Author: Alejandro García

יום אחד פתחתי את הדלת לדירה שלי ברמת גן ומצאתי אותה כמעט בלתי ניתנת לזיהוי. הווילונות הלבנים והעבים שהיו יקרים ללבי הוחלפו בתחרה פשוטה, הספה שלי מכוסה

עד היום אני לפעמים מתעורר באמצע הלילה ותוהה מתי אבא שלי הצליח לקחת מאיתנו הכול. הייתי בן 15 כשהכול התהפך. גרנו בדירה קטנה בתל אביב לא גדולה, אבל תמיד הייתה

יום אחד פתחתי את הדלת לדירה שלי ברמת גן ומצאתי אותה כמעט בלתי ניתנת לזיהוי. הווילונות הלבנים והעבים שהיו יקרים ללבי הוחלפו בתחרה פשוטה, הספה שלי מכוסה

הצימר של אבא את זה שהצימר שלהם נמכר, גִיליתי פתאום ובמקרה לגמרי, יום אחד כשהתקשרתי לאמא מהטֵלגרף בעיר אחרת. זו לא דרך שמגלים בה דברים כאלה, בדרך כלל רק

תפתחי, הגענו איילת, זו דודה נעמה! הקול בצד השני של הקו צלצל בשמחה מזויפת כל כך, שהשיניים ממש הצטמררו. אנחנו מגיעים עוד שבוע לתל אביב, צריכים לסדר כמה מסמכים.

נכנסתי לדירה, ועצרתי לרגע. ליד הדלת עמדו נעליים מסודרות, צמודות לשלי ולנועם, בעלי אבל ביניהן היו נעלי עקב גבוהות, יקרות, שהכרתי מיד: אלה נעליה של אחותו של נועם, ליאת.

תקשיבי, אני חייבת לספר לך מה עבר עלי בשנה האחרונה באמת, סיפור מהחיים שלנו. בשנה שעברה, בסתיו, סוף סוף הסתיים השיפוץ בדירה שיפוץ שעבדנו עליו חודשים וקצת נשברנו בו.

הקיץ התעקם, כמו חלום מוזר שלא ברור איפה בדיוק מתחיל, איפה נגמר. מיכל עמדה באמצע המטבח, שקית ביד, אוזניה בוערות מהמילים של חוה, חמותה, שעמדה בדלת, ידיים