Author: Alejandro García
יום שלישי, 12 ביוני היום אני מריש את המחשבות על מה שקרה בתקופה האחרונה, בתקווה שאזכור את הפרטים ובכך אלמד משהו על עצמי. במשך שנים חייתי בתחושה שהבן שלי
הוא יצא לנסיעת עסקים ולא חזר. האמת שהתגלה הייתה יותר נוראה ממה שדמיינתי קם בבוקר כמו תמיד: קפה בכוס קלה נשארה בכיור, מזוודה נשמטה לתא האחורי, הוא קרא לי
הטלפון צלצל. הקול בצד השני אמר: הבעל שלך עבר תאונה. אבל זה לא הכל קולה היה קר ורגולרי, כמו שמישהו קורא תסריט שלטון. הרגשתי שהדם קפא בעורקים.
למה אתה חושב שיש לך זכות להחליט מה קורה עם הרכוש שלנו ולהכניס אותי למצב ללא כל דיון? אני שואלת! קולה של אורית רעד מתוך זעם. מיכאל הביט באשמה באשתו.
למה את רוצה ילד? אנה, את כבר על ארבעים! מה את עושה עם הילדים? מאיה צחקה בקול גבוה, מאחלת לעצמה משקה קפה. אנה הניחה לאט את הכוס על השולחן, מביטה בשמע של
זוכר אני איך היה ערב חורפי בעיניי לפני שנים רבות, בעיירה הקטנה בקיבוץ מצפה הישן בגליל. בבוקר מוקדם קמה רות, יצאה מביתה כשהשלג היה דק, אך טיפותיו גדולות
הקן של הסנונית כאשר יוסף כהן נישא למרים ברק, אימוחנה חיברה מיד עם כלה. היא אהבה את מרים מאז שהייתה ילדה, ושמעה על יוסף שעבר יחד איתה ריקודים בבית הספר.
הייתי עד לשנה תשיעית בבית ספר תיכון בירושלים, כששמרתי לבי על תמר, ילדה עם מבט חודרני. במשך כל השיעורים הייתי מרגיש איך אילן, אחד מתלמידי הכיתה, מביט בה
אחרי ריב עם הילה, יעקב הרגיש שמעט אשמה עומדת עליו. אחרי גירושיו מהאישה, הוא התחיל למגרש עם הילה, עמיתתו לעבודה, אבל לומר שהכל נרגע זה היה רק חלום.
יום שבו פורשתי מהעבודה, היושב איתי על הכיסא, יובל, אומר לי שהוא יוצא למישהו אחר. לא נפלתי, לא צעקתי, ולא שברתי צלחת. פשוט ישבתי על הכיסא, עדיין בחולצה