Life Lessons
את בטוחה, מרים בן-דוד? שאל הנהג בקול חלול, כמעט כמו הד קל מתוך בטן אוטובוס “אגד” ישן, שחרק קלות בעיקול הדרך. עיניו ננעצו בה ממראת הצד, מלאות
בטוחה במה שאת עושה, מרים בת נועה? קולו של נהג האוטובוס, גבר מבוגר שמסיע את קו 627 המקרטע מירושלים למושב בצפון, נשמע כאילו בקע מתוך חבית ישנה.
איך נפרדנו, אני ועליזה כן, הגענו להחלטה שזה הדבר הנכון עבורנו. דיברנו על זה בשקט, שמרנו על שלווה. אפילו צחקנו מעט. הרי שנינו אנשים תרבותיים.
איך נפרדנו אני ואשתי כן, החלטנו שזה עדיף לכולנו. ישבנו ודיברנו על זה בשקט, שנינו נשארנו רגועים, אפילו התבדחנו קצת. בכל זאת, אנשים תרבותיים.
איך נפרדנו, אשתי ואני טוב, החלטנו שזה הכי טוב. החלטה רגועה, שנינו שמרנו על פאסון. אפילו קצת צחקנו. מה לעשות, אנשים משכילים. אשתי ארזה תיק, וגם את הכלבה
В последний раз предупреждаю, если ты не поменяешь банкетный зал, я отказываюсь выходить за тебя замуж, так я сказала своему жениху, когда до свадьбы остались
גרושה לשעבר… זה קרה לפני שנתיים. התקופה שלי בשליחות מטעם העבודה כמעט נגמרה, והייתי אמור לחזור הביתה, לנתיבות. קניתי כרטיס אוטובוס, וחשבתי לטייל קצת
חנה גבאי יושבת בגינת בית האבות על ספסל ובוכה. היום היא חוגגת שבעים, אבל לא הבן ולא הבת הגיעו, אף אחד מהם לא התקשר לברך. לפחות שותפתה לחדר, שרה ישעיהו
בבוקר מצבו של מיכאל בן-צבי החמיר. הוא התקשה לנשום. נתי, אני לא צריך כלום. לא תרופות, לא שום דבר משלכם. רק בבקשה, תן לי להיפרד מחבר. בבקשה. תנתק ממני את כל זה…
…הקטר נסע כבר ביום השני. אנשים הספיקו להכיר זה את זה, ללגום יחד כמה כוסות תה, לפתור עשרות תשבצים. כבר התחילו שיחות מפולפלות על החיים.