Author: Alejandro García

אוי, בת, סתם את מתרגשת בגללו, לא יתחתן איתך. כשנעמה חגגה שש עשרה, אמא שלה הלכה לעולמה. אבא שלה לפני שבע שנים נסע לעבוד בתל אביב, ומאז נעלם.

חתכי את הסלט יותר קטן, אמרה מרים בן-דוד ונעצרה מיד. אוי, סליחה, בתי. שוב אני מתערבת לא, חייכה נועם. את צודקת. דני באמת אוהב חתיכות קטנות.

דן, איפה אני אמורה לשבת? שאלתי בשקט. סוף סוף הוא הסתכל לעברי, ובמבט שלו היה ברור שהוא עצבני. לא יודע, תסתדרי לבד. את רואה שכולם עסוקים בשיחה.

יומן, 16 ביוני אנחנו כבר ארבעה עשורים חיים יחד, ועכשיו, בגיל שישים ושלוש, אתה פתאום מחליט להתחיל מחדש? אני ישבתי בכורסא האהובה שלי, משקיפה לרחוב הירושלמי

השמש רק התחילה לשקוע מאחורי הרי ירושלים כשדוד התכונן לצאת להליכה הערבית שלו. הוא תכנן לטייל בשקט בין עצי חורשת האורנים הסמוכה כדי לפנות מקום למחשבות, רק

הפעם הראשונה שזה קרה, אף אחד לא שם לב. זה היה בוקר יום שלישי בחטיבת הביניים כרם הבנים בירושלים, יום אפרורי ואיטי שבו המסדרונות מריחים כמו חומר ניקוי ודגנים יבשים.

טעם לא נעים הכל נגמר, לא תהיה לנו שום חתונה! קראה יעל. רגע, מה קרה? נבהל דביר, הרי הכל היה בסדר! בסדר? גיחכה יעל, כן בסדר. פשוט, היא השתתקה רגע, ניסתה

תקשיבי, אני חייבת לספר לך משהו על רונית את יודעת, היא כבר עברה את גיל חמישים, ומהרבה בחינות החיים שלה לא פשוטים, במיוחד כשזה מגיע למשפחה. את מכירה את בעלה, אייל, נכון?