Home

Life Lessons

Life Lessons
אצל סבתא שורה במושב מת החתול שלה – חתול שהיה אגדה, אלוף בניצחונות על כל חתולה בסביבה, גיבור קרבות ומומחה בציד עכברים; אבל מה לעשות – כבר היה קשיש, עבר כמעט עשרים שנה בלי שיפוץ יסודי. שורה עטפה את יקירה בבד נקי, לקחה את הטורייה והלכה לקבור אותו מאחורי החצר. בעלה, וסילי ירופייביץ’, היה עסוק בזווית של החצר במרתף – תיקן שם משהו תוך כדי קללות שקטות. אחרי שסיימה עם החתול והאדמה, עברה בדרך השכנה – פייגה העירונית. – שלום, אלכסנדרה אמא! – בירכה פייגה, ושאלה בשביל הנימוס: – מה את עושה? – מה כבר, – ענתה שורה, – ואסיה שלי סיים את חייו, המסכן. אלוהים קרא לו אליו. בכיתי קצת וקברתי מאחורי החצר. מהידיעה הזאת פייגה שכחה לאן הולכת – הרי רק אתמול ראתה את וסילי ירופייביץ’ קונה סוכר, קופסת סיגריות ובקבוק קטן של ערק במכולת. – לא יתכן! – אמרה. – וסילי שלך נפטר? כל כך פתאום? הרי ממש אתמול ראיתי אותו! – כן, אתמול עוד התרוצץ שמח, – שורה הנהנה. – היה מלא חיים, טרף דג מלוח שלם. אפילו במיטה עוד שיחקנו… העיניים של פייגה הלכו ונהיו עגולות. – אבל הבוקר כבר דכדך לי ואסיה, נחלש, – סיימה שורה. – נשכב על הספסל, מלמל משהו – ושם את נשמתו. פייגה עשתה סימן צלב באוויר מתוך הרגל. – תראי איך זה קורה, – אמרה. – היה-והלך. אבל למה עם הטורייה, מה את אומרת? – אמרתי לך – קברתי אותו מאחורי החצר, – חזרה שורה. – עטפתי בבד נקי וקברתי. ואפילו מקל שמתי, שלא אשכח איפה. פייגה הייתה עירונית ולא הכירה את כל המנהגים של מושב. זה הדהים אותה ששורה קברה ככה את וסילי ירופייביץ’, פשוט מאחורי הגינה, וסימנה רק ענף קטן. – את דואגת יפה, אלכסנדרה, אין מה לומר, – מלמלה פייגה מבולבלת. – קברת – וזהו! אבל מה, לא צריך לקרוא שוטר לבדוק שמדובר במוות? עכשיו דווקא שורה הסתכלה על פייגה מוזר. – איזו שטות! – צחקה. – הרי הוא לא איזה ראש מועצה… שוטר לא ירוץ בשביל כל וסיה. נזמין אולי את היועץ המשפטי לממשלה? פייגה שתקה. שורה העבירה את הטורייה לכתף השנייה. – אולי בעיר אצלכם זה מקובל, – אמרה. – כל דבר אצלהם עם שוטרים, עורכי דין… אבל אצלנו הכל פשוט. מת מקס – חופרים, יש מקום בשפע מאחורי החצר. – כן… – מלמלה פייגה – נראה לי שאני עוד לא מבינה את כל החוקים פה. אבל למה קברת אותו במעבר ההוא, למה לא בבית עלמין כמו בני-אדם? ההיגיון של פייגה התחיל להכעיס את שורה. – איפה אקבור אותו כשהוא מת לי? – שאלה בכעס. – לא אשים אותו עם הצדיקים בבית קברות! יקר מדי. מאז ומעולם קברנו מאחורי הגינה. פייגה התיישבה בזהירות על בול עץ, מנסה לא להסתכל על הטורייה ביד של שורה. רעדה כולה. – כל הכבוד לך, שכנה… – ידעה רק לומר. – יש לך שם עוד מישהו חוץ מווסילי? – לא מעט, – חשבה שורה. – לפני וסיה, היה את מישה – עדין למראה, אבל רשע קטנטן. היה מתגנב בלילה ובבוקר כל המצעים רטובים… הו, כמה הרבצתי לו! ולפניו היה את סֵמקה, ההוא היה עדין – וגם הוא הלך לעולמו כשנגמר הזמן. לא חסרים לי שם. ובמכה תקעה את הטורייה באדמה כמו סימן קריאה. – עכשיו כל הגיבורים שלי בשורה מאחורי הגינה: וסיה, מישה, סֵמקה… אבל לא נורא, תכף תביא לי טוניה עוד צעיר. תמיד יהיה מי שיקבור. לא ברור מה חשבה פייגה, כי באותו רגע הופיע מאחור סבא וסילי ירופייביץ’ – כולו מלא אדמה ועצבני כמו שד. – מוות את מחפשת לי, סכנה זקנה? – צעק על אשתו. – כמעט קברת אותי חי, התחננתי שם, בקושי יצאתי, ואת כאן מרכלת! חטף ממנה את הטורייה והוסיף: – תני לי כלי עבודה! הולך לחלץ את המגפיים… וגם הערק נשאר שם. פה פייגה כמעט התעלפה. לפחות הערק מהמרתף יצא בסוף לעניין.
03
במושב קטן סמוך לרחובות, נפטרה החתולה של סבתא דינה. הייתה חתולה מכובדת מאחוריה שנים של קרבות מוצלחים עם חתולי השכונה, יריבים מובסים ואינספור עכברים שנלכדו.
Life Lessons
La ingenua esposa de provincias y la tarjeta bloqueada: así descubrí la verdad sobre mi marido en el restaurante más exclusivo de la ciudad
05
La tarjeta se la pidió Pablo un miércoles, durante el desayuno. Su tono era el adecuado: preocupado, pero sin dramatismos. Carmen, tengo un pago de la
Life Lessons
– מה, באמת אני לבד? השתוממה אולגה – מה פתאום, יש לי משפחה ענקית! – מזכרות עם משמעות: סיפור על אולגה, כלביה וחתוליה, הלב הרחב שהקים משפחה חדשה בקצה המושב
030
מה פתאום לבד? ענתה היא, לא, מה פתאום, יש לי משפחה גדולה! מזכרות עם ערך יעל כבר כמה שנים גרה לבדה בבית קטן בפאתי היישוב. ובכל פעם שהיו פונים אליה כאילו
Life Lessons
– אני באמת לבד? – עונה אולגה בחיוך – מה פתאום, יש לי משפחה ענקית! מזכרות עם משמעות אולגה כבר כמה שנים גרה לבד בבקתה קטנה בשולי מושב קטן, אבל בכל פעם ששומעים אותה אומרת “אני לבד?” היא מיד עונה: “מה פתאום, יש לי משפחה ענקית!” כל אנשי הכפר מחייכים, אבל בסתר ממלמלים – מה זה משפחה בלי בעל וילדים? עבור אולגה, המשפחה שלה מורכבת מחיות האהבה שלה – חמישה חתולים וארבעה כלבים – כולם חיים איתה בתוך הבית. סיפור על אישה שאיבדה את יקיריה ומצאה נחמה במשפחה חדשה של נשמות טובות עם ארבע רגליים, על לב ענק שלא מפסיק לאהוב, גם כשהחיים קשים, וכיצד אופנת סופה חורפית, נסיעה באוטובוס אחרון, מפגש מפתיע, וסיוע של שכן מזדמן, הופכים את הבית לשוקק חיים – מזכרות עם משמעות.
03
– אני לבד? היא ענתה בצחוק רם מה פתאום, יש לי משפחה ענקית! מזכרות משונות נעמה כבר שנים התגוררה לבד בבקתת אבן קטנה בשולי המושב. אבל כשאמרו לה מילים
Life Lessons
“– מה, אני באמת לבד? – ענתה אולגה, – מה פתאום! יש לי משפחה ענקית! מזכרות עם משמעות” אולגה כבר כמה שנים גרה לבדה בבית קטן בפאתי מושב. ובכל זאת, כשהייתה שומעת הערות כאלו עליה, זה תמיד הצחיק אותה: – מה פתאום לבד? – הייתה עונה, – יש לי משפחה ענקית! הנשים בכפר היו מחייכות ומהנהנות, אבל מאחורי גבה היו משוחחות בינהן, מסמנות בתנועת אצבע ליד הרקה: משוגעת, איזו משפחה, בלי בעל, בלי ילדים, לבד עם חיות… ואותן החיות — זה בדיוק מי שאולגה קראה לו “משפחה”. ולא היה אכפת לה כלל מהסביבה שחשבה שאם כבר לגדל בעלי חיים – אז לפרנסה: פרות, עופות, כלב לשמירה וחתול אחד נגד עכברים. לאולגה היו חמישה חתולים וארבעה כלבים. וכל החיות, תארו לכם, גרות איתה בבית, לא בחצר איפה “שאמור” להיות מקומן. ככה אמרו השכנים. בינה לבין עצמה הן אמרו – אין טעם לדבר איתה, היא רק תצחק בחזרה: – עזבו, מספיק להם רחוב, איתנו בבית הרבה יותר טוב לכולם. לפני חמש שנים אולגה איבדה את בעלה ובנה ביום אחד. שניהם חזרו מדייג, ומשאית מהירה נכנסה בהם. כשאולגה הצליחה איכשהו לחזור לעצמה, הבינה שהיא לא יכולה להישאר בדירה שמזכירה לה כל רגע את יקיריה. היא מכרה אותה ועברה עם החתולה דוסיה לבית קטן במושב בקצה הארץ. בקיץ גידלה ירקות, בחורף עבדה במטבח המרכזי המושבי. וכך, לאורך השנים, הצטרפו אליה בעלי חיים בודדים, פצועי נפש כמוה. אבל הלב הטוב של אולגה ריפא גם אותם, והם נתנו לה אהבה בחזרה. אהבה וחום היה לכולם, וגם אוכל, למרות שלא היה קל. אולגה ידעה שאי אפשר להכניס אין סוף בעלי חיים, ועדיין… כשכבר נשבעה לעצמה שזו האחרונה – יום אחד, בליל סופה מפחיד פתאום, חיכתה לה הפתעה נוספת. אולגה מיהרה אל האוטובוס האחרון הביתה, סוחבת שקיות כבדות עם אוכל לה ולחיות. היא לא הרשתה לעצמה להסתכל מסביב, אבל משהו בלב גרם לה לעצור. מתחת לספסל שכבה כלבה קטנה, מכוסה בשלג, נטושה לגורלה. כל האנשים חלפו על פניה. לאולגה נשבר הלב – ושוב, היא פשוט לא יכלה להישאר אדישה. כך הצטרפה מילה, הכלבה החמישית למשפחתה המיוחדת של אולגה. ומכאן התחילה הרפתקה חדשה, מלאה חום, חמלה ואהבת חינם – כי משפחה אמיתית מורגשת בלב, לא במספרים. מזכרות עם משמעות – על הלב הבודד שהפך לבית מלא חיים, חום ואהבה.
05
מה, אני נראית לך לבד? ענתה היא, חס ושלום! המשפחה שלי ענקית! מתנות עם סיפור צופיה כבר שנים גרה לבד בבית קטן בצפון היישוב. עכשיו, כל פעם שמישהו העיר לה על
Life Lessons
גילה הייתה המאהבת. לא שפר עליה מזלה בנישואין. נשארה רווקה עד גיל שלושים ואז החליטה בכל זאת לנסות למצוא גבר. בהתחלה לא ידעה שפבל נשוי, אבל אחר־כך כבר לא טרח להסתיר כשחש שנקשרה אליו והתאהבה. גילה לא האשימה את פבל אפילו פעם אחת; להפך, רק את עצמה האשימה על הקשר הזה ועל החולשה שלה כלפיו. היא הרגישה פגומה כי לא מצאה חתן בזמן, והזמן הלך ואוזל. ולמרות הכל — לא הייתה רעה למראה: לא יפיפייה, אך נעימה, קצת מלאה, מה שנתן לה מראה בוגר יותר. הקשר עם פבל לא הלך לשום מקום, והיא לא רצתה להישאר המאהבת — אבל גם לא יכלה לעזוב אותו. הפחד להישאר לבד ליווה אותה. יום אחד קפץ לבקר אותה בן־הדוד סרגיי, שעבר בעיר בענייני עבודה וקפץ לכמה שעות. אכלו יחד במטבח, שוחחו על החיים, כמו פעם בילדות. גילה סיפרה לסרגיי על חייה — ממש הכל, ובכתה קצת. אז באה השכנה, קראה לה לראות קניות חדשות. גילה יצאה לכעשרים דקות. בדיוק אז נשמעה נקישה בדלת. סרגיי הלך לפתוח, ובהנחה שגילה חזרה (הדלת לא הייתה נעולה)… ומי עומד? פבל. מיד הבין שזה המאהב של גילה. פבל נאלם כשראה גבר ענק בביגדי בית אוכל לחם מרוח בנקניק. – גילה בבית? – היה כל שיכול לשאול פבל. – כן, היא במקלחת, – סרגיי ענה מיד, מבין את הרמז. – סליחה, מי אתה? – אני הבעל שלה, אזרחי בינתיים… ולמה אתה מתעניין? – התקרב אליו ותפס אותו בחולצה – אתה לא אותו נשוי שגילה סיפרה לי עליו? תשמע טוב: תופיע פה שוב — אתה עף מהמדרגות, הבנת? פבל השתחרר במהירות וברח למטה. כשגילה חזרה, סיפר לה סרגיי על הביקור. – מה עשית? מי ביקש ממך? – בכתה גילה – הוא כבר לא יחזור. היא ישבה, פניה מכוסות. – נכון, לא יחזור — וטוב שכך. תפסיקי לבכות כבר. יש לי בשבילך גבר מצוין בעין: אלמן מהיישוב שלנו. כל הנשים שם רודפות אחריו, והוא דוחה את כולן. נראה שרוצה להישאר לבד עדיין. אחרי שאסיים פה — בא אלייך שוב. ניסע, אכיר ביניכם. – מה פתאום? – נבהלה גילה, – אני לא יכולה. מי זה בכלל? ואיך אני פתאום באה… איזה בושות. אני לא באה. – בושה לישון עם גבר נשוי, לא להכיר מישהו פנוי. אף אחד לא מכריח אותך לדבר, רק תבואי, אני אומר לך. וליובה שלי יש יום הולדת. כעבור כמה ימים גילה וסרגיי כבר היו ביישוב. אשתו של סרגיי, ליובה, ערכה שולחן בגינה. באו שכנים, חברים ועוד. בין האורחים — אלכסיי, אלמן. כולם כבר הכירו את גילה, אבל עם אלכסיי נפגשה לראשונה. האווירה הייתה חמימה. גילה ציינה בליבה שאלכסיי שקט וצנוע. “בטח עדיין כואב על אשתו. איש רגיש כזה נדיר,” חשבה. כעבור שבוע, בשבת, נשמעה דפיקה בדלת. גילה לא צפתה לאורחים. היא פתחה ובפתח עמד אלכסיי, עם שקית ביד. – אפשר להיכנס? הייתי במקרה באזור — קניות בשוק ובחנויות. חשבתי — אנחנו מכירים, אז למה לא לבקר? – גמגם אלכסיי. גילה הזמינה אותו לתה. התפלאה, אבל קלטה שהביקור לא מקרי. – קנית כל מה שצריך? – שאלה. – כן, זה באוטו. ואת זה…– שלף אלכסיי זר קטן של צבעונים והושיט לה. היא לקחה, עיניה אורו. ישבו במטבח, שתו תה ודיברו על מזג האוויר והמחירים. כשסיים, הודה לה ונעמד ללכת. במסדרון לבש לאט את הז’קט, נעל נעליים. כבר בפתח לפתע הסתובב: – אם אלך עכשיו ולא אגיד את זה — לא אסלח לעצמי. גילה, כל השבוע חשבתי עלייך. באמת. נכנסת לי ללב — חיכיתי לסוף השבוע, באתי ישר. את הכתובת לקחתי מסרגיי… גילה הסמיקה, הביטה ארצה. – אנחנו כמעט לא מכירים… – אמרה בחצי קול. – זה לא משנה. העיקר — שאני לא דוחה אותך, נכון? ואני יכול לעבור ל”את”? אני יודע שאני לא מתנה. ויש לי ילדה קטנה, שמונה, עכשיו היא אצל סבתא… אלכסיי התרגש, ידיו רעדו מעט. – ילדה זה נפלא. זה אושר, – גילה חלמה בקול. – תמיד רציתי בת. אלכסיי עודד מהמילים שלה, לקח מידיה, משך אותה לחיבוק ונשק לה. כשפגש במבטה ראה דמעות בעיניה. – אני לא מרתיע אותך? – שאל – נדמה לי… – לא, להפך. אפילו לא ידעתי שאוכל להרגיש ככה… נעים לי, ואני שקטה. לא גונבת אף אחד. מאז נפגשו בכל סוף־שבוע. אחרי חודשיים נרשמו גילה ואלכסיי ונשארו לגור ביישוב. גילה מצאה עבודה בגן הילדים, וילדה בת. כך גדלו אצלם שתיים: שתיהן אהובות וקרובות. חיבוק ואהבה לכולן ובשפע. ואילו אלכסיי וגילה רק הלכו ופרחו מאושר – אהבתם התבשלה כמו יין טוב עם השנים. בסעודות המשפחה סרגיי תמיד קרץ לגילה: – נו, גילה, איזה בעל סידרתי לך, אה? את רק נהיית יפה יותר. אני לא ממליץ על רע — תקשיבי לאח שלך!
028
דבורה הייתה המאהבת. לא שפר עליה המזל בנישואין. נשארה רווקה עד גיל שלושים, ובשלב מסוים החליטה שהיא חייבת למצוא לעצמה גבר. בהתחלה לא ידעה שעידו נשוי, אך
Life Lessons
גליה הייתה המאהבת – לא הלך לה עם נישואין. נשארה רווקה עד גיל שלושים, ואז החליטה בכל זאת למצוא גבר. בהתחלה לא ידעה שפאבל נשוי, אבל כשנקשרה וההתאהבה – הוא כבר לא הסתיר זאת. למרות הכל, גליה לא האשימה את פאבל לרגע, רק כעסה על עצמה שנשארה במערכת יחסים הזו ועל החולשה שלה אליו. היא הרגישה פגומה, כי לא מצאה לעצמה חתן בזמן והזמן ברח לה בין האצבעות. גליה לא הייתה יפהפייה, אבל בחורה מתוקה, קצת מלאה – מה שמבגר אותה. הקשר עם פאבל לא הוביל לשום מקום. היא לא רצתה להמשיך להיות מאהבת, אבל לא הצליחה לעזוב. הפחד להישאר לבד שלט בה. יום אחד קפץ לבקר אותה בן דודה, סרגיי, שעבר בעיר בשליחות עבודה. הם לא התראו מזמן, אכלו יחד ודיברו כמו בילדותם. גליה סיפרה לו הכול – בכתה קצת. אחר כך שכנה נכנסה וביקשה להראות לה קניות, גליה יצאה לדקות מספר. בדיוק אז דפיקה בדלת – סרגיי פתח, חשב שגליה חזרה, אך זה היה פאבל. סרגיי הבין מיד מיהו. פאבל הובך כשראה גבר גדול בטרנינג וטישרט אוכל כריך בסלון. – גליה בבית? – שאל בעצבנות פאבל. – גליה במקלחת, – סרגיי הבין מיד מה לענות. – מי אתה בשבילה? – גמגם פאבל. – אני בעלה, אזרחי, בינתיים… ולמה אתה מתעניין? – התקרב סרגיי ומשך אותו בצווארון. – אם עוד פעם אראה אותך כאן, עף מהגג, הבנת? פאבל ברח. כעבור זמן קצר גליה חזרה וסרגיי סיפר לה מה קרה. – מה עשית? מי ביקש ממך? – גליה פרצה בבכי. – הוא לא יחזור יותר. – והוא באמת לא יחזור, וטוב שכך, – פסק סרגיי. – יש לי בשבילך גבר מצוין – אלמן מהיישוב שלי. כל הנשים שם רודפות אחריו, אבל הוא דוחה את כולן. אחרי השליחות אבוא ואקח אותך, תכירו. – מה פתאום? – הזדעזעה גליה. – אני לא מסוגלת, זה מביך ונראה מוזר. – דווקא לישון עם גבר נשוי זה לא בושה, אבל להכיר פנוי כן? אף אחד לא מכריח אותך, רק להכיר. וחוץ מזה, לובה שלי חוגגת יום הולדת. אחרי כמה ימים הגיעו גליה וסרגיי ליישוב. אשתו של סרגיי, לובה, ערכה שולחן בגינה. הגיעו חברים, שכנים – ביניהם גם האלמן אלכסיי. השכנים הכירו כבר את גליה, אבל אלכסיי פגש אותה לראשונה. אחרי הערב היא חזרה לעיר, זוכרת את הנחמדות והעדינות של אלכסיי. כעבור שבוע, בשבת, הופתעה כשאלכסיי עמד בפתח עם חבילה ביד: – גליה, אני בסביבה, קפצתי לשוק וחשבתי לבקר… – אמר בביישנות. גליה הזמינה אותו לתה, הבינה תוך כדי שיש כאן סיבה. שוחחו, והוא הביא לה זר קטן של צבעונים. כשנפרד, אמר לה: – חשבתי עלייך כל השבוע, בקושי חיכיתי לשבת… קיבלתי את הכתובת מסרגיי… גליה הסמיקה: – אבל אנחנו בקושי מכירים… – זה לא נורא, רק חשוב שלא אהיה דוחה בעינייך. אפשר לעבור ל”את”?… אני לא מתנה, ויש לי ילדה בת שמונה אצל סבתא עכשיו. – ילדה זה אושר… תמיד רציתי בת, – אמרה גליה בחלום. אלכסיי התרגש, נטל את ידה ונשק לה. גליה דמע בעיניים – הפעם, הכול היה מתוק ושלו, אף אחד לא נבגד. בהמשך נפגשו כל סוף שבוע, ובתוך חודשיים נישאו ועברו ליישוב. גליה עבדה בגן ילדים, כעבור שנה ילדה בת, וכעת גדלות להן שתיים – שתיהן אהובות. בארוחות משפחתיות נהג סרגיי לקרוץ: – נו, גליה, ראית איזה בעל סידרתי לך? רק טוב אני ממליץ – תקשיבי לאחיך!
06
תקשיבי, חייבת לשתף אותך משהו שקרה למירי. אז מירי, בחורה ממש טובה, אבל לא היה לה מזל עם נישואים. נשארה רווקה עד גיל שלושים, ואז אמרה לעצמה: “
Life Lessons
La nuera de casa —Mamá, me caso con Emilia. Dentro de tres meses tendremos un hijo—me anunció mi hijo sin rodeos. La noticia no me sorprendió demasiado, ya que mi hijo me había presentado a Emilia con antelación. Lo que me inquietaba era la edad de la novia: ni siquiera había cumplido los dieciocho. Y el novio aún tenía pendiente hacer la mili. Eran aún unos críos, y ya les apetecía boda, y un bebé en camino. A Emilia le costó mucho encontrar vestido de novia. Al fin y al cabo, su embarazo de siete meses se notaba ya bastante. Una vez pasada la boda, los recién casados se instalaron en casa de los padres de Emilia. Pero mi hijo venía a verme cada semana. Se encerraba en su habitación y me pedía que no le molestara. Aquello, como madre, me preocupaba. …Llamé a Emilia. —¿Todo bien con Román? —Por supuesto, ¿por qué lo preguntas?—mi nuera, tranquila como un reloj. —Emilia, ¿sabes dónde está ahora tu marido?—intenté averiguarlo. —Galina, ocúpese de sus cosas. Ya nos apañamos nosotros sin usted—fue la primera de muchas faltas de respeto hacia mí. —Perdona por quitarte tiempo—me excusé y colgué. Soy una persona tranquila y pacífica. Así que no me metí más en su relación. Cada cual que se cueza en su salsa, no pienso ser una molestia. …Al poco tiempo, Emilia trajo al mundo a Bárbara. Ese nombre no me gustaba nada, así que decidí llamar a mi nieta a mi manera: Basia. Llamaron a mi hijo a filas. Román hizo la mili lejos de casa. Durante los dos años de servicio, yo estuve siempre visitando a Basia. Cada vez que iba, notaba cómo mi nuera se iba poniendo más guapa. Era guapísima, la condenada. Hasta demasiado. Eso me inquietaba. Emilia entró en la universidad, y aquello está lleno de tentaciones. Me temía que esa estudiante tan mona no esperase a su marido. Creo que no me toleraba mucho, mi nuera, o sea, yo. Cuando iba a ver a Basia, Emilia suspiraba resignada, me metía en la mano el carrito con la niña y me mandaba de paseo. Como diciendo, “ojalá no tuviera que verte”. Incluso con la mirada lograba herirme. Su antipatía era clarísima. Sabía bien lo que valía. No me apetecía tener conflicto. Solo quería marcharme lo antes posible de aquella casa poco hospitalaria. …Román terminó la mili y volvió con su familia. Por lo que veía, todo iba bien, en paz y armonía. Basia crecía, Román baboseando delante de su mujer, la nuera, una belleza y un portento en la casa. Para mí, como bálsamo para el corazón. Así pasaron quince años en esa aparente dicha. …Pero un día, como si cambiaran a Emilia por otra. Empezó a tener amantes, y no pocos. Ni siquiera intentaba ocultarlo, iba a cara descubierta. Es cierto eso de “al pan, pan y al vino, vino”. Román aguantó tres años. La quería, sufría mucho. Ella, en cambio, le hería y se burlaba de él. Yo no me podía creer el comportamiento de mi nuera. Pero nunca le hablé de moral. La verdad, le tenía miedo como al diablo al agua bendita. Cuando miraba, parecía que te atravesaba el alma. —Hijo, ¿qué os pasa a Emilia y a ti? ¿Es que estáis mal? ¿Por qué?—quise saber. —No te preocupes, mamá, todo se arreglará—me tranquilizaba Román. Me parecía que mi hijo sentía culpa y por eso aguantaba los desplantes. Decidí ir a hablar con Emilia. No podía dejar de pensar en su ruptura. —Emilia, ¿puedo preguntarte algo?—le dije casi en voz baja, sin querer provocar su enfado. —Galina, pregúntele mejor a su hijo a qué se dedica en la empresa… Mi tía, que trabaja allí, me ha contado todo con pelos y señales. ¡Su hijo me engaña! ¡Él empezó primero!—Emilia explotó a gritos. Dios mío, ¿para qué me metería yo? No le dije nada a Román. Que sea lo que tenga que ser. Mejor callar, que nunca se puede contentar a todos. …Emilia y Román se divorciaron poco después. Basia se quedó con su madre. Román se desmadró. Cambiaba de mujer como de camisa. Morenas, rubias, castañas… nunca le faltó compañía. Emilia se casó enseguida, Román mismo me lo contó. Incluso lloró. Emilia resultó ser una esposa entregada. La siguiente esposa fue Juana. Menuda, atractiva, decidida. Román tenía treinta y cinco, Juana, cuarenta. Mi hijo estaba que no cabía en sí, se desvivía por los pies de Juana. Ella se adueñó presta de su alma y de su cuerpo. Le puso condiciones: boda oficial; piso para su hija; y manutención completa de Juana. Román se rendía ante ella. Juana, a diferencia de Emilia, se colaba en mi vida como amiga, me tuteaba y llamaba por mi nombre, lo que no me agradaba en absoluto. Pero odio discutir, así que “tragaba”. Todos los regalos que me hacía la nuera, pagados con dinero de mi hijo, cuelgan sin estrenar en el armario. No soporto tenerlos a la vista. Y Juana sonríe falso, habla sin sinceridad, y tampoco quiere a Román. Hipocresía pura. Encontró una cartera en forma de mi hijo y lo exprime, tramposa y exigente. Nada que ver con Emilia. Ella me gritaba pero de frente, me llamaba por mi nombre y apellido, y quería a Román de verdad. Juana no cocina, prefiere comprar platos preparados. Un día le hago un comentario: —Podrías al menos hacerle una sopita a Román. Vivís a base de comida para llevar. —Gala, no me digas cómo tengo que hacer las cosas—fue su respuesta. …Sus amigas, lo primero. Todas unas “fieras” igual que ella… Ir de sauna de lujo, sentarse en cafeterías, pasear por boutiques, eso es Juana. Si no se hace a su gusto, monta el espectáculo, lloros, histeria. A Juana dale el huevo, y encima pelado. ¿Cómo se aguanta una mujer así? No lo entiendo. Creo que el encuentro de Román y Juana fue una metedura de pata, un gran error. …Cada vez recuerdo más a la eficiente Emilia. Bien puedo comparar. Me acuerdo de su merluza a la vasca, sus irresistibles albóndigas, sus tartas… ¿Por qué Román rompió la armonía con su primera mujer? ¡No supo retener a semejante mujer! Él mismo se lo buscó. Me alegra que mi nieta Basia no me olvide y me consienta con tonterías. Para mí, Emilia siempre será la nuera de casa, aunque sea la ex. El valor de las cosas se conoce cuando se pierden. Juana es solo una nuera de segunda. Siento pena por mi hijo. Estoy segura de que en el corazón de Román sigue viva Emilia. Pero ya no hay vuelta atrás…
00
-Mamá, me caso con Lucía. En tres meses llegará nuestro hijo, mi hijo me lanzó la noticia como si fuera una sentencia. No puedo decir que me sorprendiera;
Life Lessons
הסיפור של גלי: אהבה מאוחרת, לב שבור וגבר אלמן מהיישוב – איך מצאה את עצמה מחדש אחרי שנים של בדידות וקשר אסור, בעזרת אח ומשפחה, וזכתה בבית חם, ילדה משלה ואהבה שצומחת כל שנה
05
יומן אישי, יום שלישי הייתי המאהבת. לא התמזל מזלי עם חתונה. נשארתי רווקה עד גיל שלושים, ואז החלטתי שהגיע הזמן למצוא לעצמי גבר. לא ידעתי שלעידן יש אישה
Life Lessons
— ¡Don Vasili, que se le ha vuelto a pasar la hora! — la voz del conductor de autobús suena afable, aunque con un ligero reproche. — Ya es la tercera vez esta semana que corre detrás del autobús como alma que lleva el diablo. El jubilado, con la chaqueta arrugada y jadeando, se apoya en la barra. Su pelo canoso está despeinado y las gafas le resbalan por la punta de la nariz. — Perdóneme, Andrés… — logra decir al recuperar el aliento mientras saca unos billetes ajados del bolsillo —. El reloj, que debe atrasarse. O será que ya no soy el que era… Andrés Victoriano —conductor de toda la vida, unos cuarenta y cinco años, curtido por el sol de tantas rutas— lleva a la gente desde hace veinte años y reconoce a muchos pasajeros de vista. Pero a aquel abuelo nunca lo olvida: siempre educado, discreto, viajando todos los días a la misma hora. — Ea, siéntese sin preocuparse. ¿Dónde vamos hoy? — Al cementerio, como siempre. El autobús arranca. Don Vasili toma su asiento habitual —tercera fila al lado de la ventana— y lleva un bolso de plástico desgastado con sus cosas. No hay muchos pasajeros. Es un día laborable, temprano. Unas estudiantes charlan de sus cosas, un señor de traje está absorto en el móvil. Todo normal. — Dígame, Don Vasili —Andrés le mira por el retrovisor—, ¿va usted allí todos los días? ¿No le resulta pesado? — ¿Dónde quiere que vaya uno…? — responde el jubilado, de espaldas al cristal —. Mi mujer… ya lleva año y medio allí. Le prometí visitarla cada día. A Andrés se le encoge el corazón. Él está casado y adora a su mujer. Ni imaginarlo puede… — ¿Le pilla muy lejos? — No, media hora en autobús. A pie sería una hora —las piernas ya no me responden. Con la pensión, me llega justo para el bono. Pasan las semanas. Don Vasili se ha convertido en el fijo de la ruta matinal. Andrés ya está acostumbrado, hasta lo espera. A veces el viejo se retrasa y Andrés, sabiendo, demora el autobús unos minutos. — No me espere, hombre —le dice un día Don Vasili, que ya ha notado las atenciones—. El horario es el horario. — ¡Bah, qué tontería! —responde Andrés. — Por un par de minutos no pasa nada. Una mañana, Don Vasili no aparece. Andrés aguarda, quizás se retrasa… pero el abuelo no viene. Al día siguiente, igual. Y otro más. — Oye, Tamara, la revisora —le dice incrédulo Andrés—, ¿no te has fijado que el hombre mayor que iba siempre al cementerio hace días que no aparece? ¿Estará enfermo? — Vaya usted a saber —Tamara encoge los hombros—. Igual le vinieron familiares, yo qué sé. Pero Andrés no deja de pensar en el anciano, ya se ha acostumbrado a su “gracias” y a su sonrisa triste cada salida. Pasa una semana. Sigue sin rastro de Don Vasili. Andrés, inquieto, aprovecha el descanso del mediodía para ir hasta la última parada, justo donde está el camposanto. — Disculpe —le pregunta a la portera del cementerio—, por aquí venía un señor mayor, Don Vasili… Canoso, con gafas, siempre portando una bolsa. ¿No lo ha visto últimamente? — ¡Ah, ese! —la mujer se alegra—. Vaya si lo conozco. Cada santo día venía a ver a su esposa. — ¿Y no ha vuelto? — Lleva una semana sin aparecer. — ¿No le habrá pasado algo? — Vaya usted a saber… Una vez me dijo su dirección. Vive cerca, en la calle Jardín, número tal. ¿Y usted quién es? — El conductor que lo llevaba siempre. Calle Jardín, 15. Un bloque antiguo, la pintura desconchada. Andrés sube al segundo piso y llama a la primera puerta. Le abre un hombre de unos cincuenta años, de aspecto serio. — ¿Quién busca? — A Don Vasili. Soy el conductor, lo llevaba todos los días… — ¡Ah! El abuelo del piso doce —la expresión del vecino se suaviza—. Lo han llevado al hospital hace una semana —le dio un ictus. Andrés siente un vuelco en el pecho. — ¿Y dónde está ingresado? — En el hospital municipal, en la Avenida de Lorca. Dicen que mejorando poco a poco. Esa tarde, tras acabar turno, Andrés acude al hospital. Pregunta a la enfermera en la planta. — ¿Don Vasili? Sí, está aquí. ¿Usted quién es? — Un conocido… —no sabe bien qué decir. — Habitación seis. Pero está débil, por favor, que no se canse. Don Vasili descansa junto a la ventana, pálido pero consciente. Al ver a Andrés, al principio no lo reconoce pero enseguida se le abren los ojos con sorpresa. — ¿Andrés? ¿Y usted… cómo me ha encontrado? — Bueno, le he buscado —sonríe torpe mientras deja una bolsa de fruta junto a la cama—. Al verle faltar, me preocupé. — ¿Por mí? —los ojos del viejo se humedecen— Pero si solo soy un viejo cualquiera… — ¡Qué va! —le corta Andrés—. Mi pasajero principal. Ya estoy acostumbrado, le echo en falta por las mañanas. Don Vasili guarda silencio, con la vista en el techo. — Llevo diez días sin ir… —dice al fin, bajito—. Primera vez en año y medio. Fallé a mi promesa… — Hombre, Don Vasili, su esposa bien lo comprenderá. La salud es lo primero. — No sé… —cabecea el abuelo—. Todos los días iba, le contaba cómo iba todo, el tiempo. Ahora aquí estoy, y ella sola allá… Andrés, compadecido, siente lo que debe hacer. — Si quiere, iré yo mismo. A ver a su mujer. Le explico que está en el hospital, que pronto se recuperará… Don Vasili le mira con mezcla de desconfianza y esperanza. — ¿Usted… lo haría? ¿Por alguien que apenas conoce? — ¿Cómo que apenas? —Andrés se encoge de hombros—. Año y medio viéndonos cada mañana… me es más cercano que muchos míos. Al día siguiente, siendo festivo, Andrés va al cementerio. Halla la tumba: en la lápida, la foto de una mujer de mirada cálida. “Ana Morales Pérez. 1952-2024”. Se siente torpe, pero al final las palabras surgen solas: — Buenos días, Doña Ana. Soy Andrés, conductor de autobús. Su esposo venía todos los días… A ver, ahora está hospitalizado, pero se va recuperando. Me ha encargado decirle que la quiere y que pronto vendrá él mismo… Dice aún más —que Don Vasili es un buen hombre, que la echa mucho de menos, que es un marido fiel—. Se siente un poco ridículo, pero algo le dice que hace lo correcto. En el hospital halla a Don Vasili tomando un té. El anciano se le ve mejor, algo más de color. — Fui —le dice Andrés—. Le conté todo, como me pidió. — ¿Y…? ¿Cómo está todo? —pregunta con la voz temblorosa. — Bien. Alguien trajo flores frescas, imagino que vecinos de allí. Todo limpio y cuidado. Ella espera a que usted vuelva. Don Vasili cierra los ojos, le caen lágrimas silenciosas. — Gracias, hijo mío… muchas gracias. Dos semanas después, le dan el alta a Don Vasili. Andrés lo recoge y lo lleva a casa. — ¿Mañana nos vemos? —le pregunta cuando el abuelo baja del autobús. — Por supuesto —asiente Don Vasili—. A las ocho en punto, como siempre. Y así es: al día siguiente está en su asiento de costumbre. Pero entre él y Andrés ya hay algo diferente: no solo son conductor y pasajero, hay algo más. — ¿Sabe una cosa, Don Vasili? —le dice un día Andrés—, los fines de semana le llevo yo. En mi coche, por gusto. No se preocupe. — ¡No hace falta, hombre…! — Sí hace. Ya me he encariñado. Y mi mujer dice: “Si es tan buena persona, hay que ayudar”. Así siguen. Entre semana, al cementerio en el autobús; los domingos, en el coche de Andrés, a veces con su mujer, que ya ha hecho amistad con Don Vasili. — Mira —le cuenta Andrés a su esposa una tarde—, yo al principio pensaba que esto era solo trabajo: rutas, horarios y pasa gente… Pero resulta que en cada asiento viaja una vida, una historia. — Así es —asiente ella—. Y menos mal que supiste verlo. Y Don Vasili les comenta un día: — Sabéis, cuando falleció mi Anita pensé que ya no quedaba nada en la vida. ¿A quién le importaba yo? Pero resulta… que aún queda gente que se preocupa. Y eso es mucho. *** ¿Y vosotros? ¿Habéis sido testigos de cómo la gente sencilla hace cosas realmente grandes?
00
¡Don Valentín, que otra vez llega tarde!La voz del conductor de autobús suena amistosa, pero con ese tono de señor que regaña con cariño.
© 2026 VesperUm