשקט. — מסרתי לה הכול. — ואיך… איך שם? — קולו רועד. — הכול מסודר, מישהו שם לה פרחים טריים. נקי, מסודר, היא מחכה לך. וסילי סוגר עיניים, דמעות זולגות. — תודה, בחור, תודה… שבועיים אחרי משחררים את וסילי. אנדריי אוסף אותו, מסיע עד הבית. — נתראה מחר? — שואל כשסילי יורד מהאוטובוס. — בטח, — מחייך סילי. — שמונה בבוקר, כרגיל. ובאמת — למחרת חזר לשבת במקומו. אבל משהו כבר שונה. לא עוד נוסע ונהג — משהו עמוק יותר. — אתה יודע מה, וסילי ייבגניוביץ’, — אומר אנדריי יום אחד, — בסופי שבוע אני לוקח אותך ברכב שלי. לא בתור נהג, בשבילך, כי אני רוצה. — למה, לא נעים… — כי התרגלתי. ואשתי אומרת: “כשאדם כזה טוב, צריך לעזור”. וכך הפך להיות — בימי חול אוטובוס, בשבתות אנדריי מסיע את סילי לבית העלמין ברכב הפרטי. לפעמים גם את אשתו, נהיו משפחה. — תראה, — אומר אנדריי לאשתו ערב אחד, — חשבתי שזה סתם עבודה. לוח זמנים, קו, נוסעים. אבל מסתבר, כל אדם על האוטובוס — זה עולם שלם, סיפור מיוחד. — נכון אתה, — עונה אשתו. — טוב שלא חלפת ליד בלי לשים לב. ואילו וסילי אומר יום אחד: — אתם יודעים, אחרי שחנה שלי הלכה, חשבתי שהחיים נגמרו. מי צריך אותי? ואז התברר — יש אנשים שאכפת להם. וזה שווה הכול. *** ומה אתם חושבים — ראיתם פעם איך אנשים פשוטים עושים מעשים גדולים?
063
דני, שוב נרדמת! קולו של עובד הנהג נשמע חביב, אבל יש בו משהו מהקנטה זו כבר הפעם השלישית השבוע שאתה רץ אחרי הקו כאילו אתה באולימפיאדה. הפנסיונר, במעיל מקומט
Life Lessons
Queremos mucho a nuestros nietos, pero ya no tenemos fuerzas para seguir trabajando por ellos
01
Mira, te lo cuento como si estuviéramos tomando un café: nuestros nietos son adorables, de verdad, los queremos un montón, pero ya no tenemos fuerzas para
Life Lessons
מתחתנת בכל מחיר: מהומה משפחתית בבית משפחת לוין – דימיטרי בדרך הביתה, שיחה דחופה עם גלי, סערת גילוי ההיריון של מאיה, ודרמה עם ההורים של אולג – האם תתקיים חתונת בזק או שהאהבה תעמוד במבחן המשפחתי?
023
נו, עדי, אתה מתקרב כבר? – כן, תמר, אני עוד רגע בבית. – יופי, תבוא מהר, יש משהו שצריך לדבר עליו. – קרה משהו? עדי נשמע מודאג. –
Life Lessons
נו, לא מחכים להתחתן – קומדיה על אהבה, הריון בלתי צפוי, ומלחמת הורים ישראלית בסלון: מה עושים כשבת 18 מודיעה שמתחתנת עם חבר החנון, כי יש גם תינוק בדרך, וכל המשפחות מתערבות?
010
יום חמישי, תל אביב – שי, מתי אתה חוזר כבר? – עוד מעט, עדי, כבר כמעט סיימתי במשרד. – טוב, תזדרז, אני צריכה לדבר איתך על משהו דחוף. –
Life Lessons
היא דרכה על הגורל שלי – סיפורה של נועזת שפלשה לחיי, אהבה תמימה שהלכה לאיבוד, ואמא שאיימה: “אם תמשיך עם זאת, מבחינתי אין לך אמא!”
010
דָּרְכָה עַל הַגּוֹרָל שֶׁלִּי עוֹבֶרֶת דֶּרֶךְ בני, אם אתה לא מפסיק להסתובב עם העבריינית הזו, תדע שאין לך יותר אמא! תמרה הזו גדולה ממך בשתים עשרה שנה!
Life Lessons
דרך חתחתים בלב: איך נינה פירקה את גורלי וניפצה לי את הלב – סיפורו של וולודיה, האהבה הראשונה לנערה עדינה, אם נוקשה ודמות מסתורית אחת ששינתה הכול
011
דורסה על גורלי רגל קלה – בני, אם אתה לא עוזב את האישה החצופה הזו, תדע שאין לך אמא! זאת נעה הזאת, גדולה ממך בחמש עשרה שנה! שוב ושוב הטיפה לי אמא שלי. –
Life Lessons
¡Mi propia hermana me dejó tirada!
01
Diario de Verónica Sánchez Madrid, abril Luz, ya no puedo más Susana se desplomó en la silla, ocultando la cara entre las manos. No tienes ni idea de lo