Author: Alejandro García
רננה ממהרת אל הרכבת הקלה, שקית ניילון ריקה בידה. היא מתכווצת בכף ידה כמו סימן מוחשי לאכזבה של היוםשעתיים היא שוטטה בין חנויות עזריאלי ודיזנגוף, ולא עלתה
עד שיגיע האוטובוס סוף אוקטובר בתל אביב זו תקופה אחרת לגמרי. האוויר קריר, מריח מעלים שנשרו ומהבטחה לטל ראשון. בדיוק בערב כזה עמדה טליה, עטופה בצעיף משובץ
בחיים לא דמיינתי שסתם בדיחה טיפשичка תהרוס לי את הנישואים לפני שעוד בכלל התחילו. זה אמור היה להיות ערב מושלם אחרי חודשים של לחץ, סידורים, שמלות, קרובי
Life Lessons
כשנועה הייתה בת 6, אשתי נפטרה. מאז שום דבר לא היה כמו שהיה. בלוויה שלה הבטחתי ליד קברה שאשמור על הבת שלנו ואאהב אותה בשביל שנינו עד יומי האחרון.
ולמה הצנצנת הזו, מתוק שלי? הילד אפילו לא הרים עיניים. “אני חוסך כדי לקנות עוגה לסבא… אף פעם לא הייתה לו עוגה משלו.” הוא אמר זאת בכזו
Life Lessons
אני שמחה שהחלטתי לא להביא ילדים לעולם. כיום אני כבר בת שבעים, ואין בי אפילו שמץ של חרטה.נרשמתי לרופאת עור וישבתי במסדרון, מחכה לתורי. לידי ישבה אישה, והתחלנו
בעלי התחיל לחזור מאוחר הביתה בכל ערב. בהתחלה זה היה חצי שעה, אחר כך שעה ולבסוף שעתיים של איחור. כל פעם הייתה לו סיבה אחרת הישיבה במשרד התארכה, פקקים נוראיים
מימנתי חגיגת יום הולדת חמש עשרה לבת החורגת שלי, ואביה חזר אל אמא שלה. עשר שנים. עשר שנים גידלתי את הילדה הזו כאילו היתה שלי. החלפתי חיתולים כשעוד היתה
להעמיד את האישה שלצידך במצב שבו אחרים מסתכלים עליה ברחמים או לועגים זו פשוט פחדנות. כשאתה מרשה שמישהו ילעג לה מאחורי הגב, בזמן שאתה מחבק אותה לפני כל העולם
אני בת 69, ולפני חצי שנה בעלי עזב לעולם שכולו טוב. היינו יחד ארבעים ושתיים שנים. לא היו לנו ילדים. נשארנו רק שנינו החיים שלנו, העבודה שלנו, ההרגלים, השמחות