Life Lessons
— חשבת על זה טוב, מריה? — שאל נהג האוטובוס של קו הכפר המתפרק, קולו מהדהד מהפגוש כאילו הוא מדבר מתוך חבית. הוא הביט בה דרך המראה הפנורמית, בעיניים מלאות חמלה וספק. הוא משך בכתפיו, מחליט לא להציק לנוסעת המשונה. — המדרגות שם תלולות, אומרים, והרצפה חורקת — רגל אפשר לשבור. והגג? אם ינזל, תרגישי כמו בצוללת בלי פריסקופ. אוטובוס בא רק פעם בשבוע, וגם זה רק אם אין בוץ. עכשיו כבר סתיו בפתח, ומספיק גשם כדי שטראקטור לא יצליח לעבור פה. מריה עמדה על שפת הדרך, מחזיקה חזק מזוודה ישנה מהסבים, בעוד הרוח מושכת בשולי מעילה, מנסה לחדור פנימה. — אני לא גברת מגונדרת, לֶשָה. ומגשם אני לא פוחדת, — ענתה בשקט, מסדרת קצה שיבה מתחת למטפחת צמר קשוחה. לֶשָה, הדוור המקומי שנסע על אופניים עתיקים עם סל מרותך, האט לידה. הוא הביט בספק בגג העקום שמבצבץ מבעד לסבך הלילך, ואז סקר את הרחוב הנטוש והמת. רק דממה אבקית ושריקת פרצי רוח על פופולוס ושבירת נביחת כלב רחוקה. — מריה, את הרי תל-אביבית. התרגלת לנוחיות, חום, מים חמים. וכאן… אפילו החשמל לא יציב, קופץ כמו סנאית בין ארזים. — ארבעים שנה להוראה בבתי ספר, לֶשָה, — חייכה מריה בשפתיים בלבד, מבטה בצבע מי סתיו. — רעש שחותך כמו סכין. אוויר גירי, יבש, מלא צרחות ילדים, צלצולים, מרדף בלתי נגמר. וכאן — שקט. כאן שומעים מחשבות. כאן אני צריכה רק מנוחה. הדוור משך בכתפיו, מסדר את רצועת תיקו הקשה. — טוב, עסק שלך. אם צריך — תיתלי מטלית אדומה על הגדר, או דגל. בימי שלישי ושישי אני עובר כאן; אסמן לשכנה נועה שתשגיח. לב שלה טוב, למרות שהיא נראית קשוחה. — תודה לך. סע, הנה ענן כבד מתקרב, סופה בפתח. מריה שלחה בו מבט, קול שרשרת האופניים מתרחק. עד מהרה נותרה רק הדממה הסמיכה, כמעט מוחשית, של הבית הישן. היא דחפה את השער. צריחת המתכת החלודה נשמעה כמו אנחת כאב. החצר — עשב עד המותניים, לוטוס ענק כמו מטריות, סרפד כמו שדרת חיילים סביב הדלת. מריה עלתה במדרגות, הוציאה מפתח מתכתי כבד. המנעול נכנע באיטיות — היה צורך להישען בכתף. הדלת נפתחה, שולחת אליה נשימת חלל ישן: ריח רטיבות, עכברים וזמן עומד. היא נכנסה. עמדה בסלון עמוס רהיטים לבנים כמו גושי שלג. בת שישים וחמש, צנומה, זקופה, עיניים של בודקות מחברות, נראית שברירית אך איתנה כענף ערבה יבש. אבל בתוכה — חושך וקור. חושך שנטמן בלבה בדיוק לפני שנה, כשנפטר ניקולאי. שבץ. בלילה, בשקט מבעית. הדירה בעיר הייתה לה לכלוב. הסתובבה כמו רוח רפאים, דיברה אל השקט. ילדיה הזמינו אותה אליהם — ידעה שלא תהיה אלא אביזר ישן בפינת סלון מודרני. אז חזרה. השאירה את הדירה לילדיה, אספה מעט חפצים, עברה לבית ילדותה בכפר הגווע, שנותרו בו חמישה בתים חיים בלבד. הבית — עשר שנים סגור, עדיין יציב, קורות העץ אפורות, הגג דורש עזרה, הרעפים כבר ירוקים ואזוביים. אחרי שהדליקה מנורת שמן (כי כמו שלֶשָה ניבא — אין חשמל), עלתה לעליית הגג. המדרגות באמת תלולות. ריח אבק יבש, ניירות עתיקים, תפוחים מיובשים וחום ישן. הניחה את המנורה על קורה. האור חשף את שלד הגג, ובמקום אחד, ממש רוח הקיר, הייתה סדק — אלומות אור של גשם קרב ועננת אבק. — ובכן, חבר ותיק, — לחשה מריה, מניחה את ידה על הקורה המחוספסת — נתקן. אותך, ואותי. עוד נחרוק יחד זמן מה. אי-שם הרעם הרעים, והבית רעד בתגובה. השבועות עברו במאבק עיקש נגד ההתפוררות. מריה, שלא הייתה רגילה לעבודה גברית, שיפצה בכל הכוח. הכאב שבידיים גבר על הכאב שבלב. הפול בטטה ונוקה, התנור הלבין, הסרפדים נעקרו. אבל הבעיה האמיתית — העליית גג: גג דולף, משב רוח, ערמות גרוטאות ישנות משלושה דורות. השכנה נועה נידנה בראשה: — תעזבי, מריה. הכול רקוב. גג חדש — צריך הון. אם סתיו ייכנס, הלחות תהרוס אותך. כאן זה לא עיר עם חימום מרכזי. — הכול בסדר, נועה, — ענתה מריה בנחישות. — עיניים מפחדות, ידיים עושות. אבא בנה את זה כדי לחיות, לא להירקב. מריה החליטה. לא יודעת נגרות אבל זוכרת: אבא לימד אותה. היא מצאה יריעות זפת, פח שמן קרוש, נמס לחימום, מסמרים — וטיפסה. זה קרה ביומה הרביעי של סידור הגג. בחוץ גשם טפטף. מריה, מתעטשת מהאבק, הזיזה ארגז ישן. וכשהסיתה אותו, הבחינה שקרש אחד קצר מדי ולא מיושר. בעדינות הרימה אותו — וכל זה עם קליק רך. מסתור. הלב שלה קפא, ואז דהר. בין אבק בן מאה, נסורת ועלים היא מצאה קופסת פח של עוגיות “מנפנסייה”, צבעונית — היום חלודה. רגליה רעדו. ניגבה ידיים, התיישבה על שמיכת צמר ישנה, ופתחה. חריקת המתכת. בתוכה: תכשיטי כסף עתיקים – שרשרות, טבעות, עגילים עתיקים באדום, צמידים עם עיטורי פולקלור. הון עתק לכפרית, ולמעשה גם לעירונית. למכור — ואפשר לקנות דירה. אבל כאן, בעליית הגג, זה היה פשוט ברזל צונן. מריה חייכה עצוב, נוגעת במטבעות הכבדים. הסבתא שמרה “ליום שחור”. חששה מהרעב, מהגירוש, מהמלחמות… הם רעבו, נלחמו, מתו, והכסף שכב. עכשיו זה רק סיפור. פתאום — מתחת לתכשיטים — בד פשתן קשור. מריה התירה. כמה שקים קטנים של זרעים, ומחברת עבה עם כריכת עור, דפים צהובים, דיו סגול שלא דהה. כתב-יד חד וזורם — של אקסניה, הסבתא-רבתא, המלומדת ורוקחת עשבים שידועה בכל האזור. מריה הניחה את הכסף בצד. פתחה ברעד את עמוד השער: “פשתן מסורתי ועשבים צובעים: איך מחיים אדמה ואורגים בד שמרפא חולי ומנחם נפש”. היא קראה ללא הפסקה. זו לא הייתה סתם הוראות — זו הייתה פילוסופיית חיים. הזרעים, כך כתוב, להשרות במים עם כסף, לזרוע בליל ירח מלא — הבד יהיה חזק משיש. צבע ממיני צמחים, שיותן לא רק ללבוש אלא בריאות והגנה. לוגיקה אומרת: למכור את הכסף, לקנות מה שצריך. — כסף לא יחמם נפש, — לחשה — זה קר. המחברת — זה חי. ננסה. היא לא מכרה דבר. היא שמה את הכסף בארון המטבח. אבל את הזרעים ומחברת לקחה עמה. לשבוע הגג היה מתוקן, אבל הידיים כאבו, הגב כפוף. בערבים, לאור עששית, למדה כל פרט במחברת כאילו זו בגרות חדשה. הזרעים היו נדירים; מחברת הנחתה — להשרות במים, עם מטבע כסף. מריה זרקה מטבע מכל הקופה, רק בשביל הבדיחה. בבוקר — חרשה ערוגה, ניקתה כל גוש אדמה. העבודה ריתקה אותה, והשכיחה בדידות. עברה תקווה. כשצמח הפשתן, עסקה בשיקום נול עתיק מהמחסן. ריח הפשתן המשכר מילא את הקיץ. כשארגה מגבת ראשונה, הרקמה הייתה חלקה, קורנת אור רך. למחרת הלכה לשכנה: — נועה, הנה מתנה — על הטוב, על המלח, על הלב. נועה נגעה בבד. פניה השתנו: — איפה יש בד כזה? — התפלאה. — כזה, רך, חם — בחנות רק פלסטיק. — סוד של סבתא. האדמה זוכרת, רק אנחנו שכחנו, — חייכה מריה. בסתיו כבר ידעה איך לקשור את כל הסודות: חגורות עם עשבים, אוריגמי מסובכים. השמועה על אומנית הלֶן של הכפר התפשטה — גם משלוחים לכפרים סמוכים. ההסתגלות חידשה את גופה, אם כי הלב עוד כאב — במיוחד על הבן. ערב אחד צלצל הטלפון. — אמא? — קול סרגיי, בנה, נשמע עייף. — הכול התרסק… מפשיטים אותנו מהדירה, גם לקטן יש אקזמה ללא תרופה. לנה רוצה לבוא איתו לכמה ימים — תסכימי? — בוודאי. תבואו מיד. הם הגיעו. הג’יפ העירוני התבוסס בבוץ. סרגיי — אפור, עייף, לנה דהויה. הילד, וָונְיָה, בן חמש — חיוור, ידיים חנוקות בתחבושות, פניו נגעות פריחה. — שלום, סבתא. — שלום, גיבור. מריה הזמינה אותם פנימה. בבית ריח של עשבים, לחם וחום. לנה בדקה שיש מעט אבק, צקצקה “לילד צריך סטריליות”. — פה האבק בריא, לא כימי. עשיתי לכם מיטה עם בד חדש. בארוחת ערב שקט. בלילה הילד צרח מגרד. לנה רצה עם משחות, סרגיי מעשן בגרם המדרגות. מריה לא עמדה בזה. — תני לו ללבוש את זה, — הוציאה חולצת ילדים מהפשתן החדש. — פשתן עם עשבים, ייבוש נכון — זה יקל עליו. מתוך ייאוש לנה הסכימה. הילד נרדם. בפעם הראשונה חודשים — נרדם. בבוקר: — הוא ישן כל הלילה. והעור — רגוע! — הפשתן מרפא, — הסבירה מריה. — הוא נושם, מושך חום, אנטיספטי טבעי. אחר-כך וָניה התרוצץ בגינה, ללא כאב, לנה התעניינה בד, אפילו התפעלה: — אמא… זה טרנד היסטרי! אקולוגי, עבודת יד, בעיר משלמים הון. זה אופנה! ביום ראשון הייתה יריד אמנים בעיירה: נועה גררה את מריה, לנה עיצבה דוכן עם מגבות ורצות. אנשים התרגשו, נגעו בבדים: — מה זה, משי סיני? — לא, פשתן של סבתא! — וָניה ענה גאה. — הוא קסום! משם הגיעה בעלת בוטיק מעלה אדומים: — לא ראיתי בד כזה עשרים שנה, — אמרה נלהבת. — קחי הזמנה לכל מה שיש — ונתנה למריה חופש לקבוע מחיר. בדרך חזור סרגיי, בבואת החיים בעיניו: — אמא… חשבתי שאת פה נסגרת — אבל מצאת ייעוד. אני בעיר — סוחר באוויר. — אני חיה, — השיבה מריה. בלילה ניגשה לארון, שלפה את קופסת הכסף. עכשיו יש לה נול, אדמה, משפחה. הבן צריך התחלה. בבוקר פרסה את התכשיטים על השולחן: — קח. תסגור חובות, תחזיר לדירה, תחיה. — אמא, אני לא יכול כך, זה שלך! — שלי הבית, הנול, המחברת הזו. אתם חיים — קחו! — נפרע את המעט, — החליט בן, — ואת השאר נשקיע. נקים פה עסק: “הפשתן של מריה”. לנה תנהל שיווק, אני אקים חלוקה. את תלמדי את השכנות. נהפוך שדות שוממים לגידול. שנה עברה. סביב הכפר ים פשתן תכול. חשמל ותשתיות שופצו. בבית — גג חדש, מרפסת, חמישה נולים באסם — הסבתות עובדות ושרות. וָניה קופץ מהפיקה, עורה נקי. לנה — הריונית, מחייכת בשמלת פשתן משלה. סרגיי פורק משלוח. — אמא! מירושלים הזמינו דוגמיות! פשתן מרוסיה עכשיו להיט! מריה מחזיקה קטלוג ובתמונה — ידיה מעל הנול ומתחת זהב: “חוטי הגורל — תחיית המסורת”. היא נזכרת ביום ההוא בעליית הגג, ביושבה אבקית, מחפשת שלווה — ומוצאת חיים חדשים. הקופסה עזרה להזניק, אבל לא היא החזירה את הכפר. חוטי הנול, צחוק הילדים, התחושה שכולנו משפחה — זו הייתה התחייה. — מה מחכים?! — חייכה, מנגבת דמעה בשקט. — הסמובר מתקרר, והפירוגי כבר חם. המשפחה נכנסה אל הבית, ממלאה אותו אור ושמחה. ומעל הכפר, בשמי תכלת חיוור, רעד ענוג: הרוח משחקת בפשתן הפורח, ומבטיחה — כאן לעולם לא יחזור יום שחור. וסיפורה של מריה הפך לאגדה מקומית, כשכולם חושבים שהכפר קם בזכות עיקשותה ו”פלא הפשתן”, ולא הידוע על האוצר בעליית הגג — והאמת, זו הגדולה שבניצחונות. מריה חזרה לשורשים, כדי לתת עתיד. והמחברת הישנה שוכנת עכשיו מתחת לזכוכית, במשרד המשפחתי החדש, כתזכורת — שגם בעליית גג גשומה, בלב הייאוש, אפשר למצוא את החוט שיהפוך הכול לבד יפהפה וחזק.
04
את בטוחה, מרים בן-דוד? שאל הנהג בקול חלול, כמעט כמו הד קל מתוך בטן אוטובוס “אגד” ישן, שחרק קלות בעיקול הדרך. עיניו ננעצו בה ממראת הצד, מלאות
Life Lessons
— חשבת על זה טוב, מריה איבנובנה? — קול הנהג של האוטובוס הישן, הפורד “אגד”, נשמע עמום כאילו מהד רחוק. הוא הביט בה דרך המראה הפנורמית, ומבטו היה תערובת של חמלה ותמיהה. הוא משך בכתפיו, והחליט לא להציק לנוסעת המוזרה. — אומרים שהמדרגות בבית הזה תלולות נורא, וכל מדרגה חורקת—תכף תשברי רגל. ומה עם הגג? אם יטפטף, תרגישי כמו בצוללת, אבל בלי פריסקופ. האוטובוס מגיע לכאן רק פעם בשבוע, וגם זה אם אין בוץ. ועכשיו הסתיו כמעט פה—עוד רגע הכול יהיה שלוליות, טרקטור לא יעזור. מריה איבנובנה עמדה לצד התחנה, מחזיקה בידית מזוודה ישנה, עוד מימי העלייה הגדולה. הרוח פיזזה בקצה מעילה, מנסה לחדור פנימה. — אני לא גבירה, לֵבָה. וגם מהגשם לא נבהלת, — ענתה בשלווה, מסדרת קווצת שיער כסופה מתחת למטפחת הצמר. לֵבָה, הדוור המקומי, שבמקביל היה מסיע אנשים על האופניים החשמליים עם הסל, בלם לצידה. הוא בחן בספקנות את חזית הבית המתקלפת, שנראתה אחרי סבך שיחי יסמין, ואז שוב שלח מבט ברחוב הריק והשקט. רק רחש של צפצפות ויללת כלב רחוקה, חנוקה, הפרו את הדממה המאובקת. — מריה איבנובנה, את הרי תל אביבית במקור, — העיר בלחש, דוחף רגלית לקרקע. — בעיר חיית חמימות ובנוחות. וכאן? כאן אפילו החשמל הולך ובא כמו עפיפון בשמש. — ארבעים שנה הייתי מורה, לֵבָה, — חיוכה היה רק בעיניים, הכחולות כמים סתיו, פנים מהורהרות. — עבדתי ברעש, צעקות ילדים, פעמונים, כל יום בלחץ עד כאב ראש. שם האוויר כמו אבקה, יבש, חמצמץ מהלחץ. כאן — זיכרונות. תראה איזה שקט. פה שומעים את המחשבות. פה מנוחה. זה מה שאני צריכה עכשיו. הדוור נשף, מסדר את התיק הכבד, הרצועה חורצת לו בכתף. — טוב, מה שתבחרי — עניין שלך, — נופף בידו. — אם תצטרכי עזרה — תתלי בד אדום או משהו בולט על השער, אני עובר בימי שלישי ושישי, אראה. אגיד לשכנה, נורה, שתשמור עלייך; היא קשוחה, אבל בלב טוב. — תודה, סע כבר, הנה עננה שחורה מגיעה, סערה בדרך. מריה ליוותה אותו במבטה. שרשרת האופניים גירגרה לאיטה, מנתקת את החוט האחרון שהחזיק אותה לעולם שבחוץ. עד מהרה נבלע בצלילי הציפייה שבאוויר שלפני הסערה, שנראה סמיך ומחשמל. ואז שררו דממה וריקנות בבית הישן. היא דחפה את שער הברזל, החריקה המתוחה של הצירים כאבה אפילו לה. החצר הייתה גבוהה בעשבים. הלפתות עמדו כמו מטריות, סירפדים צרו את הפתח בעבותה. מריה טיפסה במדרגות, שלפה מפתח ברזל כבד. המנעול לא נכנע בקלות, נשענה בגב ופתחה. הדלת נשפה בפניה ריח טחב, עכברים וזמן עומד. היא נכנסה. מריה ניצבה באמצע החדר, שתפוס רהיטים מכוסים בסדינים לבנים—גבעות של שלג זקן. הייתה בת שישים וחמש, גבוהה ודקיקה, עם גב זקוף שלא נשבר אפילו באבל, ועיניים רגילות לגלות כל טעות בתרגיל. היא נראתה שבירה אך בלתי נכנעת, כמו ענף יבש אך גדול של זית. בפנים היה לה קר וחשוך. החושך הזה התבצר בה בדיוק לפני שנה, כשנפטר בעלה, נפתלי. שבץ. באמצע הלילה, בשקט מעורר אימה. הדירה בראשון לציון, שכל רהיט קפא בו זיכרון ידיו, וריח טבקיו אכל קירות, הפכה לכלוב. שוטטה כצל, דיברה לקירות, דעכה. הילדים התקשרו, הציעו לעבור אליהם, אבל היא ידעה—שם תהיה פריט שמעמיד פנים, נברשת ישנה בפינת סלון מודרני. אז חזרה. השאירה את הדירה לילדים, ארזה כמה חפצים, עברה לבית ההורים במושב נידח, שבקושי נותרו בו חמישה בתים מיושבים, ובשדות הוריקו עשבי פרא שבלעו את הזיכרון. הבית, עשרים שנה נעול, היה עדיין חסון—האב בנה אותו בעמל ידיים, הקורות כספו עם הגשמים ונראו כמו כסף עתיק, והגג ביקש תיקון. הרעפים הוריקו טחב, החליקו עם הרוח. מריה הדליקה מנורת נפט, כחשמל באמת לא היה, ועלתה לעליית הגג. המדרגות היו תלולות ומשקשקות. ריח אבק ישן, ספרים, תפוחים מיובשים וחום דחוס עמד שם. היא הניחה את הנר על קורה, האור גילה את השלד של הבית, הרשתות של הקורות בחשכה. ליד הארובה, רעף שבור סינן אלומה דקה של אור ערב. — ובכן, חבר ישן — לחשה, ליטפה את הקורה — נתקן. אותך ואותי. עוד נחרוק יחד קצת. רעמים רטטו, הבית השיב רעד, כמו מסכים איתה. השבועות הראשונים היו מאבק עיקש עם השממה—מריה, שכל חייה הניפה מקל סרגל, נאבקה בלכלוך, בשיפוצים, עד שלפעמים ברכיה רעדו מאמץ וידיה דיממו. כאב הגוף השכיח לה כאב הנפש. היא הבריקה את הרצפה, קילפה מהעץ דלי אחר דלי מים עד שהבריק. לבנה את התנור, מרחה בו גיר לבן עד שנראה כלה. ניכשה סירפדים עד שנפתח לחלון אור. אך הבעיה הגדולה הייתה בעליית הגג—גג דולף, קפוא, עמוס זבל דור שלם: כיסאות שבורים, מגפיים, עיתונים צהובים “מעריב” משנות השבעים. השכנה, נורה, זקנה קטנטנה ויבשה, הייתה מצקצקת בלשונה: — תעזבי, מריה. הכל מתפרק, הכל רקוב. מי יוכל לשלם תיקון גג? בקצב הזה הירקות יאכלו אותך. פה זה לא העיר, כאן צריך עץ להסקה וכוח. — ננסה, נורה, — ענתה מריה, מנגבת זיעה. — אבא בנה את הבית שלא ירקב, אלא יחיה. אז היא ניסתה. מצאה במחסן חתיכות זפת, פח קפוא, וחיממה אותו במדורה. שלפה מסמרים, התחילה לפרק חפצים. ביום הרביעי, בגשם דק מתמיד, מצאה בפינה האפלה ביותר ארגז ארוך, שתחתיו התגלתה קורת עץ בולטת, קצרה מאחרות. כשהרימה אותה, נפתח חור—מחבוא ישן. הלב קפא, ואז האיץ. היא פיזרה את האבק וראתה קופסת פח ממתקי “מנטוס” מזמן מלחמת העולם. הצבע דהה, כתמי חלודה כיסו. הידיים רעדו. ישבה על מזרון ישן, פתחה את המכסה. פנים, עטוף קטיפה ורודה מתפוררת, שכבו תכשיטים. כסף. מחרוזות עתיקות, טבעות, עגילים עם אבן אדומה, צמידים גדולים בדוגמה עתיקה—עושר של קיבוץ קטן, גם לעירוני. על זה אפשר לקנות דירה בתל אביב, אולי שתיים. אבל כאן, בעליית הגג, זה היה סתם מתכת קרה. מריה חייכה בעצב, מעבירה בין אצבעותיה את המוניסטות. סבתא הסתירה. שמרה “ליום שחור”, פחדה זמנים רעים, פשיטות או מלחמה… הכול עבר, והכסף לא נוצל. עכשיו זה רק היסטוריה. בתחתית הקופסה, תחת התכשיטים, הייתה חבילת בד פשתן קשורה בחוט. בפנים מצאה כמה שקיות קטנות של זרעים ומחברת עבה בכריכה מעור. הדפים הצהיבו, אך הדיו לא דהתה—כתב ידה של רבתא, איכרה מפורסמת, רקנית ורוקחת. מריה דחתה הצידה את הכסף. בלהיטות פתחה את הדף הראשון. “זירע פשתן וסודות הצביעה. איך להחיות אדמה ולארוג בד שמרפא וחוזק”. מריה נשאבה לקריאה עד הערב. לא רק הוראות לאריגה, אלא פילוסופיה אבודה, חכמת חיים. “זרע ירח לזרוע בלילה מלא, כשטל כבד—החוט יהיה חסון מעורק פלדה, רך כמשי תינוק.” “צמח פשתה בצבע אדום מחמם דם ומבריא. מי שילבש—קור וזעם לא יזיקו לו.” באותו רגע ידעה שלא תיגע בכסף. היה זה כמעט לבגוד במה שנשמר דורות למען חומר. — כסף לא מחמם אותי, — לחשה לעליית הגג, מלטפת את כריכת המחברת. — זה קר. זה חֵי, זה אמיתי. ננסה. המחברת והשקיות ירדו איתה—האוצר האמיתי. לסוף השבוע הייתה הגג מתוקן. הידיים כאבו לשאת כף, הגב הציק, אבל בערבים, באור עששית, למדה מתוך המחברת כאילו זו הבגרות של חייה. בזרעים היו: פשתן נדיר. הטיפה במקצת במים “שוכנים כסף” לפי המחברת. מריה טבלה מטבע ישנה בכד המים. עם שחר חפרה אדמה כבדה, מנקה שורשים, שותלת ידנית. הזמן הזה ריפא. לראשונה בשנה לא בכתה לכרית, ולבעלה המנוח לא התלוננה על בדידות. הייתה לה מטרה. כעבור שבועיים—ניצני הפשתן בירוק עז. בינתיים שיקום נול האריגה העתיק מהמחסן. פתאום חזרו התנועות. כשהפשתן הבשיל, עיבדה אותו בשיטות עתיקות. כואב—אך איזה ריח! האריגה הראשונה: תוצאה מפתיעה. בד כבד, מבריק כאור פנינה. למחרת הלכה אל נורה השכנה: — הנה, מתנה. על הטיפים ועל החמלה. נורה חקרה ובדקה: — איפה מצאת בד כזה, מריה? בחנויות הכול סינתטי. וזה… רך וחם—יד לא רוצה לעזוב. — סוד של סבתא, — מריה חייכה, חום נשפך בליבה. — האדמה זוכרת. אנחנו שכחנו. עד הסתיו שלטה בדגמים מורכבים. שילבה עשבי מרפא בחוטים. לכפר הסמוך כבר הגיעו שמועות: הבד של מריה, אפילו לפצעי עור עוזר. גם בעיר שמעו. כלתה, יעל, ראתה—בד, עיצובים, מותג טבעי—טרנד עולמי. יום אחד, טלפון מהבן: — אמא, הכול קורס: העסק, החובות, הדירה. הילד, עמית, לא נרדם—אלרגיה להכול; רופאים אומרים סטרס. נעבור אליך? — מיד. הגיעו. הילד פורח, מתגרד, האם מותשת. מריה הוציאה חולצה מהבד שלה—עם עשבי מרפא שזור. הילד לבש—נרגע וישַן. בבוקר—פלא: העור הוטב. יעל התלהבה: — לא קולטת?—זה בוטיק! עיר משלמים הון! זה אמנות! ביום העצמאות במושבה הייתה יריד. יעל עצבה דוכן—בדים, מפות, רואים וטועמים. עברה אשה מרשימה: — פלפליות, איפה כזה משיגים? זה ישראלי אמיתי? לא איטליה? — שלנו! — הצטרף עמית, — זה בד קסם! — אני הבעלים של מותג אופנה בתל אביב—מזמינה קולקציה. תני סכום. ההצלחה לא אחרה לבוא. בלילה בן שוחח עמה: — אמא, חשבתי שאת פה שוקעת. את עושה מהפכה. — אני חיה, — ענתה, מביטה בטבע מסביב. — עכשיו באמת. בלילה היא ניגשה לארון, שלפה את קופסת הכסף; הכסף היה כלי להתחלה—אבל הקסם האמיתי נמצא בעבודה, באדמה, במשפחה. בבוקר הקריאה לבן ולכלתה: — הנה, קחו חלק מהכסף—סדרו את הדירה, את החובות. — אמא, את… לא ניקח! — קחו חלק—לסגור חובות דחופים—ואת השאר—נשקיע בבית המלאכה. חולפת שנה. המושב פורח. שדות פשתן כחולים, הבית מצוחצח, נול חדש בסטודיו, והנשים המקומיות עובדות, שרות, מקשיבות לרוח. הבן—מנהל. הכלה—מעצבת. הנכד גר כאן. ממותגים בארץ עד צרפת—כולם מבקשים: “פשתן של מריה”. חוברת המתכונים של רבתא מוצגת עכשיו במסגרת במשרד המשפחתי. ״חוטי הגורל—ההתחדשות של המסורת”, נכתב על הקטלוג. הם זוכרים: אפשר למצוא אוצר גם לְעֵת ייאוש, אם אוחזים בעיקר—בעבודה, במשפחה, באמונה שמהשורשים נולדים חיים חדשים.
03
בטוחה במה שאת עושה, מרים בת נועה? קולו של נהג האוטובוס, גבר מבוגר שמסיע את קו 627 המקרטע מירושלים למושב בצפון, נשמע כאילו בקע מתוך חבית ישנה.
Life Lessons
איך נפרדנו – ולאן זה הוביל אותנו: סיפור נישואין ישראלי עם החלטה רגועה (בלי דרמה), שלושה ימי חופשה אצל אחותה הצעירה, הכלב האהוב, חוויות של לבד וביחד, ולמה לפעמים הכי חשוב לקחת הפסקה קצרה מהשגרה בשביל לשמור על האהבה – אפילו אם זה רק בנסיעה לחברה, על האש בטבריה, או פשוט להיות קצת לבד בבית עם מוזיקה וניקיונות – כי רק כך השמחה שבחזרה המשותפת הופכת ליותר מתוקה
01
איך נפרדנו, אני ועליזה כן, הגענו להחלטה שזה הדבר הנכון עבורנו. דיברנו על זה בשקט, שמרנו על שלווה. אפילו צחקנו מעט. הרי שנינו אנשים תרבותיים.
Life Lessons
איך נפרדנו, אישתי ואני כן, החלטנו שככה עדיף. החלטנו בשקט, שנינו החזקנו מעמד יפה. אפילו התבדחנו. בכל זאת אנשים תרבותיים אנחנו. אשתי ארזה את החפצים. וגם את הכלבונת שלנו לקחה איתה. נסעה לה. לשלושה ימים לאחותה הקטנה. נו, הבנות רצו לעשות כיף ביחד בחופשה. להתפנק כאוות נפשן, לרכל, לראות סרטים, לאכול שוקולד במיטה ולצחוק על תמונות באינסטגרם. ולהתפנק עם הכלבונת הקטנה. ומה איתי? לא עשיתי כלום מיוחד. לא רצתי לקנות בירה, לא הזמנתי חברים לשתייה. לא צריך את זה בכלל. נו, אולי רק הדלקתי מוזיקה רועשת בבוקר. וגם ניקיתי את הכיריים והמקרר – זה כל ה”שיגעונות” שלי. אתמול אישתי והכלבונת חזרו בערב. חיבוקים, נשיקות, ברור. אפילו הצעתי שנלך יחד לטייל עם הכלבונת. בדרך-כלל היא עושה את זה לבד ובקצרה. הלבשנו אותה חם ויצאנו למסע סביב הבניין שלנו. צעדנו יחד ודיברנו, דיברנו. אפילו הכלבונת איבדה את המגפון של החורף, לא שמנו לב. בדרך-כלל בערבים אנחנו רואים סרט או קוראים. אבל אתמול לא ראינו כלום ולא קראנו. הלכנו לישון מוקדם. …אני לגמרי בטוח שפרידות קטנות מחזקות את הזוגיות. יותר מזה – הן אפילו הכרחיות לפחות פעם בחצי שנה. בלי ריבים ודרמות של “אני נוסעת לאמא!” לא, פרידה בריאה. פשוט מחליטים – אחד נוסע לכמה ימים, לאחות, לחבר לעל האש או לסוף שבוע בצפון, יש מלא אפשרויות. חופשה אחד מהשני – דבר חשוב ומועיל, אפילו כשהיחסים מעולים. כי צריכים קצת דרמה. אושר זוגי זה מעולה, אבל חייבים לשנות קצת את העלילה – זה פשוט כיף. ולגבר, זה ברור – חשוב לעיתים להיות לבד. לא להשתגע, לא לשתות וודקה משש בבוקר, פשוט לשהות לבד. אולי גם לאישה, אני לא מומחה. אבל לי נדמה שלפעמים היא פשוט צריכה אנשים יותר ממני, כי ככה זה נשים – הרבה יותר תקשורתיות. אבל, לא יודע, לא מומחה. בשביל גבר, קצת לבד – צורך אמיתי. למה אתם חושבים גברים הולכים לדוג? בשביל דגים? ממש לא. הם רוצים רק יום-יומיים של שקט, לבד ליד המים, להקשיב לציפורים. סוג של מדיטציה. אבל הכי חשוב – זה הרגע של הפגישה מחדש. זה, חברים, האושר, הרוך והתשוקה. הכול בשביל זה. שלום אהובה! ואז הלכנו לישון מוקדם, כמה שיותר מהר.
028
איך נפרדנו אני ואשתי כן, החלטנו שזה עדיף לכולנו. ישבנו ודיברנו על זה בשקט, שנינו נשארנו רגועים, אפילו התבדחנו קצת. בכל זאת, אנשים תרבותיים.
Life Lessons
איך נפרדנו – או למה הפסקות קצרות בזוגיות עושות טוב: אשתי נסעה לשלושה ימים לאחותה, לקחה גם את הכלבה, ואני נשארתי בבית, ניקיתי את המקרר והאזנתי למוזיקה בקולי קולות, בלי השתוללויות מיותרות. כשהיא חזרה בערב, התחבקנו, טיילנו עם הכלבה (שאפילו איבדה מגף ולא שמנו לב), ודיברנו בלי סוף. לא צפינו בסרט ולא קראנו – פשוט הלכנו לישון מוקדם, והבנתי שוב עד כמה הפסקות קטנות עושות טוב לזוגיות, בלי דרמות מיותרות. לפעמים צריך חופשה קצרה אחד מהשני, פשוט בשביל להחמיץ ולהעריך. ואם לא בשביל האקשן, אז בשביל הרענון והמפגש המחודש – כי בסוף, אין כמו לשוב מוקדם למיטה, יחד.
03
איך נפרדנו, אשתי ואני טוב, החלטנו שזה הכי טוב. החלטה רגועה, שנינו שמרנו על פאסון. אפילו קצת צחקנו. מה לעשות, אנשים משכילים. אשתי ארזה תיק, וגם את הכלבה
Life Lessons
אני מזהירה בפעם האחרונה: אם לא תחליף את אולם האירועים – אני מבטלת את החתונה! נשארו שבועיים בלבד, ההזמנות בידיי ואני לא מצליחה לחתום עליהן…🤨 – מה שוב קרה לך, ליה? – שאל החתן בדאגה. – יש לי הרגשה רעה! – זה טבעי, – הוא חייך, – לא כל יום מתחתנים. אבל ההתרגשות תעבור, אני מבטיח שהכול יהיה טוב! – איך אתה יכול להבטיח משהו שאתה בעצמך לא בטוח בו? למה כל כך קשה להסכים איתי? איך נצליח להסתדר אם כבר עכשיו אתה לא מתחשב במה שחשוב לי?! – אנחנו לא כל כך עשירים, לילה. כבר שילמתי מקדמה על האולם והקייטרינג, ואם נבטל – הכסף הלך. – זה לא הכי גרוע, אהובי, רק תאמין לי. – אני לא מאמין בשטויות כאלו. זה לא הגיוני. במקרה הטוב נישאר בלי ירח דבש. תסבירי לי כבר מה הסיפור? – טוב, תקשיב. ואל תגיד לי שזה לא קורה. אם אתה לא מאמין בזה – זה לא אומר שזה לא קיים. – מבטיח, – ענה לה בחיוך. – אצלנו בעבודה הגיעה מישהי חדשה, אלה, קצת מסתורית, לבושה תמיד כהה, לא מדברת עם אף אחד. היא פנתה אליי ואמרה: “סבתא שלך, תניצ’ה, שלחה לך ברכה.” – מה? , – הופתעתי, הרי תניצ’ה כבר שלוש שנים לא בינינו. – את רוצה לדעת על מה היא רוצה להזהיר אותך? – שאלה, – אבל רק אחרי העבודה. הסכמתי. וזה מה שסיפרה לי: פעם, בעיר שלנו, פתחו מסעדה חדשה עם אולם אירועים נוצץ. סרגיי עבד שם כנהג, והציע לכלתו, נטלי, לחגוג שם את החתונה. היא שמחה מאוד – היא הייתה ממשפחה פשוטה שמעולם לא ביקרה באולם אירועים כזה. בערב החתונה, נטלי נראתה מהממת בשמלת כלה לבנה. סרגיי היה חתן לתפארת. אחרי החופה, כולם נסעו לאולם. הקהל התפעל מהיופי – ורק אישה זקנה אחת נאנחה: – למה חתונה בלי פרחים אמיתיים? לא הרגשה טובה… אבל אף אחד לא שם לב – באותן שנים הכול היה סינתטי. המשפחה, לעומת זאת, הגיעה עם פרחים חיים והניחה אותם על השולחן של החתן והכלה. בשיא הערב, כשנטלי חזרה מהרחבה – כל זר הוורדים הלבן שעמד ממש מולה – נבל. המלצרים הוציאו אותו, והחגיגה נמשכה. אבל נטלי הרגישה רע, התעלפה, ואז החדר אוורר. ”אולי היא בהיריון?” לחשו האורחים. “ראיתי כתם דם על שמלת הכלה,” לחש אחד הקרובים. אך כשהבדקו – לא היה כלום. אז שמועות עברו באולם – שמישהו ראה אישה בלבוש שחור נכנסת. חיפשו אותה – לא מצאו. גם כל הלילה הראשון של הזוג עברה באימה – נדמה היה שיש מישהו נוסף בחדר, שמקשיב, מתבונן… בבוקר – פאניקה. לא היה ירח דבש; מיד חזרו לעבודה. עד סופ”ש סרגיי לא שרד – הוא נהרג בתאונת דרכים. אף אחד לא הבין איך. נטלי שקעה בעצבות, ונעלמה מהבית אחרי שנה בדיוק – לא נראתה שוב מעולם. – אחלה סיפור אימה, – אמר אלכס, – אבל זה מה קשור אלינו? – בטח קשור! – דמעות חנקו אותי – כי זה היה בדיוק אותו אולם, ובדיוק אותו חלל שאתה הזמנת! – את מגזימה! אנשים עוברים כל מיני דברים, זה לא קשור אלינו… – מספרים שבנו את האולם על בית קברות ישן, ובדיוק במקום של הקבר של כלה שהתאבדה שבוע אחרי החתונה, אחרי שמצאה את בעלה בוגד בה. עכשיו הנשמה שלה רודפת את מי שמתחתן שם: את החתן לוקחת אחרי החתונה, ואת הכלה אחרי שנה. ולי יש תחושה, שזה הזמן שלנו. מה אם החתונה שלנו תהיה המקוללת הבאה? סבתא לא סתם הזהירה אותי! – אני לא מאמין בשום קללה! – אלכס נאנח – אם לא מתחשק לך, אתחתן עם ליאל! (חברתי הטובה). תחתמי כבר על ההזמנות, או ש… אעמוד במילה שלי. עוד היססתי – ואז ביטלתי את החתונה. ולא עבר שבוע – ואלכס נהרג בתאונת אופנוע כשבלם נשבר. פחדתי שליאל בבעיה, אבל אלה מהעבודה כבר לא עבדה איתי – וגם לכתובת שרשמה היא לא באמת גרה. ועל החתונה ההיא, ההכי מצמררת בפתח תקווה של שנות השבעים, עוד מדברים המקומיים…😏🌿🥀✨✨
011
В последний раз предупреждаю, если ты не поменяешь банкетный зал, я отказываюсь выходить за тебя замуж, так я сказала своему жениху, когда до свадьбы остались
Life Lessons
גרושתי… זה קרה לפני שנתיים. תקופת השליחות שלי התקרבה לסיום, ועמדתי לשוב הביתה, לאלעד. רכשתי כרטיס, והחלטתי לשוטט קצת ברחובות תל אביב, כי היו לי עוד שלוש שעות פנויות. ברחוב פנתה אליי אישה שמייד זיהיתי — זו הייתה אשתי הראשונה, ממנה התגרשתי לפני 12 שנה. זינה (שם בדוי) כמעט לא השתנתה, רק פניה נראו חיוורות מהרגיל. כנראה המפגש ריגש אותה לא פחות ממני. אהבתי אותה עד כאב, ולכן נפרדנו. קנאה כירסמה בליבי לכל גבר, אפילו לאמה. כל איחור קטן שלה שהה ליבי בחזה וחשבתי שאני עומד למות. בסוף, זינה עזבה. לא יכלה לעמוד יותר בחקירות היומיומיות: איפה היית, עם מי, ולמה. יום אחד חזרתי מהעבודה עם גור כלבים קטן בכיס, כדי לשמח אותה, ומצאתי את הדירה ריקה ועל שולחן פתק. בפתק כתבה שהיא הולכת למרות שאוהבת אותי מאוד. הקנאה שלי שברה אותה, והיא החליטה לעזוב. היא ביקשה סליחה והתחננה שלא אחפש אחריה… ועכשיו, אחרי 12 שנות נתק, פגשתי אותה במקרה בעיר בה הייתי בשליחות. שוחחנו זמן רב, ולפתע נזכרתי שאסור לי לאחר לאוטובוס הבינעירוני שלי. סוף סוף אמרתי: – סליחה, אני חייב לרוץ, אני כבר מאחר לאוטובוס. ואז זינה ביקשה: – סשה, תעשה לי טובה, אני יודעת שאתה ממהר, אבל למען כל מה שהיה בינינו, אל תסרב לי. תלווה אותי רגע לאיזו לשכה, זה מאוד חשוב לי, אני לא מסוגלת להיכנס לבד. ברור שהסכמתי, אבל אמרתי: “רק מהר!” נכנסנו לבניין גדול, עברנו מקומה לקומה, עלינו וירדנו מדרגות, לי זה הרגיש כמו רבע שעה. עברו על פנינו אנשים — ילדים ועד קשישים — ולא חשבתי מה עושים כאן כל הגילאים. כל כולי הייתי עם זינה. פתאום נכנסה לחדר וסגרה אחריה את הדלת. רגע לפני שסגרה הסתכלה עליי במבט פרידה, ואמרה: – זה מוזר, לא יכולתי להיות איתך, אבל גם לא בלעדיך. עמדתי בדלת, מחכה שתצא. רציתי לשאול למה התכוונה, אבל היא לא חזרה. פתאום כאילו התעוררתי; אני מאחר וכרטיסי ביד! הסתכלתי סביבי בבהלה: הבניין היה נטוש, במקום חלונות היו רק חורים, לא היו מדרגות, רק קורות שהצלחתי בקושי רב לרדת בהן. לאוטובוס איחרתי בשעה שלמה, נאלצתי לקנות כרטיס חדש. כשקניתי את הכרטיס שמעת שהאוטובוס שאיחרתי אליו התהפך ונפל לנחל — לא נותרו ניצולים. שבועיים אחר כך עמדתי בפתח הדלת של גרושתי לשעבר, שמצאתי בעזרת מאגר מידע. אם זינה מתה שנה אחרי הגירושים, כך סיפרה לי, לא האמנתי. ביקשתי לראות את הקבר, ולהפתעתי הסכימה. שעתיים אחר כך עמדתי ליד מצבה, שעליה חייכה אליי האישה שאהבתי כל חיי — ושהצילה אותי בדרך לא מובנת…
0200
גרושה לשעבר… זה קרה לפני שנתיים. התקופה שלי בשליחות מטעם העבודה כמעט נגמרה, והייתי אמור לחזור הביתה, לנתיבות. קניתי כרטיס אוטובוס, וחשבתי לטייל קצת
Life Lessons
אנה פטרובנה ישבה בפארק של בית החולים על ספסל ודמעה, ביום הולדתה ה-70 – לא הבן ולא הבת באו לברך אותה. רק שכנתה לחדר, יבגניה סרגייבנה, איחלה לה מזל טוב ונתנה מתנה קטנה, והסניטרית מאשה כיבדה אותה בתפוח. הפנסיון היה בסדר, אך הצוות לרוב אדיש. היה זה ידוע – לכאן מביאים את הזקנים לסיים את חייהם, כשהילדים שלהם כבר רואים בהם עול. גם את אנה פטרובנה הביא לכאן בנה, לכאורה לנוח ולקבל טיפול, אך בעצם הלכה ונהייתה מיותרת אצל כלתה. הדירה הייתה שלה, ורק אחר כך הוא שכנע אותה להעביר אותה על שמו. כשהחתימה – הבטיח לה שתישאר לגור בביתה. בפועל, המשפחה עברה אליה ופרץ ריב מתמשך עם הכלה. הכלה לא מרוצה מכלום, הבן בהתחלה עוד התערב לטובתה, ואחר כך הפסיק. לבסוף החלו להתלחש, וכשנכנסה לחדר – שתקו. עד שבוקר אחד אמר לה הבן שצריכה לנוח, להתאשפז. בלב כבד שאלה: “אתה שולח אותי לבית אבות, בני?” – והוא מיהר להרגיע שלא, שזה רק לסניטריום לחודש. הסיע אותה, חתם על מסמכים, ונסע. מאז בא רק פעם אחת להביא שני תפוחים ושני תפוזים. כבר שנתיים היא שם. ניסתה להתקשר – ענו אנשים זרים, הדירה כבר נמכרה, הבן נעלם. אנה בכתה כמה לילות, וידעה – לא תחזור עוד הביתה. העצוב מכל היה שפעם פגעה בבתה למען בנה. אנה נולדה בכפר, התחתנה עם פטר, באו לעיר והתחילו מחדש, ושם איבדה את בעלה בתאונה. נשארה לבד עם שני ילדים, ניקתה מדרגות כדי להאכילם. הבן הסתבך, היה צריך לשלם חובותיו. הבת, דאשה, נישאה, נולד בן וחלה. ננטשה, הכירה אלמן, התחילו חיים חדשים. אחרי זמן חלה חברו ונתקלה בצורך בכסף לניתוח. לאנה היו חסכונות – שקלה לעזור לבת, אך בחרה בבן. דאשה נעלבה, ניתקה קשר. עשרים שנה לא דיברו. דאשה הבריאה את הבעל ונסעו רחוק. אנה ידעה – לו הייתה יכולה, הייתה משנה הכול. אבל אין דרך חזרה. אנה קמה לאטה מהספסל, חוזרת לפנסיון – אך פתאום שמעה: “אמא!” הסתובבה וראתה – דאשה! נכנסה ידה של בתה מתחתיה, חיבקה. “סוף סוף מצאתי אותך… אחי לא רצה לתת כתובת, רק כשאיימתי עליו בבית משפט על הדירה פתאום נרגע… תסלחי לי, אמא, שהתעכבתי, התביישתי. אבל בשבוע שעבר חלמתי עלייך, הולכת ביער ובוכה. סיפרתי לבעלי – אמר, סע ותפייסי. חיפשתי את הכתובת – והצלחתי. עכשיו תבואי איתי. יש לנו בית גדול ליד הים. בעלי ציווה – אם לאמא רע, מביאים אותה הביתה.” אנה נצמדה אל בתה ובכתה – דמעות של אושר. “כבד את אביך ואת אמך, למען יאריכון ימיך על האדמה אשר ה׳ אלוקיך נותן לך.”
0164
חנה גבאי יושבת בגינת בית האבות על ספסל ובוכה. היום היא חוגגת שבעים, אבל לא הבן ולא הבת הגיעו, אף אחד מהם לא התקשר לברך. לפחות שותפתה לחדר, שרה ישעיהו
Life Lessons
בבוקר מצבו של מיכאיל סרגייביץ’ הידרדר. הוא התקשה לנשום. — ניקיטה, אני לא צריך כלום. לא תרופות, כלום. רק מבקש ממך, תן לי להיפרד מהחבר שלי. בבקשה. תנתק ממני את כל זה… הוא רמז לעבר העירויים. — אני לא יכול ללכת ככה. אתה מבין, אני לא יכול… דמעה התגלגלה על לחיו. ניקיטה הבין שאם ינתק אותו, ייתכן שלא יספיק להביא אותו עד היציאה. אליהם הגיעו כל הגברים מהחדר. — ניקיטה, באמת אין מה לעשות? לא ראוי שזה יהיה ככה… — אני מבין… אבל זה בית חולים, סטרילי הכל. — מה אכפת… תראה, הבן אדם לא יכול ללכת. הוא הבין הכל. אבל מה יכול היה לעשות? ניקיטה קם. הוא יכול הכל. לעזאזל עם הוויכוח הזה, לעזאזל עם העסק של אבא. שיפטרו אותו. הוא הסתובב בפתאומיות והביט בעיני ענת. היה בהן הערצה. ניקיטה יצא בריצה החוצה. — חבר, בבקשה, רק בשקט. אולי אף אחד לא יבחין. בוא, בוא אל הבעלים. הוא כבר פתח את הדלת, כשתחסמה הדרך. מולה עמדה ד”ר אמה אדוארדובנה. — מה זה אמור להיות? — ד”ר אמה… אני מבקש, בבקשה. חמש דקות. תני להם להיפרד. אני מבין הכל. תפטרי אותי אחר כך. היא שתקה דקה. מי יודע מה עבר לה בראש, אבל פתאום זזה הצידה. — טוב. אז שיפטרו גם אותי. — חבר, בעקבותיי! ניקיטה רץ במסדרון, החבר לצידו. ענת קדמה להם ופתחה את הדלת. הכלב, כאילו הרגיש משהו, בשני דילוגים כבר היה מול החדר… עוד דילוג, והחבר עומד על שתי רגליו האחוריות לצד מיטתו של מיכאיל סרגייביץ’, רגליו הקדמיות נשענות על שפת המיטה. בחדר שקט מוחלט. האיש פתח את עיניו. ניסה להרים יד, לא הצליח. העירויים הפריעו. אז פשוט שלף אותם ביד השנייה. — חבר! באת… הכלב הניח ראשו על חזהו של מיכאיל סרגייביץ’. הוא ליטף את החבר. עוד ליטוף… חייך… החיוך נשאר על שפתיו. היד נשמטה. מישהו אמר: — הכלב בוכה… ניקיטה ניגש למיטה. וכך אכן, החבר בכה. — זהו. נלך… נלך… *** ניקיטה התיישב על הגדר, והחבר הלך לשיחים ונשכב שם. לא רחוק בא אליו האיש מהחדר, זה שנתן פעם ראשון את הקציצות שלו. הושיט קופסת סיגריות. ניקיטה הביט בו, רצה לומר שאינו מעשן, אבל רק נפנף בידו. עישן. ענת התיישבה לידו. עיניה אדומות, אפה נפוח. — ענת… זה היום האחרון שלי כאן. — למה? — מבינה, בהתחלה הייתי כאן כעונש, אחר כך כי רציתי להוכיח לאבא שאני יכול… הוא היה אמור להעביר לי את העסק. אבל זה לא העסק. אני לא יכול. חוזר הביתה. אגיד לו ישר – הבן שלך חסר ערך. סליחה, ענת… ניקיטה עזב. הגיש מכתב פיטורים, אסף את חפציו. ענת צפתה מהחלון איך הגיע לכניסה עם המרצדס שלו, יצא. פתח את דלת הנוסע והלך לשיחים. אמר משהו לחבר, ואחר כך פנה למכונית, נשען עליה והמתין. הכלב הגיע אחרי כחמש דקות. הביט זמן רב בעיני ניקיטה, ואז קפץ למכונית. ענת שוב בכתה. — אתה לא חסר ערך! אתה הטוב ביותר! *** אחרי כמה ימים ענת ראתה את מנהל בית החולים הולך עם גבר שנראה מאוד דומה לניקיטה. היא ירדה בסערה במדרגות ורצה החוצה. — אתה אבא של ניקיטה? מנהל בית החולים הביט בה בתדהמה. — ענת, מה קורה? — חכה, ד”ר סרגיי ניקולאייביץ’, תפטר אותי אחר כך! זה אתה? ודים אולגוביץ’ הביט גם הוא בהפתעה על הנערה הקטנה עם הנמשים החינניים. — אני. — אין לך זכות! שמעת! אין לך זכות לחשוב שניקיטה חסר ערך! הוא הכי טוב! הוא היחיד שלא פחד ונתן לאדם להיפרד מהחבר שלו לפני המוות! לניקיטה יש לב ונשמה! ענת הסתובבה וחזרה פנימה. ודים אולגוביץ’ חייך. — ראית איזו אחת? סרגיי ניקולאייביץ’ ענה: — אז מה עושים איתה? ילדה טובה, אבל כל הזמן רוצה את האמת! — זה רע? — לא תמיד טוב… *** עברו שלוש שנים. משערי וילה יפה ברמת השרון יצאה משפחה שלמה. ניקיטה דחף עגלה, וענת החזיקה ברצועה כלב ענק ומבריק. הם הגיעו עד הירקון, וענת נתנה לכלב להתרוצץ. — חבר, אל תלך רחוק! הכלב רץ בפורפרות לעבר הנהר. אחרי דקה או שתיים הילד שבעגלה החל לבכות. החבר בא מיד בדילוגים לעגלה. ענת צחקה. — ניקיטה, כנראה שלא נצטרך בייביסיטר. מה נבהלת? סוניה רק איבדה מוצץ. התינוק שוב נרדם, החבר הציץ בעגלה, ורק כשהשתכנע שהכל בסדר, חזר לרדוף אחרי פרפר…
011
בבוקר מצבו של מיכאל בן-צבי החמיר. הוא התקשה לנשום. נתי, אני לא צריך כלום. לא תרופות, לא שום דבר משלכם. רק בבקשה, תן לי להיפרד מחבר. בבקשה. תנתק ממני את כל זה…
Life Lessons
לא נגזר מהשמיים… הרכבת נסעה כבר יום שני. הנוסעים הספיקו להכיר זה את זה, לשתות כוסות רבות של תה ולפתור לא מעט תשבצים. השיחות “על החיים” התחילו לזרום. הרי תסמונת הטרמפיסט מתבטאת הכי טוב ברכבות – אנשים משתפים סיפורים שלא תשמע בשום מקום אחר חוץ מקרון הנוסעים. אני ישבתי במושב צדדי, ובתא הסמוך שלוש נשים מבוגרות החליפו מתכונים לבצק ושיטות לסריגת גרביים במסרגות. פתאום חלון הקרון נפתח: הגענו אל גשר שממנו נפרש נוף יפהפה. שמיים בהירים, יום שמשי, נהר רחב עם גלים קלילים. על הגדה הגבוהה והירוקה התנשא בית כנסת עתיק בלבנים לבנות וכיפות זהב נוצצות. הנשים השתתקו. אחת מהן עשתה תנועה מסורתית של ברכה. “אוי, יש לי עכשיו סיפור לספר,” אמרה אחת הנוסעות. “תקשיבו — תאמינו או לא.”
00
…הקטר נסע כבר ביום השני. אנשים הספיקו להכיר זה את זה, ללגום יחד כמה כוסות תה, לפתור עשרות תשבצים. כבר התחילו שיחות מפולפלות על החיים.